יום שישי, 23 בדצמבר 2011
יום שני, 19 בדצמבר 2011

יום שבת, 17 בדצמבר 2011
שמיים/ ויסלבה שימבורסקה
יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011
לו באת/ יונתן רטוש

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

יום שבת, 3 בדצמבר 2011

מתוך "ספר תכלית המעשים" - ש.י. עגנון

שלדון קופ, מתוך "אם תפגוש את הבודהא בדרך הרוג אותו".
יום שישי, 25 בנובמבר 2011

יום שישי, 18 בנובמבר 2011
ולו לרגע...

מאיטה את מרוץ הדרך. נשענת בזהירות לאחור. מחפשת נקודת עגינה. מנוח ללב. תמיכה לגוף. מזור לרוח במסעות נדודיה. סדק זעיר להניח בו את הנשימה. מבקשת להתרווח. להתמסר. להתעטף בחיק ידיים שיודעות להקשיב. שיודעות להתפנות מעצמן. להתקרב. להיפגש וברכות - לגעת. חושבת לעצמי, כמה נדירה היא האפשרות לשכון בטח בחיקו הפנוי של האחר. להיות, ולו לרגע, נראית. מובנת. מוגנת. נתמכת. חשופה. אהובה. ולו לרגע.
הדרך האינסופית מכאן לכאן

יום שישי, 4 בנובמבר 2011
מציאות/ ויסלבה שימבורסקה

המציאות אינה נמוגה
כמו שנמוגים החלומות.
שום רשרוש, שום פעמון
לא יניסו אותה,
שום צעקה או שאון
לא יעוררו ממנה.
עכורים ורב-משמעיים
המראות בחלום,
וניתן לפרשם
באופנים רבים.
המציאות משמעה מציאות
וזו כבר חידה קשה.
לחלומות יש מפתחות.
המציאות נפתחת מעצמה
ואינה מניחה לסגרה.
נשפכים ממנה
תעודות בית-ספר וכוכבים,
נושרים פרפרים
ונשמות של מגהצים ישנים,
כובעים חסרי ראש
וקרעי עננים.
אלה יוצרים חידת ציור
שאין לפתרה.
בלעדינו לא היו חלומות.
זה שבלעדיו לא הייתה מציאות
לא נודע,
ותוצר נדודי-שנתו
נופל בחלקו של כל מקיץ.
לא החלומות מטורפים,
המציאות מטורפת,
ולו בשל העקשנות
שבה היא נאחזת
ברצף האירועים.
בחלומותינו עוד חי
זה שמת באחרונה,
נחן אפילו בבריאות
ובנעורים מחודשים.
המציאות מניחה לפנינו
את גופת המת.
המציאות אינה נסוגה ולו צעד.
אווריריות החלומות מאפשרת
לזכרון להתנער מהם בקלות.
המציאות אינה צריכה לחשוש משכחה.
היא מקרה קשה.
רובצת על כתפינו,
מכבידה על ליבנו,
צונחת לרגלינו.
אין מפלט ממנה,
בכל תלוונו.
ואין בנתיב מסענו
תחנה
שבה לא תחכה לנו.
יום שני, 31 באוקטובר 2011
אל עבר/רחל חלפי

לו הייתי יכולה למוסס
את מבני-העל הנוקשים בתוך חזי
שהקמתי לגונן עלי
אילו יכולתי למוסס אותם
לחלחל בעדם
למטה
אל עבר מקלעת השמש אל עבר טבור הלב והבטן
אל זכרונות האהבה החיבוק
שחיבקה אותי אמא שלי ונהרה אלי
כשהחזיקה בי, קטנה יונקת,
ושרה לי שירים ואני
בזרועותיה
פרי קטן זהוב
אל עבר/רחל חלפי
יום שבת, 22 באוקטובר 2011

