יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

יש אשר שקטים הם השמיים

יש אשר שקטים הם השמיים 
ממים או מאבן 
או מהרהור בצל של בין ערביים 
זורם חולם עולם בערפיליו 
עוד יום עוד דור 
עוד נצח זמן 
על פני חיי חלף
כמו הרהור בצל של בין ערביים
כי יש אשר שקטים הם השמיים

אברהם חלפי
http://www.youtube.com/watch?v=o90WifZwqD8

ערב פתאומי

אדם זקן – מה יש לו בחייו?
הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
הוא מדשדש אל המטבח, ושם
המים הפושרים יזכירו לו
שבגילו, שבגילו, שבגילו
אדם זקן – מה יש לו בבקריו?
הוא קם בבוקר קיץ, וכבר סתיו
נמהל בערב בנורות חדרו.
ממסעו במסדרון הוא טרם שב,
כי שם הוא עוד חשב, חשב, חשב
מה לעשות עתה ומה לקרוא
אדם זקן – מה יש לו בספריו?
רוחות-פרצים בהם יעלעלו
ויסמנו לו משפטים על בוא הקץ
בדיו-סתרים, ואחר כך לו יגלו
כמה מהם. והוא יצא חוצץ
בברק עינו, בניסיונו הרב
אדם זקן – מה יש לו בעיניו?
אם יתרכז, יצוף בו זכר קרב
רחוק, צמא ניגודים וכשרון
וסיכויים תלולים, עד שקרב
יום שכחה. עכשיו מן הגרון
עולים בזהירות, כסיירים,
כמה מן הבטוחים בחרחוריו,
כמו נהמות נמר צעיר בסתיו
אדם זקן – היכן כל נמריו?
הוא עוד יצא לציד יום אחד,
כשהירוק יהיה ירוק שחור,
עם כח רב וניסיון מועט
הוא עוד יצא לציד יום אחד.
את השנים ישאיר מאחוריו
כמו כביש ארוך, שנעזב, עייף,
מאחורי כלי רכב מטורף,
שהוא עצמו ינהג בו, כרודף
אחר הזמן, שכבר אזל כולו
אדם זקן – מה יש לו בגילו?
הוא מנמנם, כי הוא פוחד לישון.
עיניו פקוחות למחצה, מנחשות
לפי תנועת הכוכבים, אם הלחישות
רומזות כי זה לילו האחרון
אדם זקן – מה יש לו בחלון?
חלון פתוח, ודרכו נשקף
ראש זר ולא מוגדר, שמאותת
להיות שנית נמר צעיר בסתיו,
תמיד תמיד לקחת, לא לתת
לראש עוין מבעד לחלון
לפקוד אותו בערב אחרון
אדם זקן – מה יש לו בערבו?
לא מלך
וייפול
לא על חרבו.

יום שישי, 27 בספטמבר 2013

עבר..?


אם העבר חלף וכבר איננו,
מניין שבים וצצים הגעגועים והזיכרונות?
וכיצד הם מחוללים מעברם הזה את העכשיויות שלנו?
אבל אם העבר אמנם כאן, רושם עצמו מבעד לגעגועים ולזיכרונות,
למה מכנים אותו עבר? ואיך יוכל לנוע הלאה? ולאן בכלל יוכל לעבור?

יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

להניע את הלב..

האם עלינו להתבונן רק בפריחה המלאה, או רק בירח בשמיים נקיים מענן?
להתגעגע לירח מבעד לגשם, להנמיך את התריסים ולא לדעת שאביב חולף - אלה מניעים את הלב יותר.

יושידה קנקו, מאה 14. 
מיפנית - יעקב רז

הכל בכל..

טובלים מי הענן
במימי הנחל
ואף על פי כן
אינם נרטבים...

אייכה..

אייכה?
חיפשתי וחיפשתי את האלוהים,
ולמרבה המזל הוא מצא אותי, 
כשהייתי 
בבית.

הנזירה תרזה.
וקריא[ע]ת הלב של שולי רנד
http://www.youtube.com/watch?v=0PmFgM4as0Q&list=PL8546CC2B8618C1BD

מוכן לאהבה..

שש אחר הצהריים, אדמדם. 
בטיילת נעזבת קיץ תם,
אני מוכן,
אני מוכן 
לאהבה 

שלומי שבן: http://www.youtube.com/watch?v=7upXMugTLho

יום שלישי, 24 בספטמבר 2013

אסיף

אסוף את המעשים
את המילים והאותות
כמו יבול ברכה כבד משאת.

