סידהרארתא האזין. עתה היה כולו קשב, כולו שקוע בהאזנה, כולו מרוקן, כולו סופג; הרגיש כי סוף-סוף למד את סוד הקשב עד תומו. פעמים רבות כבר שמע כל אלה, כל אותם קולות, אך אותו יום נשמע צלילם כחדש. שוב לא ניתן להבחין בין הקולות המרובים, בין השמחים לבוכים, בין הילדותיים לגבריים, כולם היו לאחד - תאנית-כיסופים וצחוקו של היודע, זעקת כעס וגניחת-גוועים - כולם היו לאחד, כולם נשתזרו ונתקשרו, והיו לפקעת של אלף חוטים. והכל כאחד, כל הקולות, כל התכליות, כל הכיסופים, כל הייסורים, כל התענוגות, כל טוב וכל רע, כולם כאחד היו העולם. כולם כאחד היו זרם ההתהוות, המוסיקה של החיים. וכאשר הקשיב סידהרתא לזרם זה, לזמר זה על אלפי קולותיו, וכאשר הסיח דעתו מקולות הצער והצחוק, ונפשו בת חורין מכבליו של קול מסוים, ועצמותו נמנעת מלדבוק בו, נצטרף הזמר הגדול על אלפי קולותיו למילה אחת: אום - דהיינו שלימות.

סידהארתא, הרמן הסה