יום רביעי, 28 במרץ 2012

להיות זה להיפרד / יעקב רז


להיות זה להיפרד. להקשיב זה להיפרד. לשבת בהתבוננות קשובה זה להיפרד.

הנה אני שואף. הנה אני נושף. בנשיפה נפרדתי מן האוויר. בנחת. בלא להחזיק בו.

בשאיפה קיבלתי את האוויר. בלא להתנגד לו.

יכולתי לשאוף כי שחררתי את האוויר מריאותי.

זה קרה מעצמו. בלא התערבותי. בחוכמה שלא יודעת. בחירות גמורה.

איפה הנשימה הקודמת?

נשיפה היא פרידה. מן השאיפה. מן הנשימה הקודמת.

הנה אור השמש מנצנץ בשבר זכוכית. אני צועד עוד קצת, והנצנוץ איננו. איפה הוא?

לאן הלכה התחושה הקודמת?

הנה מחשבה. איפה המחשבה הקודמת?

ואיפה הנשימה הבאה?

כל נשימה מפנה את עצמה לנשימה הבאה. בנדיבות.

בנדיבות? אפילו נדיבות אין כאן.

אני מקליד מלים בתשומת לב. כל מילה היא פרידה מקודמתה. כל מילה מאפשרת לבאה אחריה

להיות.

בלא טרוניות. היא איננה חשה עצמה נותנת. היא פשוט לא שם.

זה טבע הדברים.

אני מתבונן היטב בציור. אני קורא בספר בעיון. אני מהלך ברחוב בסקרנות.

נפרדתי מן הציור ואני בספר, וממנו נפרדתי ואני מהלך ברחוב. אני נפרד מרחוב זה כדי להיות ברחוב הבא.

ממרחב למרחב, מהיות להיות, אני נפרד. אני חי. אני שוהה. אני מאפשר.

אני אפילו לא מאפשר.

זה קורה בפרידה, בשל הפרידה, מתוך הפרידה.

כשאני נותן, אני משחרר. אין כאן אפילו נדיבות.

זה איננו שלי מה שנפרד ממני.

ככל שאני שוהה במקום שאני נמצא בו, ככל שאני הווה אותו, אני מאפשר לו להיות בלא להחזיק בו.

ככל שאני קשוב לתנועת הפלא שלו, אני נפרד מן המחווה הקודמת, אל התנועה הבאה.

פרידה שהיא חיים.

להיות זה להיפרד.

אין דרך אחרת.


צילום: עמליה גולד

יום שלישי, 27 במרץ 2012


ואני אינני יודעת
ואינני יודעת,
ונאחזת בזה
כבמעקה גואל

ויסלבה שימבורסקה

איפה היית בשנה שעברה?


נשום עמוק

נשום עמוק


האוויר ממלא את ראותי.

ואז?


דמי מקבל את החסד שחייתי בו לפני דקות אחדות

כל תא מתחדש, ועם כל נשימה

חלק ממני נפרד, ומשהו חדש נכנס

האורז שאכלתי אתמול איפה הוא עכשיו?

בשרירי, בעצמותי.


המיץ שחלקנו אתמול, איפה הוא?

בזרועותינו, ברגלינו.

בחודש שעבר האורז נשב ברוח ובאור השמש בארצות רחוקות,

במישורי המיסיסיפי

או בעמקי בורמה;


הפירות היו תלויים בעצים בקפריסין, בספרד או בסיציליה

ולפני כן? לפני כן החומר שלהם היה באדמה, היה באוויר

היה בימים, היה באוקיינוסים

ממתין להיאסף, להגביה לשמיים,

מחכה להיות גשם


אתה ואני, אנו בעיקר מים

בשנה שעברה, רוב רובו של גופנו היה באוקינוס.

שייטנו ביחד בתוך האטלנטיק, או באוקיינוס השקט

כי רוב רובנו מים.


והמים הועלו על ידי חום השמש

בכוח חלקיקי האור, וירדו למטה, מכים בפני האוקיינוס.

וכל חלקיק אור בא מן השמש, מבטן הכוכבים;


אתה ואני היינו כוכבים בשנה שעברה.

רדפנו זה את זה בתוך הליבה הלוהטת של השמש.

אז מי הוא זה שהתגורר בבית הזה בשנה שעברה?


ואיפה תהיה בשנה הבאה?

ומי הוא ידיד אמת ומי הוא אויב לך?

ומי תהיה אתה בשנה הבאה?


נשום עמוק

נשום עמוק


האוויר הוא אני

האוויר הוא אתה

האוויר שאנו חולקים

אני נותן ממני לך ואתה נותן לי.


עם כל נשימה אני נקשר במעגל אחד

עם היערות הגדולים.

הנשיפה שלי היא המזון שלהם

הנשיפה שלהם ממלאה את ריאותי.

בשנה שעברה הייתי עץ

והעץ היה אני.


כל יום

אנו אוספים חומר

וממשיכים במשימה האינסופית שהיא

יצירת עצמנו מחדש, זה מזה, זה מזו, זו מזה.


כל יום אנחנו מוותרים על חלק

וממשיכים את המעגל האינסופי שבו אנו מחזירים עצמנו לאחרים.

יום יום, יום יום אנחנו משתנים ונעשים זה מתוך זה, זה את זה

נעשים חומר היקום,

אבק כוכבים והכל

העובר דרכנו, ואנחנו עוברים דרכו.


איפה היית בשנה שעברה?


נשום עמוק

נשום עמוק



מתוך ספרו של David Brazier

Zen Therapy:

תרגם יעקב רז


יום שני, 19 במרץ 2012


אני רוצה
להגיד
רק מילים
בודדות

ואין לי
מילים בודדות

מרים ברוך חלפי
צילמה נטע גוב

יום ראשון, 18 במרץ 2012

כריזנטמות / פנחס שדה


אַתָה שוֹאֵל אִם אֲנִי מִצְטַעֵר? כַּמוּבָן שֶׁאֲנִי מִצְטַעֵר.
אָמְנָם, מֵאָז חָלְפוּ כְּבָר שְׁנָתַיִם. לֹא, מָה אֲנִי אוֹמֵר? שָׁלֹש שָׁנִים.
אֵין לִי, בְּעֶצֶם, הַרְבֵּה מַה לוֹמר עַל כָּךְ. אֲנִי זוֹכֵר, לִפְעָמִים.
הָעֶרֶב הַהוּא, בְּחַדְרִי. אֵיךְ עָלָה פִּתְאֹם בְּדַעְתִי
כִּי זוֹ הָאִשָׁה שֶׁאֲנִי רוֹצֶה בָּה, לִשְׁאֵרִית חַיַי.
הַשִׂמְחָה הַמִסְתוֹרִית שֶׁנִדְלַקְנוּ בָּה, כִּשְׁנֵי נֵרוֹת בַּחֲשֵׁכָה.
דִמְעָתָה עַל כַּף יָדִי. יָפְיָה הַמִיתוֹלוֹגִי. הַלַיְלָה הַהוּא. הַלֹבֶן.
אִם קָרָאתָ בְּעִיוּן אֶת סְפָרַי, יָכֹלְתָ לִלְמֹד מִתוֹכָם שֶׁאֵינִי פֶּסִימִי.
חָשַׁבְתִי עַל חַיִים חֲדָשִׁים. שִׁוִיתִי בְּדִמְיוֹנִי
חַלוֹן מַשְׁקִיף אֶל גַן כְּרִיזַנְטֶמוֹת בַּגֶשֶׁם. אוּלַי גַם
חֶלְקַת מַיִם כָּלְשֶׁהִי, בַּדִמְדוּמִים, בְּמֶרְחַק-מָה.
הִיא בַּכֻּרְסָה, בְּרַגְלֶיהָ הַיְחֵפוֹת, בַּיֹפִי, בִּשְׂעַר הַזָהָב הַכֵּהֶה,
אֲנִי לִפְנֵי גִלָיוֹן שֶׁל נְיָר לָבָן, מְהַרְהֵר בִּשְׁאֵלוֹת תֵיאוֹלוֹגִיוֹת.
שְׁאֵלוֹת תֵיאוֹלוֹגִיוֹת הֵן הַמַעֲסִיקוֹת עֲדַיִן אֶת דַעְתִי, אַף כִּי
שָׁנִים כְּבָר חָלְפוּ, כְּפִי שֶׁעֵינֶיךָ רוֹאוֹת, מֵאָז הָיִיתִי נַעַר.
אַחַר-כָּךְ - מַה שֶׁבָּא וְהִתְרַחֵשׁ אַחַר-כָּךְ אֵינוֹ מְחֻוָר לִי.
אֵין סָפֵק, בְּגֶדֶר שְׁאֵלָה תֵיאוֹלוֹגִית הוּא זֶה.
אַחַר-כָּךְ בָּאוּ יָמִים, כְּפִי שֶׁהֲבִינוֹתִי מִמְעַט דְבָרֶיהָ, שֶׁל אֵיזוֹ חֲרָדָה.
מְצוּקוֹת פִּתְאוֹמִיוֹת, פִּזוּר-דַעַת. בְּאַחַד הַלֵילוֹת
הוֹפִיעַ אֵלֶיהָ הַשָׂטָן. ("יָדָעְתִי שֶׁהָיָה זֶה הַשָׂטָן", אָמְרָה לִי.)
הוּא יָשַׁב, פָּתַח לְעֵינֶיהָ אֵיזֶה סֵפֶר, עִלְעֵל בַּדַפִּים.
("הָיוּ שָׁם תְמוּנוֹת, אֵינִי זוֹכֶרֶת מָה".) כַּאֲשֶׁר לֹא יָכְלָה שְׂאֵת עוֹד
הִסְכִּימָה לְהַבְטִיחוֹ כִּי לֹא תִנָשֵׂא לִי.
מִקֵץ כַּמָה שָׁבוּעוֹת לֹא הָיְתָה עוֹד בַּחַיִים. זֶה מַה שֶׁהִתְרַחֵשׁ.

