יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

מדיטציה


מדיטציה
שוטחת מזרן דק על הרצפה. במרכזו פורשת בעדינות את כרית הישיבה. מדיטציה. מניחה את האגן במרכז הכרית. שוכלת רגליים. כפות ידי מונחת זו בחיק רעותה, אגודל נוגע קלות באגודל. חוליות הגב זקופות בגמישות, כערימה של מטבעות שמונחות ברכות זו על גב רעותה. ממרכז האגן ועד קצה הקודקוד כמו משוך חוט משי עדין. הראש מאמיר אל על, האגן משריש עצמו אל מעבה האדמה. ובין שמיים וארץ מתוח קלות המיתר של הלב – לא מתוח מדי, לבל יפקע. לא משוחרר מדי, לבל לא ישמע בו הצליל. המיתר מתוח במידה הנכונה, אותה יודע הלב, והוא לבדו. ערות רפויה, רפיון ער.
מניחה את חוט תשומת הלב על המיתר, מגלה את תנועות הנשימה בגוף. מזמינה את הלב ואת התודעה לשוב בצלילות למקום בו נוכחת הנשימה, נוכח גופי, לכאן. קוראת לתודעה לשוב בשלמות הביתה. והנשימה? היא שעושה דרכה מקצות עולם זורמת פנימה אל גופי, כמים שנעים בפשטות ובטבעיות ממעלה המפל אל תחתיתו.
נושמת את נשימתי, והיא - אותי. זיקה רוחנית. חשה את פעמי הנשימה בהלמות הלב, בתנודת הכתפיים, בתנוחות הבטן, בתנועת התודעה. גופי יודע את נשימתו מעצמו, יודע את חיותו בידיעה שאינה יודעת. נשימתי לא זקוקה לעצותיי, לא נסמכת על דעותיי, לא מבקשת את חכמתי. איני יכולה להתנגד לאוויר שממלא אותי כעת. איני יכולה גם לאחוז באוויר שמבקש להיפרד ממני ולהמשיך לדרכו. הכול עובר וחולף כרצונו, כרוחו, מתנגן על תיבת התהודה שלי.
בלא דעות, בלא מחשבות, בלא בעד ובלא נגד, איני יכולה אלא להתמסר לגלי הנשימה. אדוות הרוח, נצח חד פעמי שבטובו מזין אותי, מחייה לרגע זעיר ומסתלק לדרכו בלא להותיר בי סימניו.
למן הנשימה הראשונה ועד לאחרונה, למן רגע לידתי ועד לרגע מותי אני משכן ארעי לאינספור נשימותיי. אין ספור קבלות פנים, אין ספור פרידות. אין ספור פעימות חשופות והתמסרות לרוח. בלא אחיזה, בלא השתוקקות, מזכירה לי הנשימה שמתחת האף ברב צניעותה את כל תורת הבודהא, את חכמת הריקוד ואת תבונת החיים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה