מזה היה צריך להתחיל; שמיים.
חלון ללא אדן, ללא מסגרת, ללא שמשות.
פתח ומאום מלבד זאת,
אך פתוח לרווחה.
אינני חייבת לחכות ללילה בהיר,
או להרים את ראשי,
כדי להתבונן בשמיים.
יש לי שמיים מאחורי גבי, בהישג יד ועל העפעפיים.
השמיים מתהדקים סביבי
מרימים מלמטה.
אפילו ההרים הכי גבוהים
אינם קרובים לשמיים יותר
מן העמקים הכי עמוקים.
אין הם נוכחים בשום מקום יותר
מאשר במקום אחר.
השמיים מכבידים על ענן באותו חוסר רחמים
שבו הם מכבידים על קבר.
החפרפרת חשה התרוממות רוח שמיימית
בדיוק כמו הינשוף המרפרף בכנפיו.
דבר, הנופל לתהום,
נופל משמיים לשמיים.
גרגריים, נוזליים, סלעיים,
בוערים ומעופפים
משטחי השמיים, פרורי השמיים,
נשיפות השמיים וערמותיהם.
השמיים נוכחים בכל
אפילו במחשכים שמתחת לעור.
אני אוכלת שמיים, מפרישה שמיים.
אני מלכודת בתוך מלכודת,
דייר שדרים בו,
חיבוק שמחבקים אותו,
שאלה בתוך תשובה על שאלה.
החלוקה לארץ ושמיים
איננה הדרך הנכונה לחשוב
על השלמות הזאת.
היא רק מאפשרת לעבור את החיים
בכתובת מדוייקת,
שקל יותר לאתרה,
אם תחפשו אותי.
פרטיי המזהים הם
התלהבות ויאוש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה