יום שישי, 23 בדצמבר 2011
יום שני, 19 בדצמבר 2011
יום שבת, 17 בדצמבר 2011
שמיים/ ויסלבה שימבורסקה
יום רביעי, 14 בדצמבר 2011
יום ראשון, 11 בדצמבר 2011
לו באת/ יונתן רטוש
יום ראשון, 4 בדצמבר 2011
יום שבת, 3 בדצמבר 2011
מתוך "ספר תכלית המעשים" - ש.י. עגנון
שלדון קופ, מתוך "אם תפגוש את הבודהא בדרך הרוג אותו".
יום שישי, 25 בנובמבר 2011
יום שישי, 18 בנובמבר 2011
ולו לרגע...
מאיטה את מרוץ הדרך. נשענת בזהירות לאחור. מחפשת נקודת עגינה. מנוח ללב. תמיכה לגוף. מזור לרוח במסעות נדודיה. סדק זעיר להניח בו את הנשימה. מבקשת להתרווח. להתמסר. להתעטף בחיק ידיים שיודעות להקשיב. שיודעות להתפנות מעצמן. להתקרב. להיפגש וברכות - לגעת. חושבת לעצמי, כמה נדירה היא האפשרות לשכון בטח בחיקו הפנוי של האחר. להיות, ולו לרגע, נראית. מובנת. מוגנת. נתמכת. חשופה. אהובה. ולו לרגע.
הדרך האינסופית מכאן לכאן
יום שישי, 4 בנובמבר 2011
מציאות/ ויסלבה שימבורסקה
המציאות אינה נמוגה
כמו שנמוגים החלומות.
שום רשרוש, שום פעמון
לא יניסו אותה,
שום צעקה או שאון
לא יעוררו ממנה.
עכורים ורב-משמעיים
המראות בחלום,
וניתן לפרשם
באופנים רבים.
המציאות משמעה מציאות
וזו כבר חידה קשה.
לחלומות יש מפתחות.
המציאות נפתחת מעצמה
ואינה מניחה לסגרה.
נשפכים ממנה
תעודות בית-ספר וכוכבים,
נושרים פרפרים
ונשמות של מגהצים ישנים,
כובעים חסרי ראש
וקרעי עננים.
אלה יוצרים חידת ציור
שאין לפתרה.
בלעדינו לא היו חלומות.
זה שבלעדיו לא הייתה מציאות
לא נודע,
ותוצר נדודי-שנתו
נופל בחלקו של כל מקיץ.
לא החלומות מטורפים,
המציאות מטורפת,
ולו בשל העקשנות
שבה היא נאחזת
ברצף האירועים.
בחלומותינו עוד חי
זה שמת באחרונה,
נחן אפילו בבריאות
ובנעורים מחודשים.
המציאות מניחה לפנינו
את גופת המת.
המציאות אינה נסוגה ולו צעד.
אווריריות החלומות מאפשרת
לזכרון להתנער מהם בקלות.
המציאות אינה צריכה לחשוש משכחה.
היא מקרה קשה.
רובצת על כתפינו,
מכבידה על ליבנו,
צונחת לרגלינו.
אין מפלט ממנה,
בכל תלוונו.
ואין בנתיב מסענו
תחנה
שבה לא תחכה לנו.
יום שני, 31 באוקטובר 2011
אל עבר/רחל חלפי
יום שבת, 22 באוקטובר 2011
"הדרך השלמה אינה קשה / עבור מי שאינו מעדיף.
חופשית משנאה ומאהבה / הכול בהיר בה וגלוי לעין.
עשה את ההבחנה הקלה ביותר / ושמים וארץ נפרדים לעולם.
אם ברצונך לראות את הדברים כפי שהם / אל תאחז בדעה בעד או נגד. . .
הדרך שלמה / היא מרחב ללא גבול
שדבר לא חסר בו / ולא דבר עודף. . .
אם איננו רואים / את טבען האמיתי של התופעות
הרי זה מפני שאנו בוחרים / לקבל או לדחות.
