יום שישי, 18 בנובמבר 2011

הדרך האינסופית מכאן לכאן


שוכנת בתוך הגוף הזה, כאן. קשובה לנשימה. שומעת את המולת החדר ואת רחשי העולם. נוכחת עם הקולות הבוקעים גם מסדקי הגוף. מגלה שהרוח משתוקקת להיות "שם" - שואפת אל מחוזות האתמול והמחר. אצה לה אל סבך הבעד והנגד. נוטשת את מרחבי הקיום של הרגע הזה והמקום הזה, וגולה בכפייתיות אל שדות האשליה וארצות הדמיון - אל מה שהיה. אל מה שיהיה. אל מחוזות התשוקה והפחד. שובי לביתך, אני מזכירה לעצמי פעם ועוד פעם. ולרגע חוזרת לשכון במקום בו נוכח גופי. אבל הרוח בשלה. היא שבה ומתגנבת ממני, ומפליגה לה אל עולמות התעתוע. שוב היא נופלת בסבך הסיפורים שמחפשים להם סוף. שוב נפתלת בסבך הסכסוכים שמבקשים את הצדק. שוב היא ואני כמו שתיים זרות.
הו, כמה ארוכה היא הדרך הביתה.
הנצח מפריד ביני לביני, בין כאן לבין כאן.
אינסופי הוא מסע השיבה אל המקום ואל הזמן שמעולם לא נטשתי באמת.

יום שישי, 4 בנובמבר 2011

מציאות/ ויסלבה שימבורסקה




המציאות אינה נמוגה

כמו שנמוגים החלומות.

שום רשרוש, שום פעמון

לא יניסו אותה,

שום צעקה או שאון

לא יעוררו ממנה.


עכורים ורב-משמעיים

המראות בחלום,

וניתן לפרשם

באופנים רבים.

המציאות משמעה מציאות

וזו כבר חידה קשה.


לחלומות יש מפתחות.

המציאות נפתחת מעצמה

ואינה מניחה לסגרה.

נשפכים ממנה

תעודות בית-ספר וכוכבים,

נושרים פרפרים

ונשמות של מגהצים ישנים,

כובעים חסרי ראש

וקרעי עננים.

אלה יוצרים חידת ציור

שאין לפתרה.


בלעדינו לא היו חלומות.

זה שבלעדיו לא הייתה מציאות

לא נודע,

ותוצר נדודי-שנתו

נופל בחלקו של כל מקיץ.


לא החלומות מטורפים,

המציאות מטורפת,

ולו בשל העקשנות

שבה היא נאחזת

ברצף האירועים.


בחלומותינו עוד חי

זה שמת באחרונה,

נחן אפילו בבריאות

ובנעורים מחודשים.

המציאות מניחה לפנינו

את גופת המת.

המציאות אינה נסוגה ולו צעד.


אווריריות החלומות מאפשרת

לזכרון להתנער מהם בקלות.

המציאות אינה צריכה לחשוש משכחה.

היא מקרה קשה.

רובצת על כתפינו,

מכבידה על ליבנו,

צונחת לרגלינו.


אין מפלט ממנה,

בכל תלוונו.

ואין בנתיב מסענו

תחנה

שבה לא תחכה לנו.


יום שני, 31 באוקטובר 2011

אל עבר/רחל חלפי




לו הייתי יכולה למוסס

את מבני-העל הנוקשים בתוך חזי

שהקמתי לגונן עלי

אילו יכולתי למוסס אותם

לחלחל בעדם

למטה

אל עבר מקלעת השמש אל עבר טבור הלב והבטן

אל זכרונות האהבה החיבוק

שחיבקה אותי אמא שלי ונהרה אלי

כשהחזיקה בי, קטנה יונקת,

ושרה לי שירים ואני

בזרועותיה

פרי קטן זהוב


אל עבר/רחל חלפי

יום שבת, 22 באוקטובר 2011


"הדרך השלמה אינה קשה / עבור מי שאינו מעדיף.

חופשית משנאה ומאהבה / הכול בהיר בה וגלוי לעין.

עשה את ההבחנה הקלה ביותר / ושמים וארץ נפרדים לעולם.

