-->
"תנו לגדול בשקט"!
לא קל להיות ילד בעולם מהיר ומשתנה –
דברים שנשאתי בכנס בינלאומי לחינוך לגיל הרך, ירושלים, אוגוסט, 2000
בפרוס האלף השלישי נפגשים שני ענקים: שפע הידע המדעי עם אינסופיותה של היכולות הטכנולוגית. המפגש מוליד עידן פוסט-תעשייתי, מציאות פוסט-מודרנית, עולם של חברה אורבנית פתוחה ופלורליסטית, תרבות מסחרית, תחרותית, חילונית ושבעה: עידן של דת חדשה ושמה צריכה.
זוהי דת של מציאות אשלייתית שגיבוריה הם מסך המחשב, מסך הטלוויזיה, מסכי הכספומט והבורסה ומסכי חלונות הראווה. על פני כל מסך וממנו כולנו צופים, כולנו נצפים, כולנו צורכים וכולנו שחקנים שקופים, המשתתפים בתכנית הוירטואלית שיצרנו במו ידינו. בתכנית שהיא כל כולה הוויה חליפית, קרנבל תחפושות ססגוני וממוסחר הרוקח רגשות סינתטיים, חוויות מדומות ושל תחושות וירטואליות [לעיתים] מזויפות, תחושות שמשווקות עצמן ללא רחם ומעל לכל מסך הישר את תוך נימי נפשותינו.("תעשה לי את זה ב-30 שניות").
אלה ימי שיאה של המהפכה המדעית-טכנולוגית, שהצליחה בתוך פחות ממאה שנה להמיר את הכרכרה בחללית, להמציא את האנטיביוטיקה, לרשת חלק גדול מן העולם בקווי חשמל, מים וטלקומוניקציה ולהפוך את הידע האנושי לנגיש יותר מאי פעם, ידע לכו-לם. יצרנו במו ידנו עולם מהיר, קטן, זריז, נייד ומשתנה. אך האם הצלחנו למגר את האלימות, לטפל בפשע, לפתור את בעיות העוני והבערות? האמנם הצלחנו ליצור עולם טוב יותר לנו ולילדנו? אדם חדש, חברה חדשה? האמנם אנשים כיום מאושרים יותר? מסופקים יותר? שלווים יותר? מאוזנים יותר? ספק אם נוכל להשיב על משאלות אלה בחיוב.
בעשרות השנים האחרונות, שקדנו על הקניה של השכלה וידע מדעי ומקצועי ואף נחלנו הישגים חסרי תקדים בכל תחומי התבונה האנושית. אף על פי כן, נותרנו בורים בנפשותינו.
נותרנו, מפוחדים, צייתנים וכנועים לשררה ולכוח, נותרנו מונעים על ידי תשוקות, מאוואים, כבוד ויקר. נותרנו מתוסכלים, ביקורתיים ותחרותיים ובעלי דעות קדומות. נותרנו כפייתיים ומטילי כפייה, נשארנו זרים ומנוכרים לזהותנו הפנימית, טובעים בים של קונפליקטים, ילדים חסרי בגרות, חסרי שלמות וחסרי חופש. בבועת המציאות שיצרנו התרחקנו מן הטבע ומן הטבעי ובעיקר רחקנו משבילי הלב של עצמנו: מן האהבה, מן היופי, מן האושר ומשמחת החיים: למדנו להיות מומחים וספציפיים, אומנים של טכניקה וטכנולוגיה אך איבדנו את הרצף והחיבור עם מעיין החכמה האנושי, כמו שכחנו את אמנות החיים.
מטרות החינוך אינן יכולות להתמצות במסחר ואף לא בהנדסה של אינפורמציה תיאורטית. על החינוך לשים לעצמו את המטרה הברורה של טיפוח אדם הוליסטי, אדם השלם עם עצמו ועם סביבתו, ומי שמוכן לעמוד מול החיים בשלמותם, ביושר ובמצפון פנימי. על החינוך לסייע לאדם הצעיר לנוע במרחבי חייו מכוח האהבה והאושר, מכוח החופש, התבונה והמודעות, מתוך אחראיות, כבוד, רגישות ואמפטיה. על החינוך לתמוך באדם על מנת שיוכל לממש ולחוות את החיים במלואם.
