אחטוף

אצוד

את עכשוי.

הנה הינו והוא איננו

הוא נס עם הציפור

אשר חלפה

כחוט ברק דקיק עד אין ראוּת.

אברהם חלפי

בשעה הזאת / מרים ברוך חלפי

היום כבר איבד מיומו

מולד חיוור מולך בשמיים

כבר לא אור

ועוד לא חושך

בשעה הזאת

בין אור לחושך

אין בי חטא

ואין בי חסד

הדברים הרחוקים

קרבים אלי

והקרובים

רוחקים

אני בתווך

ישות זעירה

המכילה

עד אין להכיל

ובשעה הזאת

אין חוצץ ביני

ובין מה

שמכיל אותי

מנוף השאיבה/ צ'ואנג דזה

"כך שמעתי מפי מורי", מספר האיכר הזקן לחברו חובב הטכנולוגיה: "במקום שבו יש מכונות, יש תחכום. במקום שבו יש תחכום, יש התחכמות. כשהלב מתחכם, נפגם מה שפשוט וטהור. כשפשוט וטהור נפגמים, רוח החיים אינה שרויה במנוחה. כשרוח החיים אינה שרויה במנוחה, נעלמת ה'דרך' מן העולם".

מתוך 'מנוף השאיבה' בתוך 'קולות האדמה', מכתביו של צ'ואנג-דזה, בתרגומו של יואל הופמן

ורמיר/ ויסלבה שימבורסקה

כָּל עוֹד הָאִשָּׁה הַזֹּאת מֵהָרַיְקְסְמוּזֵיאוּם

מוֹזֶגֶת יוֹם אַחַר יוֹם

חָלָב מִכַּד לִקְעָרָה

בִּדְמָמָה וּבְרִכּוּז מְצֻיָּרִים

הָעוֹלָם אֵינוֹ רָאוּי

לְקֵץ הָעוֹלָם.

מדיטציה / אגי משעול

על פני תהום הסתמיות אשב

כמה שאשב ואהיה

אשר אהיה.

מדיטציה.

אגי משעול.

למדני, אלהי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,
על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשים,
לדעת, ליחל, להכשל.
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בקר ועם ליל,
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,
לבל יהיה עלי יומי הרגל.

במלאת ארבעים שנה למותה זוכה לאה גולדברג לעדנה רבה, ולא בכדי.בלשון בהירה ורכה מלטפות מילותיה את הלב, מעוררות את המחשבה ומזכירות שוב ושוב ש"פשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנוגע. ומותר, ומותר לאהוב". את קובץ "שירי סוף הדרך" חותמת גולדברג בתפילה ובתקווה להתחדשות. היא מייחלת ללמוד מן ההשתנות - לדעת את סוד הקמילה והמוות, לדעת לא פחות גם את סוד ההבשלה והחיות.היא מייחלת לחירות הרוח ולשחרור הלב – לראות, לחוש, לנשום – להתעורר בשלמות אל המציאות כהווייתה.

היא מבקשת להיפתח אל התקווה ואל הידיעה, כמו אל האכזבה והכישלון. מאלה ומאלה, היא מגלה, מורכבות פיסות חייה, כמו פיסות חיינו. בתוך ההשתנות המתמדת היא מייחלת עוד שהשפתיים לא תשכחנה את מילות התודה, הברכה וההלל. סוד החיים, היא לומדת ב"סוף הדרך", טמון בטבע ההשתנות. ושמחת החיים? היא טמונה, בין השאר, בהשלמה עם הטבע המשתנה. זה, אם נרצה, גם האימון בשחרור הרוח מכבליה ומהרגליה - לעצור, להתבונן ולהודות.

להיות פשוט, ופשוט להיות בכל רגע מחדש.

קודש הקודשים של הטבע..

"כשאני מבקש להחיות את נפשי, אני מחפש את היער האפל ביותר, את הביצה העכורה והאינסופית ביותר, זאת שבעיני התושב היא העגומה ביותר. אני נכנס לביצה כאילו היתה מקום קדוש - sanctum sanctorum, קודש הקודשים. זהו מקום משכנו של לשד הטבע, של עוצמתו. יער-הפרא מסוכך על הקרקע-הבתולה והאדמה הטובה לעצים, טובה גם לאדם. לבריאותו של האדם דרוש אחו המתפרש לנגד עיניו על פני אקרים רבים, כפי שלחוותו נחוצות כמויות עצומות של רקבובית. שם מצויים המזונות הבריאים שמהם הוא ניזון. היערות והביצות המקיפים את העיר מצילים אותה לא פחות מצדיקיה. עיר שיער בראשית אחד מתנועע מעליה, בעוד אחר נרקב תחתיה, עיר שכזאת תצלח לא רק לגידולי תירס ותפוחי-אדמה, אלא גם לטיפוחם של משוררים והוגי דעות למען הדורות הבאים".

