וישנו עוד אדם שרצינו לדבר עליו אבל שכחנו את שמו ושכחנו את מראהו. אנחנו זוכרים רק את הדברים האחרים. שהיה במרחק של גוף אדם מפני האדמה. שקרב ורחק. שהלילה כיסה עליו והיום האיר אותו ודברים מעין אלו. זהו האדם המדויק ביותר שאנחנו זוכרים. ועל כן אנחנו מתגעגעים אליו כל הימים ומפני שאיננו זוכרים את שמו הגעגועים גדולים יותר מכפי שאפשר לומר.

האדם הזה הולך אתנו בכל מקום ואלמלא הוא היינו מתים משברון הלב. ואם הדברים האלה נדמים למישהו כהתחכמות שיבחן את עצמו. האדם הזה הוא גם גיבורו של הספר שאנחנו כותבים עכשיו (ושל כל הספרים האחרים שכתבנו). אילו זכרנו אותו לא היינו צריכים לכתוב.

יואל הופמן, מתוך 'מצבי רוח'

ועוד לא דיברנו בתורות הגדולות של בני האדם. לפעמים הרוח מסתחררת סביב עצמה כמו מערבולת בים, והנפש טובעת.
כמה בני אדם כורעים לפני הלא-כלום. או מתחננים אל מה שמעבר לעולם שיבוא ויושיע אותם.
מי שהולך לאבדון הולך לאבדון. ומי שנושע נושע.
מה אנחנו יודעים? אולי מעבר לעולם, במקום שהכוכבים הקדומים ביותר עוד לא הגיעו אליו, יושב דב צעצוע [מה שקוראים teddy bear] ואיש אינו יודע. או נרקיס. מי לא משתכר מריחם של נרקיסים?
אנחנו יכולים לגלות לקוראים של הספר הזה סוד כמוס אבל אסור שיגלו אותו לקוראיהם של ספרים אחרים.
הרגלים רודפות זו אחרי זו. הידיים חותכות באוויר. הפה נפתח ונסגר. האיברים הפנימיים תופחים ומתכווצים על פי טבעם. מה שבחוץ עומד או הולך. תפילות נשמעות בכל מקום בין אם אדם הוגה אותן בין אם לאו. צפרדעים נזקקות רק לעצמן. קני הסוף יודעים את הכיוון הנכון.
ומכיוון שכל הדברים האלה נאמרים כאן, פליאה היא שמחירו של הספר נמוך כל כך.

יואל הופמן. מתוך 'מצב רוח'.
צילמה עמליה גולד

מתוך דברי המבוא ל"קולות האדמה"

אילו ידעה העז שהיא עז, היו רגליה מסתבכות זו בזו.

אילו ידע הדג שהוא דג, היה שוקע במעמקי הנהר כגוש עופרת.

העז, הדג, ההר והנהר יודעים עצמם בידיעה שאינה יודעת.

רק האדם מנסה ל"דעת" בידיעה היודעת,

על כן אין האדם מצליח להיות אדם

כשם שהעז היא עז, הדג הוא דג, ההר הוא הר,

והנהר - נהר.