למדני, אלהי, ברך והתפלל
על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל,
על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשים,
לדעת, ליחל, להכשל.
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בקר ועם ליל,
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום,
לבל יהיה עלי יומי הרגל.

במלאת ארבעים שנה למותה זוכה לאה גולדברג לעדנה רבה, ולא בכדי.בלשון בהירה ורכה מלטפות מילותיה את הלב, מעוררות את המחשבה ומזכירות שוב ושוב ש"פשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנוגע. ומותר, ומותר לאהוב". את קובץ "שירי סוף הדרך" חותמת גולדברג בתפילה ובתקווה להתחדשות. היא מייחלת ללמוד מן ההשתנות - לדעת את סוד הקמילה והמוות, לדעת לא פחות גם את סוד ההבשלה והחיות.היא מייחלת לחירות הרוח ולשחרור הלב – לראות, לחוש, לנשום – להתעורר בשלמות אל המציאות כהווייתה.

היא מבקשת להיפתח אל התקווה ואל הידיעה, כמו אל האכזבה והכישלון. מאלה ומאלה, היא מגלה, מורכבות פיסות חייה, כמו פיסות חיינו. בתוך ההשתנות המתמדת היא מייחלת עוד שהשפתיים לא תשכחנה את מילות התודה, הברכה וההלל. סוד החיים, היא לומדת ב"סוף הדרך", טמון בטבע ההשתנות. ושמחת החיים? היא טמונה, בין השאר, בהשלמה עם הטבע המשתנה. זה, אם נרצה, גם האימון בשחרור הרוח מכבליה ומהרגליה - לעצור, להתבונן ולהודות.

להיות פשוט, ופשוט להיות בכל רגע מחדש.