הנרי דיוויד תורו - מתוך "טיול".

תורו הוא פילוסוף הטבע, סופר אמריקאי ומבשר התנועה האקולוגית שקמה כמאה שנים לאחר מותו. לבד מכך שייצר עפרונות ומדד אותם, הוא התבודד משך שנתיים על שפת אגם וולדן במסצ'וסטס; שם חי בפשטות, מתוך בחירה, גידל את מזונו וביקש לחיות בהרמוניה עם הטבע שחבק את כל כולו.

הדברים נוצרים מעצמם

תבואת הארץ משביעה מרעב ומשי מציל מקור. על כן אוכל האדם מתבואת הארץ ולובש בגדי משי. מובן שהשמיים אינם יוצרים במכוון את התבואה למען האוכל והלבוש של האדם, כשם שאין האסונות ושינויי הטבע הבלתי מובנים מיועדים לבקר את האדם. הדברים נוצרים מעצמם, והאדם אוכל ולובש אותם. כוחות הטבע משתנים מעצמם, ובני האדם חוששים מהם.

ואנג צ'ונג, מאה ראשונה לספירה.

פרידה...אגי משעול

הַטֶּקֶס הָיָה צָנוּעַ:

פְּקִידַת מִשְׂרָד הַפְּנִים הוֹשִׁיטָה לִי

אֶת תְּעוּדַת הַסִּיּוּם שֶׁלָּךְ. אַתְּ

שֶׁמֵּעוֹלָם לֺא הָיְתָה לָךְ שׁוּם תְּעוּדָה

זָכִית פִּתְאֹם בִּתְעוּדַת פְּטִירָה

יָפָה, עִם סֵמֶל הַמְּדִינָה

כְּאִלּוּ הִצְטַיַּנְתְּ מְאֹד בְּמַשֶּׁהוּ

וְעָמַדְּתְּ בְּכָל הַדְּרִישׁוֹת.

הִיא שָׁאֲלָה אִם אֲנִי רוֹצָה גַּם לְעַדְכֵּן

(כָּךְ אָמְרָה) אֶת תְּעוּדַת הַפְּטִירָה שֶׁל אָבִי.

אַחַר כָּךְ הִנִּיחָה אוֹתָן זוֹ לְצַד זוֹ

כִּשְׁתֵּי מַצֵּבוֹת תּוֹאֲמוֹת

וְלָחֲצָה עַל פַּעֲמוֹן חַשְׁמַלִּי.

יָרַדְתִּי לָרְחוֹב וְהִמְשַׁכְתִּי לִפְסֹעַ

כְּמוֹ יַלְדָּה

קְטָנָּה

שֶׁמַּחֲזִיקָה יָדַיִם לְהוֹרֵי נְיָר

מְרַשְׁרְשִׁים בָּרוּחַ.

אגי משעול, מתוך "נֵרוֹת נֵץ הֶחָלָב"

הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים/ יוסי גמזו

הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים

הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים כָּל עוֹד הֵעָדְרָם נוֹכֵחַ בָּנוּ

כְּמוֹ הָאֵבֶר הַכָּרוּת בִּכְאֵב הַגֶּדֶם הַזּוֹכֵר,

כְּמוֹ שֵׂעָר וְצִפָּרְנַיִם שֶאֵינָם פּוֹסְקִים מִצְּמֹחַ

גַּם אַחַר שֶנִּשְתַּתֵּק לָנֶצַח מֶטְרוֹנוֹם הַלֵּב.