מִסְתַבֵּר, אֵפוֹא, שֶהָאֵלִים לֹא רָצוּ. אֲנִי אוֹמֵר: הָאֵלִים. עַל הָאֱלֹהִים
אֵין חֶפְצִי לְדַבֵּר. פָּרֵשׁ זֹאת כִּרְצוֹנְךָ.
עַל הַגוֹרָל? כֵּן, אַךְ אִם תִשְׁאַל
לֹא אוּכַל לַעֲנוֹתְךָ הַגוֹרָל מַהוּ.
אוּלַי תְכוּנוֹת הָאָדָם, טִבְעוֹ. אוּלַי גַם כּוֹכָבִים. אֵינִי יוֹדֵעַ.
אוּלַי אַף מַשֶׁהוּ בִּתְחוּם הַגֶנֶטִיקָה. מַשֶׁהוּ אֶלֶקְטְרוֹמַגְנֶטִי. גַלִים. אוּלַי עוֹד.
אַךְ לֹא. אֲנִי מַנִיחַ כִּי הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לְכָל אֵלוּ.
אוּלַי, בְּסוֹפוֹ שֶל דָבָר, מַשֶׁהוּ זֵהֶה עִם אֱלֹהוּת, אֱלֹהִים, אֵלִים.
כַּוָנָתִי לוֹמַר שֶׁהָאָדָם, בְּסוֹפוֹ שֶל דָבָר, הוּא יוֹתֵר מִסַךְ-הַכֹּל שֶל עַצְמוֹ.
אַךְ לֹא, אֵין זֶה מַה שֶׁהָיָה בְּכַוָנָתִי לוֹמַר. אַף כְּבָר אָמַרְתִי
כִּי אֵין לִי, בְּעֶצֶם, הַרְבֵּה מַה לוֹמַר. הַזִכְרוֹנוֹת, גַם הֵם, נַעֲשִׂים
כְּמוֹ שְׁקוּפִים יוֹתֵר. אֵינָם כּוֹאֲבִים לִי, כִּמְעַט.
זֶהוּ, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר. עַכְשָׁו אֲנִי יוֹשֵב בַּחֶדֶר. הַלַיְלָה
אֵינֶנוּ קַר בִּמְיֻחָד. גֶשֶׁם יָרַד, חָדַל. מָחַר, כְּפִי הַנִרְאֶה,
גַם כֵּן יֵרְדוּ גְשָׁמִים. בְּהָרֵי הַצָפוֹן, אוֹמְרִים, יֵרֵד שֶׁלֶג. כָּכָה זֶה.

יום שבת, 17 במרץ 2012

בשביל הזה / אמיר גלבוע


בשביל הזה ודאי לי שוב לא אעבור. עתה
אלחץ כף ידי אל קליפת העץ. אפשר עוד
לפני שירד הגשם יעבור כאן מי אחר וילחץ
גם הוא כף ידו אל קליפת העץ ובלי
דעת יוסיף מגע אויר על גבי מגע אויר.
ואחר יבוא הגשם. וכל המגעים עמו יגלשו מטה אל
אדמת גזע העץ ויספגו באדמת גזע העץ ויבואו בשרשים ויעלו
בגזע ובענפים וימלאו את העלים ירקוּת
חדשה. היכן אהיה אני כאשר נשימת ידיים ירוקה
וקצרה שלי ושל הבא אחרי ישתלבו במשך
הנושם של ירוק העד.

יום שישי, 16 במרץ 2012


הרעב נוסך בגעגועי אלייך רוך
המעלה בדמיוני את מגע שפתיך. מה מתוק
המוות הנמזג לתוך דמי מאז
נגעה לשוני בלשונך, אהובתי.


לי-האי, טעם האהבה. שירי אהבה סיניים
גרסה עברית דרור גרין
צילום דורון ניסים

יום חמישי, 15 במרץ 2012

קצר פה כל כך האביב / דויד גרוסמן


יש רגע קצר בין אדר לניסן
שהטבע צוהל בכול פּה
הוא שופע חיים
שיכור ומבושם-
איך שיופי יכול לרפּא!

