"ההווה, לא הנתון נקודות-נקודות, שאין בו אלא סיומו במחשבה של הרגע ש'חלף', שאינו מסמן אלא את תדמיתו של המהלך המוחזק בידינו, אלא הווה האמיתי והממולא, אינו אלא כל שהוא בחינת נוכחות הווה, פגישה, זיקה. רק על ידי שאתה נעשה נוכח בא לעולם ההווה".

מרטין בובר, מתוך 'בסוד שיח'.
צילמה עמליה גולד

מיומנו של מורה הזן הקואין

"בכל אשר יעלה אדם על הדרך הזאת אל החיפוש החשאי, מרעיש-העצמות נוטל החיים - הקשה כל כך לחדירה, הקשה מדי להסבר - בפרט כשעדיין נתון אתה בידי הקארמה של רעיונות שווא של בורות ושל מחזור החיים והמוות, אי אפשר לו שלא ייבהל".

מורה הזן הקואין, בן המאה הי"ח, מגולל בגילוי לב את מסעו הרוחני. מסע שנע בין נחישות לספק, בין מאמץ לוויתור, בין פחד לעוצמה,בין תקווה לייאוש, בין שחץ לצניעות, בין קדושה לחולין, בין חיים ובין מוות.

הגעגועים הם הפרי / יהודה עמיחי

הגעגועים הם הפרי,
המעשים והדברים שבאמת קורים בעולם
הם הפרחים שנובלים מהר ולא נשארים,
הפרי נשאר קצת יותר ובו זרעים לגעגועים הבאים
השורש נשאר באדמה

יהודה עמיחי

רולאן בארת / שיח אהבה

לא אוכל לפרק את הביטוי 'אני אוהב אותך' בלא שאצחק. וכי מה? 'אני' מצד אחד 'אתה' מצד שני ובאמצע נקודת-חיבוק של רגש הגיוני. ומי לא יחוש שחלוקה מעין זו, התואמת אמנם את תורת הלשון, מסלפת את מה שנזרק החוצה בתנופה אחת? 'לאהוב' אינו קיים כשם פועל...הסובייקט והאובייקט מגיעים אל המילה ברגע שהוא מבוטאת, ויש להבין [או לקרוא] 'אניאוהבאותך' כדרך ההונגרים במילה אחת szeretlek, משל הייתה הצרפתית מתכחשת לתכונתה האנליטית הנאה ונעשית שפה מצמדת...

רולאן בארת, שיח אהבה

מים אינם יכולים לחזור בתשובה / יהודה עמיחי

מים אינם יכולים לחזור בתשובה.
לאן יחזרו? לברז? למקורות, לאדמה, לשורשים,
לענן, לים, לתוך פי?
מים אינם יכולים לחזור בתשובה.
כל מקום הוא ימיהם כקדם, מימיהם כקדם,
כל מקום התחלה וסוף, והתחלה.

יהודה עמיחי

סידהרארתא האזין. עתה היה כולו קשב, כולו שקוע בהאזנה, כולו מרוקן, כולו סופג; הרגיש כי סוף-סוף למד את סוד הקשב עד תומו. פעמים רבות כבר שמע כל אלה, כל אותם קולות, אך אותו יום נשמע צלילם כחדש. שוב לא ניתן להבחין בין הקולות המרובים, בין השמחים לבוכים, בין הילדותיים לגבריים, כולם היו לאחד - תאנית-כיסופים וצחוקו של היודע, זעקת כעס וגניחת-גוועים - כולם היו לאחד, כולם נשתזרו ונתקשרו, והיו לפקעת של אלף חוטים. והכל כאחד, כל הקולות, כל התכליות, כל הכיסופים, כל הייסורים, כל התענוגות, כל טוב וכל רע, כולם כאחד היו העולם. כולם כאחד היו זרם ההתהוות, המוסיקה של החיים. וכאשר הקשיב סידהרתא לזרם זה, לזמר זה על אלפי קולותיו, וכאשר הסיח דעתו מקולות הצער והצחוק, ונפשו בת חורין מכבליו של קול מסוים, ועצמותו נמנעת מלדבוק בו, נצטרף הזמר הגדול על אלפי קולותיו למילה אחת: אום - דהיינו שלימות.