אם ברצונך לראות את הדברים כפי שהם / אל תאחז בדעה בעד או נגד. . .

הדרך שלמה / היא מרחב ללא גבול

שדבר לא חסר בו / ולא דבר עודף. . .

אם איננו רואים / את טבען האמיתי של התופעות

הרי זה מפני שאנו בוחרים / לקבל או לדחות.

אל תחיה בסבך התופעות / גם לא בתחושת הריקות.

היה שקט באחדות הדברים / והדעות השגויות ייעלמו מעצמן. . .

בעולם העליון של ככות אמיתית / אין "אחר" ו"עצמי";

אם נשאל לזהותנו / נוכל לומר רק, "לא–שניים".


משפטי הפתיחה של שין שין מינג ["משנת האמונה בתודעה"] פרי עטו של סנגצאן [Sengcan, מת ב-606]. החיבור הפואטי נחשב לשיר הזן הראשון והוא ספוג ברוח הדאואיזם הסיני ובחכמת החיים של "לא שניים".



לאט כהולם הלב/ לאה גולדברג


אולי כאן נגמרת דרכי
על הסף השליו.
נוטפים כוכבים ירוקים
לאט- כהולם הלב.

באיושת ענפים יבשה
בירכת שלומים:
העצים הקטנים בחורשה
חיכו לי כל הימים.

מה מוזר שביקשתי אותך
בדרכים לרוב,
עד שבאתי אל סף ביתך
והוא כה קרוב.


אני יכול לחפש ולמצוא משהו שאני יודע שאני מחפש,
במקום שאני מחפש: מפתחות במגירה למשל.
אני יכול לחפש משהו שאני יודע שאני מחפש,
ולמצוא משהו שאיני מחפש: תמונת מחזור מהתנועה, למשל.
אני יכול לחפש, בלי לדעת מה, ולמצוא משהו שלא ידיעתי:
שביל חדש בהר,
תחושה של סחרור,
גן קטן בקצה רחוב,
דת חדשה,
ידיד בפונדק, למשל.
ואני יכול להיפטר לחלוטין מעמדת המחפש,
ולמצוא תמיד...


מתוך ההקדמה ל"שיחות מטורפות", יעקב רז

וידוי




רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוהים,
זאת אומרת למדוד את חיי ומעשי לעומת האידיאל הגבוה,
הטהור ביותר אשר עומד לפני.
להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה...
ואני... חטאתי לאנשים באדישות, בחביבות חיצונית.

חטאתי לעצמי בבזבוז כוחות וכישרונות, בהזנחה, בחוסר התפתחות רוחנית.
ובכל זאת איני יְרֵאָה לעמוד בפני הדין. חטאתי לשם מטרה, ורצוני היה טוב.
אם נכשלתי, אם לא הייתי די חזקה,
אם לא מצאתי את הדרך, את הצורה – איני מתביישת,
רק מצטערת על כך.

וידוי מיומנה של חנה סנש - 11.10.1940 ערב יום הכיפורים

יום רביעי, 19 באוקטובר 2011

ללא מיתר

"ג'רמיה היה מנגן בקונטרבס ברחובות סנט-לואיס שבארצות הברית. הוא היה פורט, פום-פום, פום, על הקונטרבס-של-ארבעת-המיתרים והיה מנגן מנגינות ושר שירים ומספר סיפורים לעוברים ושבים. אנשים אהבו את מנגינותיו, והיו מטילים מטבעות של תודה אל תוך מזוודת הכלי.

יום אחד פקע מיתר בכלי של ג'רמיה, והוא נותר עם קונטרבס-של-שלושה-מיתרים.

ואז יכול היה ג'רמיה לנגן פחות מנגינות ולשיר פחות שירים ולספר פחות סיפורים, אך הוא המשיך לפרוט, פום-פום, פום, ולנגן מנגינות ולשיר שירים.

יום אחד פקע עוד מיתר בכלי של ג'רמיה, והוא נותר עם קונטרבס-של-שני-מיתרים. ואז יכול היה ג'רמיה לנגן עוד פחות מנגינות ולספר עוד פחות סיפורים.

אלא שהוא המשיך לפרוט, פום-פום, פום. ולנגן מנגינות.