נסער ומשולהב ומתיז
ניצוצות-
אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת -
קצר פה כל כך האביב.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך הִתחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.

אביב עוּל-ימים וסוער
וסופו-
כבר כתוב בעלי ניצניו
אבל הוא מסתחרר
כפרפר במעופו
וכמוהו-נצחי בעיניו.

קצר וחטוף ושובר את הלב
לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח
אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לי ותכף נלקח.

ואת ואני היודעים
ונורא הדבר שרק הוא לא -
עד כמה קצרים החיים,
החיים הקצרים שניתנו לו.

נדיב ונסער ומכאיב
קצר פה כל כך
האביב.

דויד גרוסמן

שלומי / זלדה


שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט
אֶל שְׁלוֹמְךָ

וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים
וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת
עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים
הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת
וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,
הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאוֹמִי
וְהַטַּל
תְּלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה,

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת
אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ
בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַשֶּׁקֶר
וְהַפַּחַד
וְהַקְּרָעִים,
אֲנִי וְאַתָּה
וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם
חוֹף
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה,
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַמָּוֶת.

צילום: עמליה גולד

יום חמישי, 8 במרץ 2012

מדיטציה / אגי משעול

היָּרֵחַ בְּמִלּוּאוֹ

וַאֲנִי בִּמְלוֹאִי

מִזֱדַּקֶּפֶת כְּקוֹבְּרָה מִסַּל

לְקוֹל חֲלִילְךָ בִּי.

*

שְלוּלַת עַצְמִי

וּפְרוּמַת מַרְפֵּס אֲנִי הוֹוָה

בִּיהוֹוָתִי

וּמַלְאָךְ בּוֹדֵד

בְּלִי אֶבֶן

בְּלִי סֻלָּם

עוֹלֶה וְיוֹרֵד עַד הַבֹּקֶר

בְּגוּפִי.

*

מַאֲזִינָה

לְמֶטְרוֹנוֹם הַחַיִּים

שֶל נְשִימוֹתַי

וּפַרְפָּרֵי שֶמֶש

צְהֻבִּים

מְפַזְזִים

בְּתוּךְ עוֹרְקַי

בְּמַזּ'וֹר הַקִּיּוּם.

אביב / רחל


הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ,
אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? –
הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ,
וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין.
מַה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ,
אַדְמוֹנִי, מְבֻשָּׂם, וְנִלְהָב?
אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ
אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו?
הַאֶרְגַּז? הַאֶגְעַר בָּךְ בְּזַעַם?
הַאַרְחִיק מִגְּבוּלִי? אוֹ אוּלַי...
אוֹ אוּלַי אֶתְרַצֶּה אַךְ הַפַּעַם,
רַק הַפַּעַם... הַפַּעַם וְדַי!


תל-אביב, ניסן תרפ"ו


מה בין ספק, סיפוק והסתפקות?
האחד תוהה. האחר מבקש עוד, השלישי - קורא 'די'.
שלוש מילים. שורש אחד.
זו נוגעת במקור הסבל, בתשוקה.
זו נוגעת במקור הנחת, בשחרור.
וזו - במסע שביניהם.

יום ראשון, 4 במרץ 2012

הכול / ויסלבה שימבורסקה


הכול-
מילה מתנשאת, נפוחה מיהרה.
מן הראוי שתכתב במרכאות כפולות.
מעמידה פנים שאין היא מחסירה דבר.
שהיא מכנסת, מקיפה, מכילה, אוצרת בתוכה.
בעוד שאין היא אלא
רסיס מן הסערה.

ויסלבה שימבורסקה

קליגרפיה של mu , "לא כלום"

יום שבת, 3 במרץ 2012


הִסְתַּרְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ מִמֶּנִּי
וְלֹא הָיָה בִּי עוֹד קוֹל הַנָּהָר הַמָּלֵא,
הָעוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו.

נֻתְּקוּ חַיַּי מֵהַזֶּמֶר
וָאֶעֱמֹד בַּכּוּךְ נִכְלֶמֶת
בְּלִי שֶׁמֶשׁ
בְּלִי יָרֵחַ
וּבְּלִי נֵר.

הִסְתַּרְתָּ אֶת נַפְשְׁךָ מִמֶּנִּי
וְהַלֶּחֶם שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן יָבֵשׁ
וַיְהִי נִקּוּדִים.

זלדה

תקווה

תקווה היא המקום בו הצעיר יודע להשפיל מבט, להצטער, והזקן עודו זקוף רב קשב מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת לבקש לעצמו משאלה...