יום אחרון..

אתה טועה
גם על ערש דווי
לא נמוג הערפל,
גם כאשר ניגש אלי המוות
קרוב עד אימה
הייתי רחוקה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה
מן החידה.

זלדה

המציאות..

המציאות אינה נמוגה
כמו שנמוגים החלומות.
שום רשרוש, שום פעמון
לא יניסו אותה,
שום צעקה או שאון
לא יעוררו ממנה.

עכורים ורב-משמעיים
המראות בחלום,
וניתן לפרשם
באופנים רבים.
המציאות משמעה מציאות
וזו כבר חידה קשה.

לחלומות יש מפתחות.
המציאות נפתחת מעצמה
ואינה מניחה לסגרה.
נשפכים ממנה
תעודות בית-ספר וכוכבים,
נושרים פרפרים
ונשמות של מגהצים ישנים,
כובעים חסרי ראש
וקרעי עננים.
אלה יוצרים חידת ציור
שאין לפתרה.

בלעדינו לא היו חלומות.
זה שבלעדיו לא הייתה מציאות
לא נודע,
ותוצר נדודי-שנתו
נופל בחלקו
של כל מקיץ.

לא החלומות מטורפים,
המציאות מטורפת,
ולו בשל העקשנות
שבה היא נאחזת
ברצף האירועים.
בחלומותינו עוד חי
זה שמת באחרונה,
ניחן אפילו בבריאות
ובנעורים מחודשים.
המציאות מניחה לפנינו
את גופו המת.
המציאות אינה נסוגה ולו צעד.

אווריריות החלומות מאפשרת
לזיכרון להתנער מהם בקלות.
המציאות אינה צריכה לחשוש משכחה.
היא מקרה קשה.
רובצת על כתפינו,
מכבידה על לבנו,
צונחת לרגלינו.

אין מפלט ממנה,
בכל תלוונו.
ואין בנתיב מסענו
תחנה
שבה לא תחכה לנו.

מציאות / ויסלבה שימבורסקה

דיבור ושתיקה

דיבור ושתיקה - לחלוטין זהים: מעודנים ועמוקים לאין קץ.
תרופה טובה נרשמה לפני זמן רב.
לחדור לשמיים, לחבק אדמה - אין לכך סוף.
שן סלע עצומה בוהקת באור מסתורי.

תרגמה מאנגלית [את השיר הסיני] יעל אופיר
צילמה מגואה הרחוקה איריס נייס

חופש

"כמו שלאוקיינוס הרחב יש רק טעם אחד – טעם המלח, כך לתורה הבודהיסטית יש רק טעם אחד – טעם החופש". כך מעיד הבודהא על האיכות המשחררת של משנתו.
כתב העת של "בודהיזם בישראל" עוסק החודש בשאלת החופש: זה שכולנו שואפים אליו, זה שלא נמצא אלא במקום שבו אנחנו נוכחים, כאן. לקריאת המאמרים, כנסו דרך האתר: http://www.buddhism-israel.org/magazine. והזדמנות לומר תודה לכל העוסקים החופשיים במלאכת התרגום והכתיבה ולהדס ניצן על הרגע מבעד לעדשת המצלמה..

למלא את הלב בחמלה

הדרך הטובה ביותר להשיג אושר אמיתי היא לדאוג מקרב לב לרווחת הזולת, או - כמו שמזכיר לנו הדאלי לאמה בספרו - "למלא את הלב בחמלה". מחשבות על מקור הכעס, על הוקרת הזולת ועל חמלה מלוות בשלל הנחיות לתרגול רוחב הלב, בספר קטן ויפיפה שיצא לאחרונה מבית "ידידי הדהרה". יבורך מפעל התרגום לטובת הברואים כולם.

בלא להעיר גרגר אחד של אבק, ההר מתנשא בגאון;
בלא להחזיק טיפה אחת של ים, האשדות נופלים בגעש.

מוסו סוסקי, צייר בן המאות 12-13
מיפנית: יעקב רז
צילום מספטמבר בניכר

שוב והיוולד תמיד.
ובכל מקום.
פעם אחר פעם.

היג'טקה, אמן בוטו

ככה

ככה זה.
וזה ככה.
איך?
ככה.
לא.
דווקא כן.
ככה. זה ככה.
אז למה?
ככה.

מתוך: http://www.blur-magazine.com/sections/wabisabi

המחשבה אינה נחוצה כדי לחיות. 
מבעד לעיניו של הדג, מה מנסה לומר תנועת אצבעותיך?

קזואו אונו, אמן בוטו

long..

הגעגוע קצר הרוח, ה- longing, 
הוא פרי התעתוע, אחיזת השווא של ה- belonging.
אז אולי מוטב פשוט כך להניח ל-be, ולהיות? 
[כלומר let it be] 
או אז, הרוח של ה-longing -
תתארך לה, 
בטוב.

החלון

מַה כְּבָר עָשִׂיתִי? 
אֲנִי שָׁנִים לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם. 
אֲנִי רַק הִסְתַּכַּלְתִּי בַּחַלּוֹן. 
טִפּוֹת גֶּשֶׁם נִסְפְּגוּ לְתוֹךְ הַדֶּשֶׁא, 
שָׁנִים עַל שָׁנִים. 
זֶה הָיָה דֶּשֶׁא רַךְ וּמְשֻׁבָּח.
שַׁחֲרוּרִים הִתְהַלְּכוּ עָלָיו.
אַחַר כָּךְ פָּרְחוּ מַחֲרוֹזוֹת דַּקּוֹת שֶׁל פְּרָחִים זְעִירִים
בְּוַדַּאי בָּאָבִיב.
אַחַר כָּךְ צִבְעוֹנִים,
נַרְקִיסִים אַנְגְלִיִּים, לֹעַ הָאַרְיֵה
שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד.
אֲנִי שׁוּם דָּבָר לֹא עָשִׂיתִי.
חֹרֶף וְקַיִץ הִתְהַפְּכוּ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הַדֶּשֶׁא.
יָשַׁנְתִּי כָּל כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר.
הָיָה זֶה חַלּוֹן גָּדוֹל דֵּי הַצֹּרֶךְ.
כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ
רָאִיתִי בַּחַלּוֹן.

