יום שבת, 7 בדצמבר 2013

מעל ומעבר?

"תודעתנו מורגלת להגיב לדברים במונחים של הבחנה וזיהוי. ברקע התהליך התודעתי הזה נמצאת הדעה הקדומה לפיה מעבר לקיומם הפשוט של הדברים ישנה 'מהות', ומעבר לחזותם יש 'משמעות'. אבל ברגע שנבין שקיומם של הדברים הוא הוא מהותם, מה נותר עוד להבין?
בחיפושינו אחרי 'משמעות' ניסינו כמעט כל תשובה אפשרית זולת התשובה הפשוטה והברורה ביותר: שמשמעותם של הדברים היא הדברים עצמם."

מתוך: המבוא של יואל הופמן ל 'ספר הזן של ג'ושו' .
צילמה איריס נייס

ולו ולרגע..



יושבת אל מול מסך המחשב, ממתינה למילים בקצה תעלת לידתן. מן החלון נשקפים נופי הכפר. רוח קלילה נושבת בין עצי הלימון, פעמונים נושאים קול חרישי ולהקת ציפורים מפלחת את האוויר בלא להותיר בו עקבות. במורד הרחוב נשמעת שיחה בין שכנים, מפגש אנושי. אוטובוס ילדים ממהר לדרכו, לקראת יום חדש שפותח שעריו. מקשיבה, מתבוננת. מוכנה להתמסר לחד פעמיות חסרת הייחודיות של הבוקר הזה. סקרנית, מפנה מקום בין טיפות הרגע, מניחה להווה להתהוות לו לאיטו, לבצבץ כרצונו.
לרגע קט מבחינה באין סוף פגישות שרוחשות להן באין מפריע. פגישות שנולדות כהרף עין ומתפנות ברגע הבא מעצמן, כאילו לא היו מעולם.
ולא, אלה לא רק פגישות של אדם עם אדם, של פנים עם פנים. לא רק פגישות של אמירת שלום מנומסת, של חיוך נבוך, של חילופי דברים. לא פגישות של סחר או מסירה עניינית, אלא פגש שהוא כמו בראשיתי מזה.
נביחה. ציוץ. עיטוש פוגשים באוזניי. מגע הרוח מלטף את קנה הנשימה. צלילי הפעמון מרעידים את הלחי, חיבוק קרני השמש גולש במורדות הגב. אין סוף לרחשים הרוחשים, המתרחשים, המתלחשים, המתנחשים ברגע האחד. תנועה בלתי פוסקת, ואין בורא לה. ריקוד שאין לו ראשית, ומי יודע היכן קיצו?
והריקוד המתחולל דרך צינורות הגוף, פוקח את החושים, מעיר את התחושות, צובע את טעמי החך, מצייר את התודעה בגווני חיים.
משתאה, משתהה ותוהה: האומנם אני נוכחת בשלמותי במחול הזה, שהוא לי ואינו 'אני'? האומנם אני מסכימה בכנות להתחולל בריקוד הרגעי הזה שנולד בי ומת בלא לנוח? האומנם יש בי האומץ להתמסר לתנועת ה'בא והולך כרצונו' בלא תנאי, מחשבה או שיפוט? והאם אוכל – ולו כעת, ולו לרגע קטן - להיות כולי 'עכשיו', ממש 'עכשיו' - הצליל, הריח, האור, המגע שרוחש בי? ובעודי משתאה, משתהה ותוהה מתפרק לו ממש כאן ולנגד עיני, השדה העדין של מחול הנוכחות שייחל, כך נדמה לי, לפגוש בי בשתיקה שאינה יודעת, פגש שאין בו מחיצות. ואני בתשוקותיי לגעת בו, כבכנף הפרפר הנחלץ ממעטפותיו, פוררתי את היותו, נגסתי בהיותי, ושוב הייתי לזו ששומעת שיחות יומיומיות בין שכנים, בלא להבחין בדממה המבצבצת בין מילותיהם.
כמו כוכבים המוצאים את הדרך לכל חלון,
כמו יום המציץ אל כל עין נפקחת,
כאור,
אצבעות שנגעו בנימת החלום האחרון
והרעידו שמחה, וימוג הפחד
ויהי מזמור.