"הדרך השלמה אינה קשה / עבור מי שאינו מעדיף.
חופשית משנאה ומאהבה / הכול בהיר בה וגלוי לעין.
עשה את ההבחנה הקלה ביותר / ושמים וארץ נפרדים לעולם.
אם ברצונך לראות את הדברים כפי שהם / אל תאחז בדעה בעד או נגד. . .
הדרך שלמה / היא מרחב ללא גבול
שדבר לא חסר בו / ולא דבר עודף. . .
אם איננו רואים / את טבען האמיתי של התופעות
הרי זה מפני שאנו בוחרים / לקבל או לדחות.
אל תחיה בסבך התופעות / גם לא בתחושת הריקות.
היה שקט באחדות הדברים / והדעות השגויות ייעלמו מעצמן. . .
בעולם העליון של ככות אמיתית / אין "אחר" ו"עצמי";
אם נשאל לזהותנו / נוכל לומר רק, "לא–שניים".
משפטי הפתיחה של שין שין מינג ["משנת האמונה בתודעה"] פרי עטו של סנגצאן [Sengcan, מת ב-606]. החיבור הפואטי נחשב לשיר הזן הראשון והוא ספוג ברוח הדאואיזם הסיני ובחכמת החיים של "לא שניים".
לאט כהולם הלב/ לאה גולדברג


וידוי

וידוי מיומנה של חנה סנש - 11.10.1940 ערב יום הכיפורים
יום רביעי, 19 באוקטובר 2011
ללא מיתר

"ג'רמיה היה מנגן בקונטרבס ברחובות סנט-לואיס שבארצות הברית. הוא היה פורט, פום-פום, פום, על הקונטרבס-של-ארבעת-המיתרים והיה מנגן מנגינות ושר שירים ומספר סיפורים לעוברים ושבים. אנשים אהבו את מנגינותיו, והיו מטילים מטבעות של תודה אל תוך מזוודת הכלי.
יום אחד פקע מיתר בכלי של ג'רמיה, והוא נותר עם קונטרבס-של-שלושה-מיתרים.
ואז יכול היה ג'רמיה לנגן פחות מנגינות ולשיר פחות שירים ולספר פחות סיפורים, אך הוא המשיך לפרוט, פום-פום, פום, ולנגן מנגינות ולשיר שירים.
יום אחד פקע עוד מיתר בכלי של ג'רמיה, והוא נותר עם קונטרבס-של-שני-מיתרים. ואז יכול היה ג'רמיה לנגן עוד פחות מנגינות ולספר עוד פחות סיפורים.
אלא שהוא המשיך לפרוט, פום-פום, פום. ולנגן מנגינות.
יום אחד פקע עוד מיתר בכלי של ג'רמיה והוא נותר עם קונטרבס-של-מיתר-אחד. ואז יכול היה ג'רמיה לנגן עוד פחות מנגינות. אלא שהוא המשיך לפרוט, פום-פום.
יום אחד פקע המיתר האחרון בכלי של ג'רמיה, והוא נותר עם קונטרבס-של-לא-מיתר.
ואז יכול היה לנגן את כל המנגינות שבעולם".
מתוך "שיחות מטורפות", מאת יעקב רז
על הקונטרבס, בני האהוב, אמיר.
יום חמישי, 13 באוקטובר 2011
הרך והנוקשה
"לעולם יהא אדם רך כקנה,
ולא יהא קשה כארז.
מה קנה זה כל הרוחות באות ונושבות בו-
הולך ובא עימהם,
דממו הרוחות – חוזר הקנה עומד במקומו.
ומה סופו של קנה זה?
זכה ליטול הימנו קולמוס לכתוב ספר תורה.
אבל ארז אינו עומד במקומו,
אלא כיוון שנשבה רוח –
עוקרתו והופכתו על פניו.
ומה סופו של ארז?
באים אליו סתתין ומסתתין אותו
ומסככין ממנו בתים
והשאר משליכין אותו לאור, לשריפה.
מכאן אמרו:
יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".
רבי שמעון בן אלעזר
"האדם
בכניסתו לחיים גמיש ורפוף,
במותו – צפוד ונוקשה.
כל העשבים והצמחים
בכניסתם לחיים – גמישים וענוגים,
במותם – יבשים וכמושים.
על כן
הצפידות והנוקשות מתלוות למוות,
הגמישות והרפיפות מתלוות לחיים.
לפיכך
צבא נוקשה אינו מנצח,
עץ נוקשה מוזמן לגרזן.
הנוקשה והגדול נמצא למטה,
הגמיש והרפוף נמצא למעלה".
לאו דזה, החכם הסיני [בן המאה השישית לפני הספירה]
יום חמישי, 29 בספטמבר 2011
געגועים לליטוף/ אגי משעול

כֻּלָּנוּ כָּאן -
אֵלֶּה מֵאִתָּנוּ הַחַמִּים וּמִתְרוֹצְצִים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
וְאֵלֶּה הַקָּרִים הַטְּמוּנִים כְּבָר בְּבִטְנָהּ -
צַיָּדֵי אֹשֶׁר וַעֲרִיקֵי סֵבֶל
שֶׁהַמַּלְאָכִים, מִנְּדִיבוּת אוֹ שַׁעֲשוּעַ, הֶעֱנִיקוּ לָנוּ רֶגַע שֶׁל בְּדוֹלַח,
לִטּוּף אוֹר שֶׁמֵהֶסַּח דַּעַת יָכֹלְנוּ לָחוּשׁ בּוֹ -
מִתְחַבְּקִים עַכְשָו זֶה עִם זֶה כְּנֶאֱחָזִים
הַמְצָרְפִים אַהֲבָה לְאַהֲבָה
וַאֲנַחְנוּ מִתְבּוֹנְנִים זֶה בָּזֶה
בְּפִלְאֵי הַפָּנִים שֶאֵין לָהֶם אָח,
וְנוֹגְעִים זֶה בָּזֶה
בְּפִלְאֵי הָאֶצְבָּעוֹת וְחָכְמָתָן הַנִּבְדֶּלֶת מֵחָכְמָתֵנוּ,
בְּחִיּוּכֵנוּ הָרָחָב וְשִׁנֵּינוּ הָרְבוּעוֹת
וְהַלֹּא-מְחַרְחֲרוֹת רִיב
שֶׁאָנוּ מְגַלִּים זֶה לָזֶה,
בְּמַגָעֵנוּ הַמִּתְרַגֵּשׁ, הַחַם וְהַחוֹשֵׁשׁ
(כִּי הַזּוּלַת תָּמִיד הוּא רֹשֶׁם עַז מִנְּשֹא,
חִידָה שֶפִּתְרוֹנָהּ מְרֻמָּז רַק בְּמַבָּטוֹ
הַנִּשְׁקָף כִּרְאִי)
וְהַחֶמְלָה -
הַנְּשִׁימָה הַחֲמִימָה הַנּוֹשֶׁבֶת בַּיְּקוּם,
מְרַכֶּכֶת אֶת בְּשָׂרֵנוּ הַבָּהוּל תָּמִיד קָדִימָה
וּמַעֲלָה אֶת הַבְּכִי הַכָּמוּס, הַפְּנִימִי,
כְּשֶׁמַּשֶּהוּ מֵחֲרַךְ הָרְאִיָּה שֶׁכְּבָר נִפְעַר בָּנוּ
מַשֶּהוּ מִשָּם תָּמִיד
רוֹאֶה,
רַחוּם עַל הֱיוֹתֵנוּ אֲנָשִׁים,
חַנוּן עַל הַשְֹּכָמוֹת שֶׁכֹּה מִתְגַּעְגְּעוֹת לְמָעוֹף -
פייאהו הנבל ועץ הפאולינה