סידהארתא, הרמן הסה

"הצליל של הפעמון ממקדש גיון מהדהד את החלופיות של כל הדברים. צבעי פרחי הסולה מגלה את האמת שכל הפורח ייבול. בעלי גאווה לא ייכונו לעד; הם כמו חלום בליל אביב.
בעלי הכוח נופלים; הם כמו אבק ברוח".

מילים מתוך דברי הפתיחה של האפוס היפני הגדול - הייקה מונוגאטארי [מאה 13].

תירגם - יעקב רז
צילם - עמירם ציונוב

דברים שנשאתי בטקס הענקת מלגות, מכללת בית ברל, מאי 2012

מילים שנשאתי הערב [6.5.201], בטקס הענקת מלגות לסטודנטים מצטיינים [בין היתר ] ע"ש אמא, חנה ענבר ז"ל, במכללה האקדמית בית-ברל:

הרשו לי לחלוק עמכם כמה מילים אישיות.
לפני עשרים שנה ויותר, מצאתי עצמי כמעט מדי ערב יוצאת מחדרי אגף הטבע ופני מזרחה, אל נוף ההרים. דקות ארוכות בצל שקיעת החמה, ישובה בדממה ולבי נשטף ביופיו של העמק, מוצף בגעגועים ומרחף אל מחוזות הדמיון. חושבת עלייך, אישה צעירה ויפה, אוהבת טבע, אוהבת שירה ואדם, ואת מבלה ימים ארוכים בקיבוץ, נודדת בשדותיו, וכובשת גם את ספסל האגף לטבע ב"בית המדרש למורים ולגננות, המדרשה לחינוך משותף, בית-ברל". כך נקרא הבית הזה פעם, בשמו המלא.

למדת פסיכולוגיה, ופדגוגיה של הילד. השתלמת בהבעה עברית, בידיעת הארץ, בתנ"ך ובעברית. הצטיינת בחינוך גופני, בריתמיקה, ובמוסיקה. לא פחות גם אהבת ציור, מלאכה וחקלאות, והתקשית בניתוח טקסטים פדגוגיים באנגלית.

לא, לא הכרתי אותך. תעודת הגמר שלך נפלה לידי זה מכבר, והיא שחשפה בפני פרט ועוד פרט מחייך, אישה יקרה ואהובה שלעולם לא אזכה עוד לפגוש.

יודעת עד כמה אהבת שירה. עד כמה הלכו ליבך ורוחך אחר הטבע והאמנות. מן המעט שהותרת אחרי לכתך נמצאו מחברות, יומנים וגם ספר אחד בלוי משהו, ובו שירי זן מתורגמים. ובספר משל קצרצר על מסעו הרוחני של רועה המחפש האחר הפר שאיבד לכאורה. יד המקרה הובילה אותי אל ספרך, שעה שחיפשתי נושא לכתיבת עבודת הד"ר. שלושה עשורים היה הספר מונח על מדף ספרייתי כמתנת פרידה ממך, והנה לפני שנתיים ימים הסתיים מסענו האקדמי הארוך. בעקבות הספר, מצאתי את הפר. מצאתי גם אותך ואת עצמי. ואני יכולה רק לקוות שכשם שנגע המסע בליבי, כך גם פגש את ליבך הצעיר.

תמיד תהיי לי חידה, אמא יקרה. נפרדתי ממך בחטף בעודי ילדה קטנה, ומאז חלפו ארבעים שנה.
ארבעים שנה של נדודי נפש, ארבעים שנה של ערגה וחסך גדול.

וברבות הימים, כשבגרתי, באתי ללמוד כאן, בבית המדרש שלך. ישובה על הספסל בו למדת גם את, באגף הטבע, סופגת את אהבתך לחלקת החקלאות, לשירה ולאדם, פסעתי גם אני בעקבותיך בשבילי החינוך והאקדמיה. השלמתי את המסע. והיום, כנציגת המשפחה, אני גאה, ויותר מכך נרגשת להעניק בשמך ועל שמך את מלגת ההצטיינות.

בשמך, אני מבקשת לברך את מי שבחר להפוך את החינוך לדרך ארץ. בשמך, אני מאחלת לכם בוגרים יקרים, שלא תשכח מליבכם הפועם והאנושי האמונה בטוב וביפה שבאדם; ושמפגשיכם עם הזולת באשר הוא, יהיו ספוגים ברוחב לב, בנדיבות, באהבה, בסבלנות, בחמלה, בפתיחות ובצניעות.