יום אחד פקע עוד מיתר בכלי של ג'רמיה והוא נותר עם קונטרבס-של-מיתר-אחד. ואז יכול היה ג'רמיה לנגן עוד פחות מנגינות. אלא שהוא המשיך לפרוט, פום-פום.

יום אחד פקע המיתר האחרון בכלי של ג'רמיה, והוא נותר עם קונטרבס-של-לא-מיתר.

ואז יכול היה לנגן את כל המנגינות שבעולם".


מתוך "שיחות מטורפות", מאת יעקב רז

על הקונטרבס, בני האהוב, אמיר.

יום חמישי, 13 באוקטובר 2011

הרך והנוקשה


"לעולם יהא אדם רך כקנה,

ולא יהא קשה כארז.

מה קנה זה כל הרוחות באות ונושבות בו-

הולך ובא עימהם,

דממו הרוחות – חוזר הקנה עומד במקומו.

ומה סופו של קנה זה?

זכה ליטול הימנו קולמוס לכתוב ספר תורה.

אבל ארז אינו עומד במקומו,

אלא כיוון שנשבה רוח –

עוקרתו והופכתו על פניו.

ומה סופו של ארז?

באים אליו סתתין ומסתתין אותו

ומסככין ממנו בתים

והשאר משליכין אותו לאור, לשריפה.

מכאן אמרו:

יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".

רבי שמעון בן אלעזר



"האדם

בכניסתו לחיים גמיש ורפוף,

במותו – צפוד ונוקשה.

כל העשבים והצמחים

בכניסתם לחיים – גמישים וענוגים,

במותם – יבשים וכמושים.

על כן

הצפידות והנוקשות מתלוות למוות,

הגמישות והרפיפות מתלוות לחיים.

לפיכך

צבא נוקשה אינו מנצח,

עץ נוקשה מוזמן לגרזן.

הנוקשה והגדול נמצא למטה,

הגמיש והרפוף נמצא למעלה".

לאו דזה, החכם הסיני [בן המאה השישית לפני הספירה]

יום חמישי, 29 בספטמבר 2011

געגועים לליטוף/ אגי משעול


כֻּלָּנוּ כָּאן -

אֵלֶּה מֵאִתָּנוּ הַחַמִּים וּמִתְרוֹצְצִים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

וְאֵלֶּה הַקָּרִים הַטְּמוּנִים כְּבָר בְּבִטְנָהּ -

צַיָּדֵי אֹשֶׁר וַעֲרִיקֵי סֵבֶל

שֶׁהַמַּלְאָכִים, מִנְּדִיבוּת אוֹ שַׁעֲשוּעַ, הֶעֱנִיקוּ לָנוּ רֶגַע שֶׁל בְּדוֹלַח,

לִטּוּף אוֹר שֶׁמֵהֶסַּח דַּעַת יָכֹלְנוּ לָחוּשׁ בּוֹ -

מִתְחַבְּקִים עַכְשָו זֶה עִם זֶה כְּנֶאֱחָזִים

הַמְצָרְפִים אַהֲבָה לְאַהֲבָה

וַאֲנַחְנוּ מִתְבּוֹנְנִים זֶה בָּזֶה

בְּפִלְאֵי הַפָּנִים שֶאֵין לָהֶם אָח,

וְנוֹגְעִים זֶה בָּזֶה

בְּפִלְאֵי הָאֶצְבָּעוֹת וְחָכְמָתָן הַנִּבְדֶּלֶת מֵחָכְמָתֵנוּ,

בְּחִיּוּכֵנוּ הָרָחָב וְשִׁנֵּינוּ הָרְבוּעוֹת

וְהַלֹּא-מְחַרְחֲרוֹת רִיב

שֶׁאָנוּ מְגַלִּים זֶה לָזֶה,

בְּמַגָעֵנוּ הַמִּתְרַגֵּשׁ, הַחַם וְהַחוֹשֵׁשׁ

(כִּי הַזּוּלַת תָּמִיד הוּא רֹשֶׁם עַז מִנְּשֹא,

חִידָה שֶפִּתְרוֹנָהּ מְרֻמָּז רַק בְּמַבָּטוֹ

הַנִּשְׁקָף כִּרְאִי)