כה פשוט,
כה פשוט ומלא,
כמו אחו ירוק המחבק את השביל האבוד
וטל
ותלתן
וטלה.

פתיחה, לאה גולדברג
בוקרה של שבת
במטע האבוקדו
בואך הנחל.
פגישה ארעית עם זמניותי.
כיוון שלחיות יחד הוא אושר
גם להזקין יחד הוא אושר.
אם להזקין יחד הוא אושר
גם למות יחד יהיה אושר.
מדי לילה, מעונה, מאשים אותי פחד:
אפשר שלא אתברך במזל הזה.

שונטרו טניקאוה
מיפנית: אקיקו טקהאשי, אמיר אור

פרידה מאריק איינשטיין..

איך הלכת לי חבר..
הו, כבד לבבי כעופרת
אבלה בגופי הנשמה 
איך אאזין שוב לשיר התוצרת 
איך אשאב מתוכו נחמה..? 

הוא לא היה רק סמל הישראליות שנגע בכל מישורי קיומנו וסימן את הזמן החולף בנו ואת זה שלא רצינו שייגמר לעולם. הוא לא היה רק מי שישב בבית עם התה והלימון והספרים הישנים, אלא גם מי שקיבל את פני העולים בנמל בחן, בחיוך שובב ובאלפי שפות. מי שנגע וריגש עד דמעות כשפסע איתנו בשדות הארץ היפה והטובה והתגעגע הביתה, אלינו, כשישב על גשר הזהב. מי שהזכיר לנו ששביר מתפורר בקלות, ושטוב לקחת פסק זמן. מי ששאל בתמימות למה לקחת ללב? ודאג שניסע לאט. מי שידע לומר באופטימיות שאני ואתה, רק אם נרצה, נשנה את העולם, ומי ששמר גם מקום רך לשיר של אחרי המלחמה. מי שהיה לנו לאמא אדמה והיום, עם לכתו, עוטר על מצחינו זהב שחור.

לא רק אהבה קולקטיבית יש בלבי לאיש החמוש במשקפיים, ששורר אותנו מעל לזמן ונשא איתנו יותר מכל את עגלת חיינו העמוסה. יש בלבי גם אהבה פרטית, שמוחה היום דמעה פרטית על לכתו של אריק. שירת חייו נוכחת בביתנו יום יום, שעה שעה. לא רק דרך צלילי התקליטים השחוקים והדיסקים המתחדשים, לא רק דרך ספרי השירה ונגינת הפסנתר והגיטרה, אלא גם מבעד לעיניי ילדיי, ילדינו - אמיר, הגר, אבישג ואחינעם, שזכו בשמם בשל אהבתנו, אהבתו של ארנון ושלי, לשירת לבו של האיש היקר שהלך הלילה לעולמו.

מי ייתן והיא תחבק אותך אליה בנשימה חמה,
אתה, שלמי שתהייה
חייו מלאי שיר...

http://www.youtube.com/watch?v=0Z9dJyrjea4

יום שישי, 6 בדצמבר 2013

יום שישי, בסדנת "דרך הנהר"