הֵם נִמְשָכִים בָּנוּ בְּלִי הֲפוּגָה כְּמוֹ זִרְמוֹ הָעִקֵּש שֶל הַנַּחַל

שֶשִּפְכוֹ עוֹד מֵינִיק הַרְדּוּפִים וּקְנֵי סוּף גַּם אַחַר שֶחָרַב מְקוֹרוֹ,

כְּמוֹ טִירָה מְאֻכְלֶסֶת רוּחוֹת-רְפָאִים הַגּוֹדְשוֹת אֶת חֶשְכַת פְּרוֹזְדוֹרֶיהָ

אֵין עוֹד הוֹוֶה שֶאֵינוֹ מְהֻדְהָד תִּשְדּוֹרוֹת שֶל עָבָר לֹא נִקְבָּר.

אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בּוֹגֵר וְקַר וְרַצְיוֹנָלִי

וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, בָּעֱנוּת וּבַפַּחַד, בְּלֵב הַיֵּאוּש אוֹ הַיָּם

פּוֹרֶצֶת בּוֹ פֶּתַע תְחִיַּת הַמֵּתִים וְהַיֶּלֶד שֶבּוֹ צוֹעֵק: "אִמָּא!"

גַם אִם שָנִים כְּבָר מוּגֶפֶת אִמּוֹ בִּשְתִיקַת תַּכְרִיכֵי הֶעָפָר.

אִשָּה יְכוֹלָה לְהָקִיץ בַּלֵּילוֹת וְלִשְמֹעַ דְפִיקוֹת עַל הַדֶּלֶת

וּבְנָהּ הֶהָרוּג, בְּמַדִּים וַחֲגוֹר, מִתְדַּפֵּק עַל פִּתְחֵי חֲלוֹמָהּ

וְהִיא מְדַשְדֶּשֶת פְּרוּעָה וִיחֵפָה וּפוֹתַחַת לוֹ, כְּמוֹ מְהֻפְּנֶטֶת,

לֵב וְעֵינַיִם וָדֶלֶת אַךְ כָּל שֶמַּמְתִּין לָהּ הוּא חֹשֶךְ שַכּוּל.

לָמָּה אִם כֵּן מִשְתַּטֶּה הָאָדָם וְקוֹרֵא לָהּ, לָאֵם שֶאֵינֶנָּה?

לָמָּה הִיא קָמָה לִפְתֹּחַ לוֹ דֶלֶת, אִמּוֹ שֶל הַבֵּן הֶהָרוּג?

לָמָּה הַלֵּב, כְּמַבְרִיחַ-גְּבוּלוֹת, לֹא חָדֵל מִלִּגְנֹב בְּמַפְתִּיעַ

אֶת גְּבוּל הָאוּלַי וְהָאִלּוּ שֶכָּל סְבִיבָתוֹ מְמֻקֶּשֶת גְּוִיּוֹת?

מִשּוּם שֶהַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים, הֵם בְּתוֹכֵנוּ

כְּמוֹ הַחַיִּים עַצְמָם, כְּמוֹ מִשְבְּרֵי הַזִּכָּרוֹן

הַשָּבִים כִּמְטֻטֶּלֶת מִיַּם הַכְּבָרלֹא הָאָפֵל אֶל חוֹפֵי הַעֲדַיִן

שֶבָּם עוֹד נִלְחָש, מֵאָזְנֵי הַצְּדָפִים לְאָזְנֵינוּ, קוֹלָם הֶעָמֹק.

מַה הֵם אוֹמְרִים לָנוּ, מַהוּ הַמֶּסֶר הַחַי, הַקָּצוּף, הַמָּלוּחַ

שֶבּוֹ הֵם חוֹזְרִים וּמַכִּים בְּגַלֵּי גַּעֲגוּעַ חַמִּים אֶת הַלֵּב?

אֲנַחְנוּ קַיָּמִים מְאֹד, אֲנַחְנוּ שֶלֹּא מַתְנוּ

כִּי אִם מְמֻחְזָרִים בָּכֶם כָּל רֶגַע, כָּל שָעָה.

וְאַתֶּם חֲדוּרִים בָּנוּ כְּמוֹ שֶהָרַעַש אוֹצֵר בִּסְדָקָיו אֶת הַשֶּקֶט,

כְּמוֹ שֶהַיֹּפִי נָגוּעַ בִּכְאֵב וְהָאֹשֶר מֻרְעָל בַּבִּינָה.

כָּךְ בְּרֵיקוּת הַכִּסֵּא הַמּוּצָב לַשֻּלְחָן בְּלִי יוֹשְבוֹ הַקָּבוּעַ

וְכָךְ בִּבְגָדָיו הַתְּ‏לוּיִים בָּאָרוֹן כְּשֶגּוּפוֹ בָּאָרוֹן הָאַחֵר.

וְכָךְ בִּכְפוֹר לֵילָם שֶל הָאוֹהֵב, שֶל הָאוֹהֶבֶת,

שָם, בְּחֶצְיָהּ הַשּוֹמֵם וְהָרֵיק שֶל מִטַּת הַבְּדִידוּת הַכְּפוּלָה,

שָם, בְּסִיאַנְס מְיֻסָּר זֶה שֶשְּמוֹ זִכָּרוֹן שֶאֵינֶנּוּ גוֹוֵעַ

אֶלָּא, לְהֶפֶךְ, מוֹסִיף וּמַצְמִיחַ גְּרוּרוֹת שֶל סַרְטָן לֹא נִרְפָּא.

הַמֵּת נָמֵק מִכְּלוֹת הַגּוּף, הַחַי – מִכְּלוֹת הַנֶּפֶש,

אֵין אִינְקְוִיזִיצְיָה סָדִיסְטִית יוֹתֵר מֵעֶרְגַּת הַחוֹלֵם בַּלֵּילוֹת

אֶל מֵתָיו הַחַיִּים בּוֹ כְּפֶצַע פָּעוּר וּפוֹרְמִים בּוֹ יוֹם-יוֹם כָּל צַלֶּקֶת

שֶל רִיק אַשְלָיוֹת-נִחוּמִים וּכְזָבָם שֶל סַמֵּי-הַרְדָמַת-שִכְחָה.

אֵין עוֹד רֵיקוּת שֶהִיא יֵש כְּמוֹ הָאֵין הַזֶּה,

אֵין עוֹד מַמָּש כְּמוֹ הַחֹסֶר

הַחַד, הַסַּכִּינִי, הַלֹּא-נִגְלָד שֶל הַפְּרֵדָה

מֵאֵלֶּה שֶגַּם בְּמוֹתָם לְעוֹלָם לֹא מֵתִים בָּנוּ אֶלָּא בְּרֶגַע

מוֹתֵנוּ שֶלָּנוּ, שֶבּוֹ, בּוֹ בִּלְבַד, גַּם סוֹפָם תַּרְדֵמָה וְדוּמָה.

הַזְּמַן לֹא מְרַפֵּא שוּם כְּלוּם, רַק הַכְּסִילִים סְבוּרִים עוֹד

שֶיֵּש לוֹ אַנְטִיבְּיוֹטִיקָה לְמַה שֶּאֵין לוֹ כְּלָל.

הֵם חַיִּים הַמֵּתִים, הֵם חַיִּים בָּנוּ כְּמוֹ הַקִּיסוֹס הַלּוֹפֵת אֶת הַגֶּזַע,

כְּמוֹ צֵל הָרוֹדֵף אֶת הַגּוּף גַּם בַּלַּיְלָה, חָשוּךְ מִן הַחֹשֶךְ עַצְמוֹ,

בְּלִי חֲנִינָה, בְּחִיּוּת מַמְאִירָה שֶל חֲסָךְ, שֶל מַכְאוֹב וְשֶל יֹפִי,

יֹפִי שֶכָּל חֲלוּפוֹת הָעַכְשָיו וְהַכָּאן לֹא יַצְלִיחוּ לִמְחוֹק.

וְעַל כֵּן מְכַתֵּף הָאָדָם עַל לִבּוֹ כְּמִשְקֹלֶת כִּבְדַת גַּעֲגוּעַ

אֶת מֵתָיו הַחַיִּים בּוֹ כְּנֵצַח בְּתוֹךְ הַחֲלוֹף, כְּחוֹתַם DNA.

לֹא הַמֵּתִים, נָכוֹן, יְהַלְּלוּ אֶת יָּה, רַק אָנוּ

אַךְ הֵם, חֲנוּקֵי הַשְּתִיקָה, צוֹעֲקִים מִגְּרוֹנֵנוּ

אֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת.

רַק הָרוּחוֹת שוֹכֲחוֹת וּמוֹחוֹת אֶת קִמְטֵי עַצְבוּתָן שֶל הַדְּיוּנוֹת,

אָדָם הוּא חַיָּה שֶזּוֹכֶרֶת, זוֹכֶרֶת שֶשֹּרֶש טָמוּן בֶּעָפָר.

הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים, הֵם נִשְאֲרִים בָּנוּ תָמִיד.

יֵש דְּבָרִים שֶגַּם הַמָּוֶת לֹא יַצְלִיחַ לְהָמִית - - -

סבא..עמוס עוז

מה היה סוד קסמו הגברי של סבא?

זאת אולי התחלתי להבין רק כעבור שנים. הוא ניחן בתכונה שכמעט ואינה מצויה בין גברים, תכונה מופלאה שאולי אין סקסית ממנה בעיני הרבה נשים: הוא הקשיב.לא סתם העמיד, מתוך נימוס, פני מקשיב, בעודו מצפה בלי סבלנות שהיא תגמור ותשתוק כבר.לא היה חוטף את משפטיה של בת שיחו ומסיימם בקוצר-רוח במקומה.לא קטע אותה ולא קפץ אל תוך דבריה כדי לסכם אותם ולעבור כבר הלאה.לא היה מניח לבת שיחו לדבר אל האוויר בעודו מכין בינתיים בראשו מה ישיב לה כאשר תסיים סוף-סוף.לא היה מעמיד פני מתעניין או נהנה, אלא התעניין ונהנה באמת. נו, מה: סקרן בלתי נלאה היה.לא היה קצר רוח. לא חתר לסובב את השיחה מן העניינים הפעוטים שלה אל העניינים שלו, החשובים.להפך: מאוד-מאוד אהב את העניינים שלה. דווקא נעם לו תמיד להמתין לה, וגם אם האריכה היה ממתין לה ומתענג בינתיים על כל פיתוליה.לא מיהר. לא האיץ. היה מחכה לה שתסיים, וגם כשגמרה לא התנפל ולא חטף אלא אהב להמשיך להמתין לה:אולי יש לה עוד קצת? אולי יבוא לה עוד גל?אהב להניח לה לאחוז בידו ולהוליך אותו אל המקומות שלה, ובקצב שלה. אהב ללוות אותה כמו חליל המלווה את הזמרה.אהב להכיר אותה. אהב להבין, לדעת. אהב לרדת לה עד סוף דעתה, ועוד קצת.אהב להתמסר, נהנה היה להתמסר עוד יותר מאשר התענג על התמסרותה.נו, שטו: הן היו מדברות ומדברות אליו לשובע, כאוות נפשן, מדברות גם על העניינים הפרטיים החשאיים והפגיעים ביותר, והוא ישב והקשיב בחכמה ברוך באמפתיה ובאורך-רוח.לא, לא באורך-רוח כי אם בהנאה וברגש.המון גברים יש כאן שנורא-נורא אוהבים סקס, כמה שרק ייכנס, אבל שונאים נשים.סבא שלי, כך נדמה לי, אהב גם וגם.ובעדינות: לא חישב חשבונות, לא היה חוטף לו את שלו, אף פעם לא מיהר. אהב לשוט ולא היה נחפז לעגון.

עמוס עוז, מתוך " על אהבה וחושך"

