לפני שנים רבות, בעידן כסופי השיער, ניצב בעמק הלונגמן עץ הפאולינה, מלכו האמיתי של היער. הוא זקף צמרתו כדי לדבר עם הכוכבים; שורשיו נשתרגו עמוק לתוך האדמה, כשהם ממזגים את ליפופי הברונזה שלהם עם אלה של דרקון הכסף, שישן מתחתיו.
ויהי היום, וקוסם גדול בנה מן העץ נבל מופלא, שרוחו העקשנית תאולף אך ורק על ידי הגדולים שבמוסיקאים. שנים רבות אצרו את הנבל קיסרי סין, אבל לשווא היו מאמציהם של אלה שניסו, איש איש בתורו, להפיק נעימה כלשהי ממיתריו. כמענה להשתדלותם הרבה ביותר, לא השמיע הנבל אלא קולות צורמים של בוז, רחוקים מרחק רב מן המוסיקה שהשתוקקו לשמוע. הנבל מיאן להכיר בשליט.
לבסוף הגיע פייאהו, נסיך הנבלאים. ביד עדינה הוא ליטף את הנבל, כדרך שבה מבקש אדם להרגיע סוס פראי, וברכות רבה נגע במיתרים. הוא שר על הטבע ועל העונות, על הרים גבוהים ועל מים זורמים, וכל זיכרונותיו של העץ ניעורו! פעם נוספת, נשימת האביב המתוקה שבה ושיחקה בין עפאיו. מפלי המים הרעננים, בטפטפם במורד העמק, צחקו אל הפרחים המנצים. עד מהרה נשמעו הקולות החולמניים של הקיץ עם אינספור חרקיו, הטיפוף העדין של הגשם, יללת הקוקייה. הקשב! נמר נוהם, - העמק שוב עונה. הגיע סתיו; בלילה המדברי, חד כחרב, בוהק הירח מעל להקות הברבורים, ובעונג פראי מכות אבני הברד בענפים.
ואז המיר פייאהו את הסולם ושורר על אהבה. היער התנועע כמאהב נלהב אבוד בסרעפיו. כמו, כמו עלמה יהירה, ריחפה עננה בהירה וענוגה. אבל בחולפה נגרר על האדמה שובל של צללים, שחורים כייאוש. שוב נשתנה הסולם ופייאהו שר על מלחמה, על אבחת פלדה וסוסים בוטשים. ובנבל נעורה סופת עמק הלונגמן, דרקון שעט על גב הברק, מפולת הרעמים התנפצה בגבעות.
בהתרגשות שאל הקיסר השמימי את פייאהו, מה סוד כוחו. "אדוני", ענה פייאהו, "אחרים נכשלו מפני שהם שרו רק על עצמם. אני הנחתי לנבל לבחור את לחנו, ולא ידעתי אל נכון אם הנבל הוא פייאהו או פייאהו הוא הנבל".
מתוך "ספר התה", אוקאקורה קאקוזו. בתרגום מאנגלית: יורם קניוק.