את שישי האחרון, יחד עם קבוצת "דרך הנהר" הצפונית, בילינו בחיקו של עץ פיקוס ענק, הדומה לבית מכושף, שאין יודע היכן גזעו ומניין עלו וצצו ענפיו ולאן הוא ממשיך ומוליד את עצמו. הוא פגש בנו, לפני שראינו אותו והזמין בחום ובדממה להניח את הגוף בחיק עליו, להרפות מן האחיזה בין הענפים המתעגלים ולגעת בנשימה ברכות בסתר שורשיו. הידיים גיששו לגלות מטמונים, האגן הסכים להיתמך, להניח ממשקלו, למצוא מנוח, משען ומשכן. לרגע נדמה היה שנולדנו יחד כעץ גדול. מתרחבות זו מתוך זו, מתוך שורש, מתוך ענף, מתוך העלה. מסכימות לשמוט את המעלה ואת המטה, לשכוח את כלוב ההזדקפות האנכי, לפרום את החוטים האוספים את קיומנו היום יומי בתוך אריזות מהודקות. וכטיפות של מים, התמסרנו לזלוג זו בחיק זו מטה מן העץ לאדמה. ידייך שלך היו להמשך של גופי - רגליי שלי היו לשורשייך. "חדרי הלידה" בינות לעלים היבשים היו לנו לבית מקודש לקראת בוא השבת. תודה לעץ. תודה לביחד. תודה לאיריס על ההזמנה להתנשל ולחזור ולו לרגע לטבענו המקורי..
"הדימוי בשיר, המקרב דברים רחוקים והמתאר דברים, מצבים ומעשים, שאינם מתרחשים, כביכול, במציאות, חושף את האמת, מסיר מעינינו את הצעיף העבה של ההרגל, המכריחנו לראות את העולם 'כמות שהוא' – היינו, כמו שהוא מצטייר לפנינו בהכללותיו היומיומיות. השיר מגלה את האמת הנסתרת שבו (בעולם), פוקח את עינינו על אפיים העמוק, העשיר, המגוון יותר של הדברים".

לאה גולדברג, מתוך: חמישה פרקים ביסודות השירה.

אמרת: יד..


אמרת: יד.

ואמרתי: היד היא אדמה וגם רוח.
היא הממשות שהתלבשה בתנועה.
ומיד
חפנתי אלי ידך הפצועה
שתוכל מיגיעותיה לנוח.

אם תטה עכשיו ידך על המים
לא יבדיל עוד רקיע בינם לשמים.


רבקה מרים

מתוך לב ההבנה..

"יום סתיו אחד בפארק, הייתי שקוע בהתבוננות בעלה קטן מאוד, אבל יפהפה, שצורתו צורת לב. צבעו היה כמעט אדום והוא היה תלוי אך בקושי על הענף, מוכן לנשור למטה. ביליתי איתו זמן ארוך מאוד ושאלתי אותו שאלות רבות. גיליתי שהעלה היה מולידו של העץ. אנחנו רגילים לחשוב על העץ כאמא ועל העלים כילדים, אבל כשהבטתי היטב ראיתי שהעלה הוא גם מולידו של העץ. במוהל שאותו יונקים השורשים יש רק מים ומינרלים, שלא די בהם כדי להזין את העץ. משום כך, העץ מעביר את המוהל אל העלים, העלים לוקחים על עצמם את מלאכת התמרת המוהל הגס למעודן, ובעזרת השמש והאוויר הם שולים אותו בחזרה כדי להזין את העץ. לפיכך, גם העלים הם כאם לעץ. וכיוון שהעלה מחובר לעץ בענף, קל להבחין ביחסי הגומלין בין שניהם.
"שאלתי את העלה אם הוא פוחד עכשיו, כשבא הסתיו והעלים האחרים נושרים. העלה אמר לי, 'לא. כל משך האביב והקיץ הייתי מלא חיים. עבדתי קשה ועזרתי להזין את העץ, והרבה ממני נמצא בעץ. אל נא תאמר שאני רק הצורה הזאת, משום שצורה של עלה היא רק חלק זעיר ממני. אני הנני כל העץ. אני יודע שאני כבר קיים בתוך העץ, וגם כשאחזור לאדמה אמשיך להזין את העץ. לכן אינני דואג. כשארפה מהענף הזה ואשוט למטה אל האדמה, אנופף בידי אל העץ ואומר, 'נתראה שוב בקרוב מאוד'.
"באותו יום נשבה רוח, ולאחר זמן מה ראיתי את העלה עוזב את הענף ושט לו אל האדמה במחול עליז, מכיוון שבעודו נושר מטה כבר ראה את עצמו שם, בתוך העץ. התמלאתי שמחה וידעתי שעלינו ללמוד הרבה מהעלה שלא פחד – הוא ידע שדבר לא נולד ודבר אינו מת."


תיך נהאט האן מתוך "לב ההבנה"

ועוד על המוות

בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית
שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.
בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן
נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.
בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,
בּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח-דַּעַת
נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ
תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד.

