יושבת אל מול מסך המחשב, ממתינה למילים בקצה תעלת לידתן. מן החלון נשקפים נופי הכפר. רוח קלילה נושבת בין עצי הלימון, פעמונים נושאים קול חרישי ולהקת ציפורים מפלחת את האוויר בלא להותיר בו עקבות. במורד הרחוב נשמעת שיחה בין שכנים, מפגש אנושי. אוטובוס ילדים ממהר לדרכו, לקראת יום חדש שפותח שעריו. מקשיבה, מתבוננת. מוכנה להתמסר לחד פעמיות חסרת הייחודיות של הבוקר הזה. מפנה מקום בין חריצי הזמן, מניחה להווה להתהוות לאיטו, לבצבץ כרצונו. לרגע קט מבחינה באין סוף פגישות שרוחשות להן באין מפריע. פגישות שנולדות כהרף עין ומתפנות ברגע הבא מעצמן, כאילו לא היו מעולם. ולא, אלה לא רק פגישות של אדם עם אדם, של פנים עם פנים. לא רק פגישות של אמירת שלום מנומסת, של חיוך נבוך, של חילופי דברים. לא פגישות של סחר או מסירה עניינית, אלא פגש ראשוני מזה, פגש שהוא מגע רוחש. דבר נוגע בדבר, דבר מפציע מתוך דבר, נרקם ומתחולל מעצמו, בנוכחות עדינה, כמעט נסתרת. ריקוד שהוא מגע הרוח בקנה הנשימה, מחול שהוא ליטוף צלילי הפעמון בלחי ובאוזן, תנועה היא חיבוק קרני השמש במורדות הגב. אין סוף לריקודים, אין קץ למחולות, לרחשים של הרגע האחד. הכול מצוי בתנועה, מתחולל זה מתוך זה, ומחולל בתוך כך גם אותי – פוקח את חושי, מעיר את תחושותיי וצובע את תודעתי בצבעי החיים.
ומשתהה, מתפעלת ותוהה: האם אני נוכחת בשלמותי במחול הזה? האם אני מסכימה בכנות לרקוד את הריקוד הרגעי הזה, הריקוד שמחולל אותי כך מעצמו? האם אני מסכימה להתמסר בלא תנאי? מוכנה להיות עכשיו, להיות ממש עכשיו - הצליל, הריח, האור, המגע שרוחש בי? ואולי רק נדמים לי כך הדברים?