וְהַחֶמְלָה -

הַנְּשִׁימָה הַחֲמִימָה הַנּוֹשֶׁבֶת בַּיְּקוּם,

מְרַכֶּכֶת אֶת בְּשָׂרֵנוּ הַבָּהוּל תָּמִיד קָדִימָה

וּמַעֲלָה אֶת הַבְּכִי הַכָּמוּס, הַפְּנִימִי,

כְּשֶׁמַּשֶּהוּ מֵחֲרַךְ הָרְאִיָּה שֶׁכְּבָר נִפְעַר בָּנוּ

מַשֶּהוּ מִשָּם תָּמִיד

רוֹאֶה,

רַחוּם עַל הֱיוֹתֵנוּ אֲנָשִׁים,

חַנוּן עַל הַשְֹּכָמוֹת שֶׁכֹּה מִתְגַּעְגְּעוֹת לְמָעוֹף -

פייאהו הנבל ועץ הפאולינה




לפני שנים רבות, בעידן כסופי השיער, ניצב בעמק הלונגמן עץ הפאולינה, מלכו האמיתי של היער. הוא זקף צמרתו כדי לדבר עם הכוכבים; שורשיו נשתרגו עמוק לתוך האדמה, כשהם ממזגים את ליפופי הברונזה שלהם עם אלה של דרקון הכסף, שישן מתחתיו.

ויהי היום, וקוסם גדול בנה מן העץ נבל מופלא, שרוחו העקשנית תאולף אך ורק על ידי הגדולים שבמוסיקאים. שנים רבות אצרו את הנבל קיסרי סין, אבל לשווא היו מאמציהם של אלה שניסו, איש איש בתורו, להפיק נעימה כלשהי ממיתריו. כמענה להשתדלותם הרבה ביותר, לא השמיע הנבל אלא קולות צורמים של בוז, רחוקים מרחק רב מן המוסיקה שהשתוקקו לשמוע. הנבל מיאן להכיר בשליט.

לבסוף הגיע פייאהו, נסיך הנבלאים. ביד עדינה הוא ליטף את הנבל, כדרך שבה מבקש אדם להרגיע סוס פראי, וברכות רבה נגע במיתרים. הוא שר על הטבע ועל העונות, על הרים גבוהים ועל מים זורמים, וכל זיכרונותיו של העץ ניעורו! פעם נוספת, נשימת האביב המתוקה שבה ושיחקה בין עפאיו. מפלי המים הרעננים, בטפטפם במורד העמק, צחקו אל הפרחים המנצים. עד מהרה נשמעו הקולות החולמניים של הקיץ עם אינספור חרקיו, הטיפוף העדין של הגשם, יללת הקוקייה. הקשב! נמר נוהם, - העמק שוב עונה. הגיע סתיו; בלילה המדברי, חד כחרב, בוהק הירח מעל להקות הברבורים, ובעונג פראי מכות אבני הברד בענפים.

ואז המיר פייאהו את הסולם ושורר על אהבה. היער התנועע כמאהב נלהב אבוד בסרעפיו. כמו, כמו עלמה יהירה, ריחפה עננה בהירה וענוגה. אבל בחולפה נגרר על האדמה שובל של צללים, שחורים כייאוש. שוב נשתנה הסולם ופייאהו שר על מלחמה, על אבחת פלדה וסוסים בוטשים. ובנבל נעורה סופת עמק הלונגמן, דרקון שעט על גב הברק, מפולת הרעמים התנפצה בגבעות.

בהתרגשות שאל הקיסר השמימי את פייאהו, מה סוד כוחו. "אדוני", ענה פייאהו, "אחרים נכשלו מפני שהם שרו רק על עצמם. אני הנחתי לנבל לבחור את לחנו, ולא ידעתי אל נכון אם הנבל הוא פייאהו או פייאהו הוא הנבל".

מתוך "ספר התה", אוקאקורה קאקוזו. בתרגום מאנגלית: יורם קניוק.

תקווה

תקווה היא המקום בו הצעיר יודע להשפיל מבט, להצטער, והזקן עודו זקוף רב קשב מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת לבקש לעצמו משאלה...