חינוך אינו מקצוע אלא נתיב ואורח חיים. כמו סיפור האיש המחפש אחר הפר, חינוך הוא מסע של מחשבה והתלבטות, של מחקר כן, של מפגש אמיץ של אדם עם עצמו. של מפגש אמיץ של אדם עם זולתו. דרך שאין לה סוף.

מי ייתן ואתם הבוגרים שזכיתם בהכרה על מאמציכם הכנים תישאוה בענווה ובחמלה. מי ייתן ותמשיכו להאיר באורה את אהבתכם לאדם, לטבע ולארץ.

לסיום, אני מבקשת להודות לאבא, מורה ותיק ובעל זכויות רבות בבית המדרש הזה, שגם בשעותיו הקשות הפגין רוחב לב ונדיבות וטיפח משך שנים רבות את המפעל החינוכי המבורך הזה.

מעומק הלב, אני מבקשת להודות גם לבית המדרש הזה, לבית החם שזימן לי מסע מלא משמעות, מן ההרים הרחוקים אל עמקי נפשי.
תודה.

כשאני אומרת "שכחתי"
ומוסיפה "אותך",
ה"אינך" פועם בי שוב
כזיכרון

האין שישנו -
געגוע
היש שאיננו -
תעתוע

אתה טועה
גם על ערש דווי
לא נמוג הערפל

גם כאשר ניגש אלי המוות
קרוב עד אימה
הייתי רחוקה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה
מן החידה

זלדה

דחוף לתת לעצמי / דוד אבידן

דחוף מאוד לתת לעצמי עכשיו הזדמנויות נוספות,

לצאת מתוך ההזדמנויות הקודמות, שכבר מומשו,

לעבר אפשרויות חדשות-חדישות, אפשרויות פתוחות.

בשלב מסוים חדלתי לספק לעצמי מצרך חיוני זה.

זכרתי רק את האספקות הקודמות, המסיביות, השופעות,

וחשבתי לתומי שמלאי-האפשרויות לא יתם עולמית.

לא חשבתי על עצמי במושגים תעשיתיים קונבנציונליים.

ולכן סיפקתי בבת-אחת את כל חומר-הגלם ותכניות-היצור.

עכשיו האספקה מתחילה, אחת, שתים, שלוש.

ברכבות ובמטוסים ובאוניות-משא ובמשאיות-ענק.

אני מספק לעצמי אפשרויות נוספות, שלא תִּתַּמְנָה כל-כך מהר.

אני פותח לפני עצמי דלתות סמויות וחולף דרכן.

אני מאותת לאופציות חדשות להגיע אלי במהירות-שיא.

דחוף מאוד לתת לעצמי עכשיו אפשרויות נוספות.

האפשרויות הקודמות מוצו פחות או יותר בתקופות קודמות.

יש לי כתיבה זורמת, ואני מתגבר כמעט על כל אתגר,

אבל לא זה מה שאני מחפש, לכן אני מחפש אפשרויות חדשות.

אני אמצא אותן, אל דאגה, אני אמצא אותן.

הן כבר מחכות לי ליד פתח הבית, הן מחכות לי.

הן יודעות עלי כל מה שצריך לדעת - יש להן כל הנתונים.

הן פועלות לפי הנתונים שיש להן ולפי המידע הדרוש.

הן מחפשות אותי כמו שאני מחפש אותן,

כי אני האפשרות שלהן כמו שהן האפשרויות שלי.

 דוד אבידן

אורנים נדהמי שמש
הִדִּיפוּ נִיחוֹחַ פְּרָאִי -
אוֹתוֹ אוֹן מְהַמֵּם מִפְּנִימִיּוּת הַצְּמִיחָה
עָשָׂה אוֹתִי שׁוּב
בַּת-בַּיִת בָּעוֹלָם,
אַךְ אֶת הָעִקָּר לא הִגִּיד לִי;
מָה הַכַּוָּנָה הָאֱלהִית
בִּצְמָחִים צָצִים וְנוֹבְלִים.
גַּם תַּכְלִית חַיַּי
וְתַכְלִית מוֹתִי
לא אֵדַע בָּעוֹלָם הַזֶּה. 


זלדה