לפני שנים רבות, בעידן כסופי השיער, ניצב בעמק הלונגמן עץ הפאולינה, מלכו האמיתי של היער. הוא זקף צמרתו כדי לדבר עם הכוכבים; שורשיו נשתרגו עמוק לתוך האדמה, כשהם ממזגים את ליפופי הברונזה שלהם עם אלה של דרקון הכסף, שישן מתחתיו.
ויהי היום, וקוסם גדול בנה מן העץ נבל מופלא, שרוחו העקשנית תאולף אך ורק על ידי הגדולים שבמוסיקאים. שנים רבות אצרו את הנבל קיסרי סין, אבל לשווא היו מאמציהם של אלה שניסו, איש איש בתורו, להפיק נעימה כלשהי ממיתריו. כמענה להשתדלותם הרבה ביותר, לא השמיע הנבל אלא קולות צורמים של בוז, רחוקים מרחק רב מן המוסיקה שהשתוקקו לשמוע. הנבל מיאן להכיר בשליט.
לבסוף הגיע פייאהו, נסיך הנבלאים. ביד עדינה הוא ליטף את הנבל, כדרך שבה מבקש אדם להרגיע סוס פראי, וברכות רבה נגע במיתרים. הוא שר על הטבע ועל העונות, על הרים גבוהים ועל מים זורמים, וכל זיכרונותיו של העץ ניעורו! פעם נוספת, נשימת האביב המתוקה שבה ושיחקה בין עפאיו. מפלי המים הרעננים, בטפטפם במורד העמק, צחקו אל הפרחים המנצים. עד מהרה נשמעו הקולות החולמניים של הקיץ עם אינספור חרקיו, הטיפוף העדין של הגשם, יללת הקוקייה. הקשב! נמר נוהם, - העמק שוב עונה. הגיע סתיו; בלילה המדברי, חד כחרב, בוהק הירח מעל להקות הברבורים, ובעונג פראי מכות אבני הברד בענפים.
ואז המיר פייאהו את הסולם ושורר על אהבה. היער התנועע כמאהב נלהב אבוד בסרעפיו. כמו, כמו עלמה יהירה, ריחפה עננה בהירה וענוגה. אבל בחולפה נגרר על האדמה שובל של צללים, שחורים כייאוש. שוב נשתנה הסולם ופייאהו שר על מלחמה, על אבחת פלדה וסוסים בוטשים. ובנבל נעורה סופת עמק הלונגמן, דרקון שעט על גב הברק, מפולת הרעמים התנפצה בגבעות.
בהתרגשות שאל הקיסר השמימי את פייאהו, מה סוד כוחו. "אדוני", ענה פייאהו, "אחרים נכשלו מפני שהם שרו רק על עצמם. אני הנחתי לנבל לבחור את לחנו, ולא ידעתי אל נכון אם הנבל הוא פייאהו או פייאהו הוא הנבל".
מתוך "ספר התה", אוקאקורה קאקוזו. בתרגום מאנגלית: יורם קניוק.
יום חמישי, 22 בספטמבר 2011
לומדת ולא יודעת דבר...
לא ישבתי שנים במנזרי זן – ביפן, בסין, בוייטנאם או בבורמה. לא שמעתי את תורת הסוד מפי מורים קשישים בהרים. לא ביליתי חודשים או שבועות בשתיקה, וגם לא יצאתי מביתי לנדודים ביערות נידחים או במערות חשוכות בקצות העולם. לא גיליתי את האור וגם לא פיתחתי שיטה, ועל שמי אין גרסה של 'הדרך אל האושר'. למעשה, לא גילית דבר וחצי דבר. חייתי כאן, בחלקת האלוהים הקטנה, בין הנחל לים, בשמחות ובעצב. החלפתי חיתולים והנקתי בלילות. ביליתי בגני משחקים, במדשאות, בחולות מתחת לעצי האיקליפטוס, באסיפות הורים ובמחנות הקיץ. התרגשתי למראה שן ראשונה וצעד ראשון. בכיתי ביום בראשון בכיתה א' ועם קבלת הצו הראשון שתיים שנים מאוחר יותר. מכל אלה, למדתי דבר או שניים על החיים. למדתי, ועדיין לומדת.
למדתי, למשל, שלא כל מה שאבקש יתקיים. שהסבל בתוכי גדול יותר מן הכאב שבא מן העולם. למדתי שאחיזתי בדברים – באנשים, בזיכרונות, בהנאות הגוף והחומר או בנפלאות רוח – האחיזה הזאת מייסרת ומכאיבה. למדתי שאש האיבה שורפת אותי כהרף עין, ושחום האהבה מאיר במתינות ובחמלה. כאילו המדובר באש אחרת. עוד למדתי ש'ככה' זו כן תשובה, ואפילו – כמה מוזר - מקור למעט נחת, קבלה, השלמה. למדתי שלקבל את הדברים הקטנים משמע לצעוד צעד קטן בדרך ארוכה לשחרור הלב.