לאה גולדברג

געגועים

ויש הר ועל ההר עומד אבן ומן האבן יוצא מעיין,
וכל דבר יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב..
וזה ההר עם האבן והמעיין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם,
וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם,
וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעיין הנ"ל וכוסף ומשתוקק
תמיד מאוד מאוד לבוא אל אותו המעיין.
בהשתוקקות גדול מאוד מאוד.

רבי נחמן

הצל

היו פעם איש וצלו. 
לילה אחד הצל עמד. 
נטל נעלי האיש ומעילו, 
נעל, לבש. עבר מצד אל צד, 

הסיר גם את מגבעת אדוניו מן הקולב,
ניסה להסיר גם ראשו מעליו,
לא הצליח. הסיר ממנו את פניו,
לבש גם אותן, לא התעצל.
בבוקר יצא החוצה עם מקל.

רץ אחריו האיש ברחוב,
צווח אל מכריו: זה מעשה נורא!
זה צל! זה לץ! זה לא אני! אני אכתוב
לשלטונות! הוא לא יוכל לי! כך צווח מרה,
אבל קמעה קמעה הורגל, שקט. לסוף
נשכח ממנו המאורע.

הצל, נתן אלתרמן

הכל בתנועה..

מתוך יומנו של ק.ג. יונג


"אינני יודע כל תשובה לשאלה האם הקארמה שאני חי היא תולדה של חיי בעבר, או האם היא בעצם הישגם של אבותי, אשר מורשתם נצברה בי. האם אני צירוף של חייהם של אבותי והאם חיי הם מימוש של חייהם, האם חייתי כאישיות ספציפית והאם התקדמתי בחיי אלו עד כדי מציא
ת פתרון. לאלוהים פתרונים.
בודהא הותיר את השאלה פתוחה, והייתי רוצה להניח, שהוא עצמו אינו יודע אל נכון מהי התשובה. אוכל לדמיין לעצמי שחייתי בתקופה קודמת ואז עמדתי בפני שאלות שלא הייתי בשל להשיב עליהן; ולפיכך היה עלי להיוולד שנית לשם השלמת הייעוד שהוטל עלי. עם מותי, מעשיי ילוו אותי - כך אני מדמה את הדבר. אביא עמי את כל אשר עשיתי. בינתיים חשוב להבטיח לבל אתייצב באחריתי בידיים ריקות. גם בודהא חשב על כך, ככל הנראה, כאשר ניסה למנוע מתלמידיו לבזבז את זמנם בעיונים ריקים."


מתוך יומנו של קרל גוסטב יונג: זכרונות, חלומות, מחשבות

ת נ ו ע ה

דבר אותה - וכבר איננה היא
שתוק אותה - ומיד תחמוק
באה מקצות עולם ואינה מותירה חותם
מסתלקת באחת ואינה מותירה עקבות
לעולם כאן
תתמיד בעכשוויות
גלויה לעין כל -
פתאומית
פועמת
מפעימה
ומיד
נעלמת

ת נ ו ע ה

After The Ecstacy, The Laundry...



חיי...

כל ה'יש' הזה של הרגע הזה
שאני מכנה 'חיי'
נמצא כאן
רובץ לפתחי
נושם מתוכי
פועם מחריצים זעירים 
של תחנת מעבר נסתרת
על גשר צר שנמתח בין עבר לעתיד.
וככל שאתבונן, לא אוכל לגלות
כיצד מסתננות להן כך
לאור היום
פיסות של אתמולים
מבעד לסדקי העכשיו;
ואיך דבקים להם רסיסים של ימי המחרת
אל הבלי הרגע הזה -
כתמים של זיכרון ועלעלים של פחד
זה מתוך זה
צובעים בלא רשות
בלא חמלה
ובלא זמן
את ענני תחנת הגבול
של ה'יש' הזה
של הרגע הזה
שאני מכנה 'חיי'.

ערב של סתיו

הדרך הזאת,
שאיש לא הולך בה -
ערב של סתיו.

באשו, מאה 17
מיפנית, יעקב רז

תקווה

תקווה היא המקום בו הצעיר יודע להשפיל מבט, להצטער, והזקן עודו זקוף רב קשב מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת לבקש לעצמו משאלה...