מחשבות על צילום, רולאן בארת

אם תצלום מן התצלומים חביב עלי, אם הוא מפריע את מנוחתי, אני מתעכב עליו. מה אני עושה כל אותו זמן שאני שרוי במחיצתו? אני מתבונן בו, אני בוחן אותו, כאילו אני מבקש לדעת יותר על החפץ או על האדם שהוא מציג לפני. פני אמי, הנעלמים במעבה גן החורף, מעורפלים ודהים. בדחף הראשון פלטתי קריאה: "זו היא! זו באמת היא! סוף סוף זו היא!" עכשיו אני טוען שאני יודע – וגם מסוגל לומר זאת בברור – מדוע זו היא ומהו העושה זאת. אני רוצה לשרטט את הפנים האהובים עלי באמצעות המחשבה, לעשות אותם שדה מיוחד במינו להסתכלות חודרת: אני רוצה להגדיל פנים אלה כדי להיטיב לראותם ולהבינם, ולדעת את האמת שבהם [ולפעמים, תמים, אני מוסר את המלאכה הזאת למעבדה כלשהי]. אני מאמין שעל ידי הגדלת הפרט ב"סדרות" [כל צילום יביא עמו פרטים קטנים יותר מאלו שנראו בשלב קודם] אגיע בסופו של דבר לישותה של אמי...אני מפרק, אני מגדיל ומשהה, אם אפשר לומר כך, כדי שיהיה סיפק בידי לדעת סוף-סוף. התצלום מצדיק תשוקה זו, גם אם אינו מספקה. אותה תקוות שווא לגלות את האמת מתעוררת בי רק משום שהמהות של התצלום הוא במדויק "זה היה" ומשום שאני שרוי באשליה שדי בניקוי השטח של התמונה כדי להגיע למה שמאחוריה: לבחון פירושו להפוך את התצלום, לחדור לעומק הנייר, להגיע אל הצד השני [בשבילנו, אנשי המערב, ה"נסתר" אמיתי יותר מן הנגלה]. אבל, אהה, אף שאני מעמיק להסתכל אינני מגלה כלום: אם אני מגדיל את התצלום איני רואה אלא את מרקם הנייר: אני הורס את הדימוי לטובת תשתיתו החומרית: ואם אינני מגדיל, אם אני מסתפק בבחינת הדברים, איני מקבל אלא אותו ידע הנמצא ברשותי זמן רב, ממבט עיני הראשון: שזה אכן היה. סיבוב הבורג לא העלה דבר ..התצלום אינו יודע לומר את מה שהוא מניח לנו לראות.

בתמונה - אמא

יש כמה מקומות, תודה לאל, שקיימים בכל מקום, שבהם אתה חש בבית יותר מאשר בכל מקום אחר. מקומות שבהם אתה מקבל תחושה מיוחדת, תחושה קדומה וטהורה הדומה לגעגועים הביתה. ושיש בה בתחושה מן המלנכוליה; אך הגירוי שבה מחזק ומשמח את הנפש, ומעניק לה - אף שאיננו יודעים כיצד ואיך - להט וכוחות מחודשים.

וינסנט ואן גוך

צילום: עידו גרומר

מתוך שירתה של מירה באי

הו יוגי, אל תלך, אל תלך, אל תלך.

ראה, אני נופלת לרגלך. שפחתך.

מוזרה היא דרך האהבה וההתמסרות. הסבר לי נפתוליה.

אני מעלה מדורה של עצי אלווי ואלמוג. הדלק אותה במו ידיך.

וכאשר אהיה רק ערימת עפר ואפר כסה בם את גופך.

אומרת מירה לאלוהיה: תן וייטמע אורי באורך.

מהינדית - פנינה בר

מירה באי, מגדולי המשוררים בהודו, הייתה בת למשפחת נסיכים מכת הראג'פוטים, הלוחמים, שחיה ברג'יסטאן שבצפון הודו במאה השש-עשרה. כבר מילדותה אהבתה נתונה הייתה לקרישנה, ומאוחר יותר עזבה את הארמון ופרשה לחיי-הרוח. במשך שנים נדדה בדרכים, שרה את שירי אהבתה לאלוהיה. היא שרה לו כמאמין לאלוהיו, אך גם כאישה אל בעלה; היא שרה לו בגעגוע, אך גם כאל מי ששוכן לעולם בליבה; היא שרה לקרישנה כאוהב אל אהובו.

לזכרה של שמבורסקה

הבוקר, בגיל 88, הלכה לעולמה המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה. מדירתה הצנועה בקרקוב היטיבה שימבורסקה להתבונן בעולם מבעד לעדשה עדינה ואישית. היא ראתה לא רק את הפרח והפרפר, אלא ידעה גם לגעת ולהגיב בדרך ייחודית לשאלות הקיום הגדולות של האדם והחברה. היא כתבה בהומור, ברעננות, בשנינות ובחכמה. נוגעת בסבלנות ביופי ובכאב - באותה העת, באותה העט.

כתיבתה מחויכת וקרובה, כמעט משוחחת, מציעה מבט רענן מגובה העיניים, נוסכת בנו חדווה של גילוי הקמטים הקטנים של חיינו. מסרבת לקבל את הרגליות החיים, את השגרה, לעולם תתבונן בעין חדשה וחיונית על הרגע הנוכחי. לכתה, מותיר בנו את האתגר להתבונן בחיינו, מרגע לרגע, בעין המתחיל, במבט עירום וילדותי, לבל יהיו אלה לנו הרגל...

צילם דורון ניסים