למדתי [ועדיין עלי להמשיך וללמוד] להקשיב בסבלנות לפחד, לבכי ולעיוורון. למדתי לנשום בחמלה ובמתינות אל הכאב. לחבק ברוך ובהבנה גם את הגעגוע שלא מרפה. למדתי להתיידד עם בערות הלב ולהטות אוזן גם לקנאה ולצרות העין. למדתי להתבונן בצער שאין לו סוף. פעם חשבתי שיום יבוא ויוכל להסתלק. היום, זקנה מעט יותר, יודעת לומר בהכנעה שסיומו של הכאב הוא אולי רק עוד אשליה.
מאנשים ומנשים שפגשתי בדרך למדתי משהו על חשיבות ההקשבה. למדתי שכאבם אינו שונה במאומה משלי. שזה רק עניין של גיאוגרפיה. למדתי [וכן, גם בזאת עלי להמשיך ולהתאמן] עד כמה קשה להקשיב לאחרים מבלי לשפוט אותם, מבלי לבקר ומבלי לייעץ. למדתי עד כמה לא פשוט להיות פשוט. כמה מסובך רק להקשיב בלא לדעת. מעת לעת נדמה לי שאני יודעת. אלא שאז, בדיוק אז, מתגנבת בי היהירות, ותחושה של סיפוק עצמי מתמקמת לה בחזה. הישג? תובנה? ידיעה? שלי? אני? וללא רחם בא גל של כאב הגאווה. למדתי להקשיב גם לכאב הזה, לזהות את המחשבה הטיפשית שיש לי או לדרכי איזו חכמה ייחודית ומיוחדת. והנה שוב, אני נופלת בסבך הידיעות, מתפתלת ברשת השחץ.
למדתי [ועוד עלי להתאמן בלא סוף] לפנות את הלב. להניח. לנשום בצניעות את פעימות העולם, לקבל את מה שבא בלא לדחות. להיפרד ממה שמבקש ללכת, בלא לאחוז. לא שלי היא הנשימה הזו. לא שלי הפעימה הזו. לא שלי ההוויה הזו.
הכאבים בדרך, ייסורי הגוף ופיתולי הרוח, לימדו אותי שחמלה פותחת את נתיבי הלב ושסליחה סוללת שבילים חדשים ביחסים. למדתי שאהבה ונדיבות יכולות להתחפש לפעמים לחמדנות או לתשוקה. שיש בהן מזרעי החכמה והיופי, ושיש בהן לא אחת גם מזרעי ההרס והאנוכיות.
למדתי עם השנים לתת יותר מקום לעצמי ולאחרים. לרווח את הזמן. לפרום את הדקות שנערמות להן מעצמן. להתיר את קשרי המורכבות. למהר פחות. להיות יותר. להספיק פחות. לנשום יותר. חזרתי להתרגש מתנועת העננים, מריקוד העשבים ומניחוח העלים אחרי הגשם. למדתי מהם, שכמותם שלא אוכל להיות מי שאינני. לכל היותר אוכל להיות מי שהנני כבר. למדתי שלדרך יש קצב משלה ושהיא חכמה יותר מן ההולכים בה. שאין דבר שהיא מסתירה בסיומה, ושאין דבר שחסר בה מראשיתה. למדתי שלא ניתן להשיג בה דבר, וגם שלא ניתן לחמוק ממנה, כי אין לאן. למדתי שאי אפשר להגיע בסופה של הדרך אל סופה, אלא אולי רק לנקודת ההתחלה. שהמסע הזה ושמו 'חיי' הוא ריקוד של אינספור רגעי עכשיו, מסע מבטן האדמה אל בטן האדמה: תנועה עתירה במשמעות והבל מוחלט. תנועה עמוקה וחסרת פשר. מרגשת ונעדרת כל עניין. למדתי את הגם וגם בכאב גדול, מבינה שאלה הם פיסות חיי.
למדתי את החיים מן החיים. מילדי, מבן זוגי, מן ההליכה היחפה על שפת הים, מן המגע של כף הרגל בחולות שבלב הפרדסים, מן הריחות של הנחל, מציוצי הציפורים, מן השתיקה שגזרתי על עצמי, שרק בזכותה יכולתי לראות ולשמוע, אבל גם מן השיחה במכולת או בדרך לבית הספר. למדתי מהנשים ומהאנשים – תלמידים, שכנים, חברים, קרובים ומורים – אלה שבאו לשאול, לתהות, לשתוק, להתבונן, ללמוד, להקשיב ואלה שבנדיבותם באו לחלוק פיסה אינטימית של כאב. למדתי להקשיב וללמוד מכל מלמדי אלה, גדולים וקטנים, אהובים ואהובים פחות. כמיטב יכולתי השתדלתי ללמוד מכולם. מודה בקידה כנה וחרישית על המפגש עם היפה והכואב.
למדתי ולמדתי. אבל אללי, אני יודעת שאינני יודעת דבר. יודעת שעלי להמשיך וללמוד. ללמוד בלא לדעת, ללמוד לא לדעת. ללמוד להתפנות ולשכוח את הלמידה.