אסוף את הפריחה
אשר גמלה לזיכרונות
של קיץ שחלף בטרם עת.

אסוף את כל מראות פניה היפים
כמו את הפרי ואת הבר.
האדמה היא אפורה מתחת לשלפים
ואין לה עוד לתת לך דבר.

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו
ואין יותר נדרי ואסרי
רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו
עוד יחונן את עפרה בתום תשרי.

http://www.youtube.com/watch?v=0X_KP1o30m4

איתמר פרת
הלחינה: נעמי שמר
תמונה מימי התבודדות, אי שם, ספטמבר, 2013.

יום שני, 23 בספטמבר 2013

געגועים...

געגועים הם כמו עקבות.
מספרים בשתיקה את סיפורו של זה שהלך.
מסרבים לגלות אם או מתי ישוב, ולאן פנה.
מסתירים בעקשנות את סוד ההיעלמות.
בין הזיכרון והתשוקה,
בין הישנו שאיננו ובין האין שישנו -
הם חורשים בלב חריצים עדינים
דרכן מזדחלות להן לאיטן
הדמעות.

מפגש עם נחל, בזמן שתיקה,
אי שם

יום שבת, 21 בספטמבר 2013

קולה של הרוח


מהו קול נשיבת הרוח בסתיו...?
אלמלא ריקוד הקנים
לא אוכל לדעת,
ובשל הריקוד -
לא אשמע לעולם..

עד הכאב הבא..

לא,
זה לא הכאב שמכאיב,
זו המשאלה שיחדל, שיסתלק, שיימוג,
עכשיו ומיד [ואם אפשר גם - לתמיד].
היי הכאב, אומרים לי - כל כולך בו, כל כולו בך -
ונחלצת.
השתחררת מן התשוקה להשתחרר מייסוריו,
ויתרת על הפחד להסתלק,
הסכמת להתמסר,
להיות עמו לאחד,
בלא אוחזת, בלא נאחז.
ואפשר אז שנרפא בך הפיצול, ובאה ללבך מעט שלווה.
עד הכאב הבא.

יום חמישי, 19 בספטמבר 2013

הדרך הגדולה






ענבלים במרעה ושריקות
ושדה בזהב עד ערב.
דומיית בארות ירוקות,
מרחבים שלי ודרך.

העצים שעלו מן הטל, 
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת.

הדרך הגדולה. נתן אלתרמן

לבד וביחד..

Love you whenever we're together 
Love you when we're apart...

http://www.youtube.com/watch?v=ZgmJjUqkdr0

התבודדות..


"ההתבודדות היא מעלה גדולה עליונה מן הכל, דהיינו לקבע לו על כל פנים שעה או יותר להתבודד לבדו באיזו חדר או בשדה ולפרש שיחתו בינו לבין קונו בטענות ואמתלאות בדברי חן ורצוי ופיוס. לבקש ולהתחנן מלפניו יתברך, שיקרבהו אליו לעבודתו באמת". רבי נחמן.

הָיָה אֱלֹהִים בחדרי
וְהָיוּ לוֹ צָרִים הַקִּירוֹת
וְיֵצֵא מחדרי וְיָנוּס
לְבֵין הַשָּׂדוֹת.
רַק רֵיחוֹ עוֹד שׁוֹכֵן בִּי
אֶצְבָּעוֹ עוֹד טְבוּעָה בְּמִצְחִי
עוֹד חֹסֶר-גּוּפוֹ יֶשְׁנוֹ בְּעֵינִי
עוֹד מְהַדְהֵד בִּי הבכי,
הֶחָלוּל, רֵיקָנִי.

רבקה מרים. שיר מגיל 14
צילמה עמליה גולד

אגל של טל..


לוגמת מכוס תה
שהיה פעם ענן
והיה פעם גל
ואגל של טל,
והוא לוגם אותי -
אדים מנצח
חד פעמי -
ונושק
ונוסק לו
אל על.

צילמה [את עצמה] הגר, ביתי.

ככה זה..


יודעת.
שוכחת.
נזכרת.
מתנגחת.
נכנעת.
ושוב.

מדיטציה..


נשימה
מחשבות נודדות
כאב ברכיים.
כאב ברכיים 
מחשבות נודדות
נשימה.
החלילה חוזר ושב
ושב וחוזר חלילה.