דליה רביקוביץ', "החלון".

זיכרון וכאב

אני רוצה ללמוד להפריד את הזיכרון מהכאב,
או לפחות את חלקו. 
את מה שניתן. 
שלא כל העבר יהיה ספוג כל כך בכאב. 
כך גם אוכל לזכור אותך יותר, 
אתה מבין: לא אפחד כל פעם מכוויית הזיכרון.
וגם אמרתי - אני חייב להיפרד ממך.

דויד גרוסמן ,'נופל מחוץ לזמן'

מחשבות על אימון הרוח

אימון המדיטציה והלימוד הבודהיסטי מצא בעשורים האחרונים מקום של כבוד בשדה הטיפול ובעולם התרפיה. יותר ויותר מטפלים, אנשי גוף או מלומדי נפש, מעמיקים בתורות הרוח מן המזרח, והופכים את התרגול ואת מעשה ההתבוננות לאימון יום-יומי. ועם זאת, בתוך השמחה מן הברכה שמוצאים רבים בעשייתם מקננת בי מפעם לפעם אי נחת. שוב ושוב אני חשה כיצד התשוקה למצוא פתרון למצוקות החיים ולכאבי הנפש והגוף הופכת אט אט לציר המרכזי בשיחהבודהיסטי העכשווי.
איכויות הריפוי הגלומות בפרקטיקה העתיקה ואישושן ההולך ומצטבר בכלי המחקר המודרני מהוות מצד אחד מוקד של משיכה ועניין לעולם הטיפולי. אך בה בעת, מגמה מבורכת זו מצרה ומצמצת את שדה המחיה של הרוח - את השירה, את האמנות, את המבט ואת הלב. העיסוק הבלתי פוסק במצוקות ה"אני" - בזה הסובל ובזה המייחל לאושרו - נראה לעתים כנרקסיזם רוחני, שבו המשנה הבודהיסטית מגויסת כאמצעי, ככלי או כשיטה לשיכוך מכאובים. ונשכחת העובדה שהבודהיזם הוא עולם ומלואו ושתכליתו [אם יש בכלל כזו] היא לא רק למגר כאבים, אלא לגעת בחיים במישרין; לנסוק אל השחקים של קיומנו הרוחני, לצלול למעמקיו ולגלות את המצוי בכל, לא רק בתוכו, אלא גם מעל ומעבר לאותו זה המכונה "אני".

כן..

אלמד שפתי לומר 'כן'
מלשון 'כהן', מלשון 'כינור'
לא אסרב, לא אמאן, לא אמלט, לא אברח
כך
כנגן המנגן
אעלה בחומה ללא מגן - ואומר
בלשון קונם, כשיר מזמור:
כן, כן, כן. כן.

רבקה מרים

ואני הקטנה מוסיפה: אמן
בתודה לצלם האלומני

דקה דומיה..

מדיטציית ספסל:
להרגיש שדקה היא נצח, 
להרגיש שדקה היא הרף עין,
להרגיש שדקה,
להרגיש.

נשמתו של העולם ברגעים.
לחינם בדורות נבקשנה.
נפלאים, נפלאים עד אין חקר
חייו הגדושים
של הרגע.

נתן אלתרמן

ערך?

מה ערך חיי? בסוף [איני יודע איזה סוף]
אחד אומר: הרווחתי שלוש מאות מעות,
אחר אומר: היו לי שלושת אלפים ימי תהילה,
אחר אומר: הייתי שלם עם מצפוני ודי בכך,
ואני, אם יופיעו שם וישאלו למעשיי,
אומר: הבטתי בדברים
ותו לו.

פרננדו פסואה

כאן, עכשיו, וכאן ועכשיו

לשווא ניסיתי לפרק את הצמד-חמד "כאן ועכשיו",
למשל, ניסיתי להיות רק "כאן", בלא עכשיו.
וגם להפך.
להיות רק "עכשיו", בלא כאן.
ולא צלחתי: אי אפשר זה בלי זה.
המסקנה [הזמנית/טיפשית] היא, ש-ו' החיבור - היא עניין מתחשק...

בשבח הבטלה..

יום העבודה שלנו צריך לעמוד על ארבע שעות, שתוכל לתת לאדם את המצרכים החיוניים ואת הנוחות האלמנטרית של החיים. ואילו הזמן הפנוי, צריך שיועמד לרשותו של האדם על מנת שיוכל לעשות כראות עיניו ולהתמסר לסקרנותו. ואז, מעל לכל, תשרה הרגשת אושר וחדוות חיים, במקום עצבים מרוטים, ליאות והפרעות בדרכי העיכול.

ברטראנד ראסל, פילוסוף ומתמטיקאי בריטי, 
מתוך: בשבח הבטלה, 1932
צילמה עמליה גולד

כאוס?

ככל שדעתי משגת, לתהות ולבהות אינם מסימני האנרכיה וחוסר הסדר, אלא רק תנודות עדינות של שתיקה ותשומת הלב של התודעה. אז איך קרה ש"תוהו ובוהו" הפך לשם נרדף לכאוס שדורש תיקון וארגון והתערבות, אפילו - אלוהית?

צילמה: עמליה גולד