אל תחיה בסבך התופעות / גם לא בתחושת הריקות.
היה שקט באחדות הדברים / והדעות השגויות ייעלמו מעצמן. . .
בעולם העליון של ככות אמיתית / אין "אחר" ו"עצמי";
אם נשאל לזהותנו / נוכל לומר רק, "לא–שניים".
משפטי הפתיחה של שין שין מינג ["משנת האמונה בתודעה"] פרי עטו של סנגצאן [Sengcan, מת ב-606]. החיבור הפואטי נחשב לשיר הזן הראשון והוא ספוג ברוח הדאואיזם הסיני ובחכמת החיים של "לא שניים".
לאט כהולם הלב/ לאה גולדברג
וידוי
וידוי מיומנה של חנה סנש - 11.10.1940 ערב יום הכיפורים
יום רביעי, 19 באוקטובר 2011
ללא מיתר
"ג'רמיה היה מנגן בקונטרבס ברחובות סנט-לואיס שבארצות הברית. הוא היה פורט, פום-פום, פום, על הקונטרבס-של-ארבעת-המיתרים והיה מנגן מנגינות ושר שירים ומספר סיפורים לעוברים ושבים. אנשים אהבו את מנגינותיו, והיו מטילים מטבעות של תודה אל תוך מזוודת הכלי.
יום אחד פקע מיתר בכלי של ג'רמיה, והוא נותר עם קונטרבס-של-שלושה-מיתרים.
ואז יכול היה ג'רמיה לנגן פחות מנגינות ולשיר פחות שירים ולספר פחות סיפורים, אך הוא המשיך לפרוט, פום-פום, פום, ולנגן מנגינות ולשיר שירים.
יום אחד פקע עוד מיתר בכלי של ג'רמיה, והוא נותר עם קונטרבס-של-שני-מיתרים. ואז יכול היה ג'רמיה לנגן עוד פחות מנגינות ולספר עוד פחות סיפורים.
אלא שהוא המשיך לפרוט, פום-פום, פום. ולנגן מנגינות.
יום אחד פקע עוד מיתר בכלי של ג'רמיה והוא נותר עם קונטרבס-של-מיתר-אחד. ואז יכול היה ג'רמיה לנגן עוד פחות מנגינות. אלא שהוא המשיך לפרוט, פום-פום.
יום אחד פקע המיתר האחרון בכלי של ג'רמיה, והוא נותר עם קונטרבס-של-לא-מיתר.
ואז יכול היה לנגן את כל המנגינות שבעולם".
מתוך "שיחות מטורפות", מאת יעקב רז
על הקונטרבס, בני האהוב, אמיר.
יום חמישי, 13 באוקטובר 2011
הרך והנוקשה
"לעולם יהא אדם רך כקנה,
ולא יהא קשה כארז.
מה קנה זה כל הרוחות באות ונושבות בו-
הולך ובא עימהם,
דממו הרוחות – חוזר הקנה עומד במקומו.
ומה סופו של קנה זה?
זכה ליטול הימנו קולמוס לכתוב ספר תורה.
אבל ארז אינו עומד במקומו,
אלא כיוון שנשבה רוח –
עוקרתו והופכתו על פניו.
ומה סופו של ארז?
באים אליו סתתין ומסתתין אותו
ומסככין ממנו בתים
והשאר משליכין אותו לאור, לשריפה.
מכאן אמרו:
יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".
רבי שמעון בן אלעזר
"האדם
בכניסתו לחיים גמיש ורפוף,
במותו – צפוד ונוקשה.
כל העשבים והצמחים
בכניסתם לחיים – גמישים וענוגים,
במותם – יבשים וכמושים.
על כן
הצפידות והנוקשות מתלוות למוות,
הגמישות והרפיפות מתלוות לחיים.
לפיכך
צבא נוקשה אינו מנצח,
עץ נוקשה מוזמן לגרזן.