השמיים משתנים..


מישהו חושב עלייך
ורושם את מעשייך...

יום חמישי, 5 בספטמבר 2013

התחדשות...


משנה לשנה אני הולכת ונחשפת 
מעונה לעונה אני מתקלפת 
מסירה את כסותי הישנה 
מקפלת אותה בפינה ומסתכלת 

מציצה בתהום שמעבר לדלת 
כבר לא כל כך נבהלת
מביטה ברקיעים שמעלי
זו עדיין אותה התכלת

משנה לשנה אני הולכת ונרגעת
כמו צידפה לבנה אני מתבקעת
משילה קליפתי הישנה
אוספת אותה בפינה ומסתכלת

את קמט הצחוק בעיני מקבלת
המראה מתרגלת
שערה של כסף או אולי זהב
על ראשי מסתלסלת

אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופה
שאותי מטלטלת
פתוחה לריחות, חשופה לפריחה
שאותי מבלבלת לאט לאט לאט לאט
מתערטלת

משנה לשנה אני נחשפת והולכת
ולקראת האביב מזדככת
מורידה עוד שכבה אחרונה
מקבלת אותי מתנה ומחייכת

מבקשת רק טוב, משתדלת
לא לדרוך על יבלת
אוּ - אני רוצה לאהוב, רוצה לאהוב

אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופה
שאותי מטלטלת
פתוחה לריחות, חשופה לפריחה
שאותי מבלבלת לאט לאט לאט לאט
מתערטלת

משנה לשנה אני הולכת ונחשפת
משנה לשנה הולכת ונרגעת

מילים: שמרית אור
לחן: יהודית רביץ

http://www.youtube.com/watch?v=I0zfPDyvR0A

הרוח והחומר ומה שביניהם..

מספרת האגדה הפרסית, שאלוהים יצר פסל מחומר בדמותו וביקש מן הנשמה שזה עתה נבראה להיכנס אליו. אלא שזו סירבה להיכלא בחומר. היא חשה עצמה חופשיה לנוד ברוח כרצונה, בלא גבולות ובלא מחסומים של שבייה ותכתיב. משראה שכך הדבר, ביקש האלוהים מן המלאכים שיפליאו נגן. ורק שעה שהיא מתערטלת לה בקסמי הניגון, מצאה הנשמה את דרכה באיטיות אל לב החומר והגוף, שהיה לה לשכינה, לבית ולמשכן.

יש בה באגדה מן המסתורין והוא נוגע בשניים מ"חוקי" הקיום. האחד הוא, שטבע הנשמה [תהא זו אשר תהא] הוא חופש נטול גבולות, ושאם לא תממשו עד תום - תחטא למהותה המקורית ותרחק משורש קיומה. ואילו ה"חוק" השני נוגע למפגש שבין החומר לבין הרוח; ולפיו הנשמה נכנסת לגוף על מנת לחשוף את המנגינות שבתוכה, את המנגינות שהן תוכה. רק כך יכולה היא לממש עצמה, לחוות את כוליותה ולגעת ביסודות העמוקים של עצם מהותה.
שני "חוקים" אלה גם יחד מגלים, שכאשר החלק הבלתי מוגבל שבנו מגביל עצמו, נכנע וכמו משתרש בחומר - רק אז יוכל הלב לממש במלואו את קיומו ולהוציא אל הפועל את ייעודו בבהירות ובאותנטית.
אובדן החופש המוחלט והפרידה מן ההקסמות המתעתעת הם המאפשרים לממש את חווית החיים במלואה. לא הבריחה מן החומר אל הרוח, כי אם צימוח הכנפיים מתוך רגבי האדמה. כאן, בשלמות הרוח-חומר נתון המקור לשלמות היותנו. הכניעה החופשית למגבלת הרוח וההתמסרות השלמה לתכתיבי עולם, משמעם מימוש החופש הבלתי מוגבל של קיומנו התחום בגוף.


