בואי ולכתי
נפרדים זה מזה
במורד
הנשיפה האחת

מראה..

לעולם לא תתנגד, לא תשפוט ולא תדחה
לעולם לא תדרוש שאשאר
ולא תתלונן אם אעזוב בטרם עת.
תמיד תהא פנויה למעני,
בלא שתמהר,
נוכחת לצידי ככל שאבקש,
משקפת בדייקנות את נגיעות הזמן,
לא מהססת להדהד גם את חריצי הכאב החבוי.
בלא כחל וסרק,
בלא חנופה.
ככה.
אז איך קורה שאני,
שחושקת כל כך בכנות הזאת,
שבה ונמלטת
ממבט
פני
במראה?

עבר..?

אם העבר חלף וכבר איננו,
מניין שבים וצצים הגעגועים והזיכרונות?
וכיצד הם מחוללים מעברם הזה את העכשיויות שלנו?
אבל אם העבר אמנם כאן, רושם עצמו מבעד לגעגועים ולזיכרונות,
למה מכנים אותו עבר? ואיך יוכל לנוע הלאה? ולאן בכלל יוכל לעבור?

עד הכאב הבא..

לא,
זה לא הכאב שמכאיב,
זו המשאלה שיחדל, שיסתלק, שיימוג,
עכשיו ומיד [ואם אפשר גם - לתמיד].
היי הכאב, אומרים לי - כל כולך בו, כל כולו בך -
ונחלצת.
השתחררת מן התשוקה להשתחרר מייסוריו,
ויתרת על הפחד להסתלק,
הסכמת להתמסר,
להיות עמו לאחד,
בלא אוחזת, בלא נאחז.
ואפשר אז שנרפא בך הפיצול, ובאה ללבך מעט שלווה.
עד הכאב הבא.

אגל של טל..

לוגמת מכוס תה
שהיה פעם ענן
והיה פעם גל
ואגל של טל,
והוא לוגם אותי -
אדים מנצח
חד פעמי -
ונושק
ונוסק לו
אל על.

צילמה [את עצמה] הגר, ביתי.

ככה זה..

יודעת.
שוכחת.
נזכרת.
מתנגחת.
נכנעת.
ושוב.

התחדשות

כל רגע הוא הזמנה להתחלה חדשה.
שנזכה ונתחדשה יחדיו, גם השנה.
דליק ואנכי בשיח חגיגי על התחדשות. הנה כאן:http://ondemand.eol.co.il/taxonomy/term/750
שנה טובה..

אושר?

יהיו שיאמרו שהחופש והאושר שלנו מתחילים בנקודה שמעבר לגבולות המוכר והידוע, במרחב האינסופי שנמצא 'שם', מעבר לאני. ויהיו אחרים שיאמרו שהחופש והאושר שלנו מתחילים דווקא עם ההשלמה [אפילו כניעה] לאותו 'אני' - גורל או יעוד - ממנו, וללא כל סיכוי, אנחנו מנסים כל העת להימלט. עם מי הצדק?
עד כמה סיפוק הוא פרי ההסתפקות? עד כמה לצאת בעקבות החשק משמע להיוותר מחושק וסובל? מתי קבלה של ה'ככה' הזה הוא מעשה של התקרבנות ומתי אותה הקבלה עצמה היא רגע קטן ויקר של אושר?
[לפותרים נכונה מובטח..אושר גדול..או שלא..]

הנחיות פשוטות למדיטציה?

הנחיות פשוטות למדיטציה? 

  

לא?

לא נכון לומר שיש 'אני'
לא נכון לומר ש'אין אני'
לא נכון לומר..

לא?

"כשאתה סבור כי כבר אתה יודע הכל,
עמוד לשעה קלה באפר פורח".

אביגדור דגן, בינת השכווי

בואנו וצאתנו - מעגל.
לא נָשור ראשיתו, קצהו לא יתגַל.
אין איש, אשר יוכל להודיענו,
מאין באנו ואַן מפה נובַל.

עומר כיאם, מאה י"א
מפרסית בנציון בנשלום

החיפוש אחר האושר
דומה לעתים לניסיון השווא
לגהץ את הקמטים של בבואת העצים
מעל פני המים...

דבר אותה - והיא איננה היא.
שתוק אותה - וכבר תחמוק, 
בלא שתותיר סימן.
                               

. . . ת נ ו ע ה . . .

אבל הוא לבדו
בין כה וכה...

כבר..עדיין..

הם ׳כבר׳
וגם ׳עדיין לא׳
כמו נוצרים בזה הקיום
את רזי עולם ומלואו.

בואי ולכתי
נפרדים זה מזה
במורד
הנשיפה 
האחת.

ערימת סידן - 
הצטברות זמנית
על קו המים:
קיצור תולדות חיי.

אם כל הניבט לעיניי אמיתי,
מה היא אשליה?

לו הייתי תיירת 
בעיר הזאת,
ברגע הזה,
מה הייתי רואה?
ואני הלא תיירת בעיר הזאת,
בעור הזה,
בארעיות של הבוקר הזה..