הנוקשה והגדול נמצא למטה,
הגמיש והרפוף נמצא למעלה".
לאו דזה, החכם הסיני [בן המאה השישית לפני הספירה]
יום חמישי, 29 בספטמבר 2011
געגועים לליטוף/ אגי משעול
כֻּלָּנוּ כָּאן -
אֵלֶּה מֵאִתָּנוּ הַחַמִּים וּמִתְרוֹצְצִים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
וְאֵלֶּה הַקָּרִים הַטְּמוּנִים כְּבָר בְּבִטְנָהּ -
צַיָּדֵי אֹשֶׁר וַעֲרִיקֵי סֵבֶל
שֶׁהַמַּלְאָכִים, מִנְּדִיבוּת אוֹ שַׁעֲשוּעַ, הֶעֱנִיקוּ לָנוּ רֶגַע שֶׁל בְּדוֹלַח,
לִטּוּף אוֹר שֶׁמֵהֶסַּח דַּעַת יָכֹלְנוּ לָחוּשׁ בּוֹ -
מִתְחַבְּקִים עַכְשָו זֶה עִם זֶה כְּנֶאֱחָזִים
הַמְצָרְפִים אַהֲבָה לְאַהֲבָה
וַאֲנַחְנוּ מִתְבּוֹנְנִים זֶה בָּזֶה
בְּפִלְאֵי הַפָּנִים שֶאֵין לָהֶם אָח,
וְנוֹגְעִים זֶה בָּזֶה
בְּפִלְאֵי הָאֶצְבָּעוֹת וְחָכְמָתָן הַנִּבְדֶּלֶת מֵחָכְמָתֵנוּ,
בְּחִיּוּכֵנוּ הָרָחָב וְשִׁנֵּינוּ הָרְבוּעוֹת
וְהַלֹּא-מְחַרְחֲרוֹת רִיב
שֶׁאָנוּ מְגַלִּים זֶה לָזֶה,
בְּמַגָעֵנוּ הַמִּתְרַגֵּשׁ, הַחַם וְהַחוֹשֵׁשׁ
(כִּי הַזּוּלַת תָּמִיד הוּא רֹשֶׁם עַז מִנְּשֹא,
חִידָה שֶפִּתְרוֹנָהּ מְרֻמָּז רַק בְּמַבָּטוֹ
הַנִּשְׁקָף כִּרְאִי)
וְהַחֶמְלָה -
הַנְּשִׁימָה הַחֲמִימָה הַנּוֹשֶׁבֶת בַּיְּקוּם,
מְרַכֶּכֶת אֶת בְּשָׂרֵנוּ הַבָּהוּל תָּמִיד קָדִימָה
וּמַעֲלָה אֶת הַבְּכִי הַכָּמוּס, הַפְּנִימִי,
כְּשֶׁמַּשֶּהוּ מֵחֲרַךְ הָרְאִיָּה שֶׁכְּבָר נִפְעַר בָּנוּ
מַשֶּהוּ מִשָּם תָּמִיד
רוֹאֶה,
רַחוּם עַל הֱיוֹתֵנוּ אֲנָשִׁים,
חַנוּן עַל הַשְֹּכָמוֹת שֶׁכֹּה מִתְגַּעְגְּעוֹת לְמָעוֹף -
תקווה
תקווה היא המקום בו הצעיר יודע להשפיל מבט, להצטער, והזקן עודו זקוף רב קשב מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת לבקש לעצמו משאלה...
-
הגעגועים הם הפרי, המעשים והדברים שבאמת קורים בעולם הם הפרחים שנובלים מהר ולא נשארים, הפרי נשאר קצת יותר ובו זרעים לגעגועים הבאים השורש נש...
-
כמה פשוט לו ידעה הפרידה כך מעצמה להיפרד. כמו עלה, לנשור בסתמיות מלוח הלב בלא להותיר בו חותם. כמה פשוט לו ידעה הפרידה בשתיקה להסתלק,...