התמונה מתוך "וועידת הציפורים", סיפור מסע סופי מאת פאריד עאטאר

כך שמעתי / יעקב רז


אב שכול בא אצל הבודהה
אבל ומיוסר
וביקש נחמה על מות בנו
אמר האב לבודהה,
מאז שמת בני אני לא יכול לאכול
אני לא יכול לישון
אני הולך מרחוב לרחוב וצועק
איפה אתה בן שלי יקר, איפה אתה
עזור לי, מורי

אמר לו הבודהה,
ככה זה אבא, ככה זה
מה שיקר לך, פוצע ומכאיב, מביא סבל, יגון וייאוש
זה מה שמביא מה שיקר לך

האב נדהם מדברי הבודהה והלך משם בכעס גדול
הרי מה שיקר לאדם מביא שמחה וסיפוקֿ, ולא יגון וייאוש
ואיך יכול המורה הגדול לומר מה שאמר

מה, בעצם, אמר הבודהה לאב השכול

הוא אמר, זה מה שמתקיים עכשיו,
ברגע זה ממש, אבא
פצע, כאב, סבל, יגון וייאוש
זה מה שאתה חש
ככה זה עכשיו
ככה זה

לא אמר שלא תדע עוד צער, לא ניחם, לא אמר הבן יחזור,
לא אמר הוא לא יחזור,
לא אמר עוד תראה זה ישתנה, תן לזמן לעשות את שלו, תראה חברים,
תמצא משמעות בעבודה, יש לי תרופות לכאב, תעשה מדיטציה,
תלך לקבוצות תמיכה,
הבן יתגלגל להיות בן-אלים, הוא בגן עדן,
השם נתן השם לקח

הוא לא דיבר על חלופיות הקיום

הוא לא אמר לו כל אלה
הוא אמר לו
ככה זה

אתה מבקש שלא לכאוב
להשתחרר מהאבל
ואתה לא יכול, כי זה מה שעכשיו
אין לך לאן ללכת
וככל שאתה רוצה יותר
אתה סובל יותר
לא רק מן הכאב על מות הבן
אלא גם מכאב המשאלה להשתחרר מן הכאב
ומכאב כישלונה

כי אתה לא יכול שלא להיות מה שאתה עכשיו
אב אבל וכואב

אב יקר
זה טבע הדברים
מה שיקר לך מביא דאגה
אתה ומה שיקר לך
כך נגזר
הדאגה כלולה במה שיקר
כמו האדום ברימון
אתה רוצה בשמחת האהבה ולא בצער האהבה
אבל איך אפשר שמאל בלי ימין, גבוה בלי נמוך
נעורים בלי זקנה, כן בלי לא, יש בלי אין
פגישה בלי פרידה
מי שיקר לך
הוא משוש חייך
דאגה לחייו
ואבל על מותו
אי אפשר אחרת

אבל, אב יקר,
אמר עוד הבודהה,
אתה יכול לדעת אותם עד תום
את הכאב, את הדאגה, את הצער
שהם כאן עכשיו כמו הגשם הזה, כמו כפות הרגליים
דע אותם ללא שיור
ואתה חופשי מהם

ואז, אב יקר, היגון הוא שחרור
כמו השמחה, כמו הפחד, כמו הריקוד, כמו החלום
אלה וכל השאר,
כמות שהם, יצירי הבריאה
החומרים שמהם הכל עשוי – חופשיים לבוא, חופשיים ללכת

ככה אמר לי הבודהה

מתוך: כך שמעתי, ספרו החדש של יעקב רז

התחדשות


כל רגע הוא הזמנה להתחלה חדשה.
שנזכה ונתחדשה יחדיו, גם השנה.
דליק ואנכי בשיח חגיגי על התחדשות. הנה כאן:http://ondemand.eol.co.il/taxonomy/term/750
שנה טובה..

יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

על כתיבת שיר/ באשו

תמונה: ‏כשכותבים שיר אין אף לא מרחק של שערה בין רוחך לבין מה שאתה כותב; חיבור שיר צריך שיעשה מיד, כמו חוטב עצים שחוטב עץ ענק, או לוחם המזנק אל אויב מסוכן.

מאצואו באשו, מאה 17, יפן.‏
כשכותבים שיר אין אף לא מרחק של שערה בין רוחך לבין מה שאתה כותב; חיבור שיר צריך שיעשה מיד, כמו חוטב עצים שחוטב עץ ענק, או לוחם המזנק אל אויב מסוכן.

מאצואו באשו, מאה 17, יפן.

קץ הקיץ. ימים של שתיקה ושקיטה, עין דור. וכמה הגיגים מן הדרך..








תקווה

תקווה היא המקום בו הצעיר יודע להשפיל מבט, להצטער, והזקן עודו זקוף רב קשב מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת לבקש לעצמו משאלה...