על אף שמטרות אלה מתנופפות כיום יותר ויותר כדגלים חינוכיים רשמיים ובלתי רשמיים כאחד, נדמה לי, כי כחברה שיכורת הייטק ומדושנת עונג מהצלחותיה הוירטואליות, איננו בשלים עדיין לשינוי מהותי ועמוק בסדר היום החינוכי שלנו. נראה כי כל עוד תנחה אותנו המנטרה הפופוליסטית "מחשב לכל ילד" ככרטיס כניסה למועדון החיים הטובים כביכול, כך נתרחק ממטרות החינוך האמיתיות – האהבה, השלמות והאושר – ונישאר, ישמרנו האל, מנוכרים לעצמנו ולזולתנו.
תינוקות באים לעולם כשהם ממוזגים בחושיהם עם הסביבה, כאוטיים, חסרי הפרדה וחסרי "אני". עובדה זו מאפשרת להם לספוג את הסביבה הפיזית והאנושית וללמוד ממנה הלכה ולמעשה את יסודותיה של האמפטיה והאינטליגנציה הרגשית. מאוחר יותר, בגיל הרך, נתונים ילדים לכוחות הגדילה - "כוחות הגוף": הם חשים ומחקים את סביבתם במגע ישיר וקונקרטי ונעים בתוכה ללא הרף. רק בגילאי בי"ס, עם הבשלת כוחות הלמידה האינטלקטואלית – "כוחות הראש", מתחיל תהליך גיבושה של הישות הנבדלת הקרויה "האני" האוטונומי. זהו תהליך הדרגתי וממושך, שראשיתו בינקות -בגוף וסופו בבגרות המאוחרת -בראש. תהליך של הבשלה שאורך זמן. לא מעט זמן.
ואולם, במציאות חיים התזזיתית של העולם הוירטואלי אין זמן.
על אף המודעות והרגישות המתפתחות בשנים האחרונות בכל הנוגע לזכויות הילד ולמעמד הילדות, הרי שבפועל, חברה המכוונת את ילדיה להישגיות פסיכומטרית-חיצונית כבר בגילאי הגן משדרת במופגן מסרים הפוכים. מסרים שלשונם ברורה: משחקים ותמימות של ילדות אינם רלוונטיים עוד לעולמנו. (או בשפתם הצינית של ילדי דור ה-MTV: "איך זה יעזור לי בחיים?") כאן, כך שידרנו להם, מי שרוצה לשרוד בג'ונגל האנושי – מוטב שיתחיל ויתמקצע כבר בעודו עובר.
ילדות? צאו וחפשו אותה במקום אחר.
ואכן, הדבר בא לידי ביטוי כבר בעריסה אם לא לפניה, כאשר עוברים ותינוקות מוצפים בשטף אינסופי של גירויים מנטליים, היוצרים נתק וחוסר שקט בקשב הפנימי והחיצוני. עם השנים, וככל שעולה סף הגירוי הקוגניטיבי, כך עולים בהתמדה גם התלות וההשתוקקות לגירויים.
זו הסיבה מדוע למרות השפע, ילדים אינם יכולים לבוא עוד לידי סיפוק, עניין או אושר ובמקום זאת הופכים מנוכרים, אדישים, עייפים, חסרי סקרנות, חסרי פתיחות וחסרי מוטיבציה ביחס לחדש: לא רק במישור האינטלקטואלי אלא גם במישור הרגשי והמוסרי.
ואנחנו, אנשי החינוך? במקום שנשרה שלווה, שקט ופניות נפשית מפני הרעשים והגירויים הבלתי פוסקים הקורנים מעל מסכי התרבות שלנו, אנחנו מחדירים בהכרה מלאה את הסביבות החיצוניות המתוקשבות לתוך הבתים החינוכיים שיצקנו. ואף חמור מכך, אנחנו מתפתים להאמין כי מכינונן של סביבות אלה תצמח ישועתנו.
כדאי שנודה בכך שזהו מס שפתיים. שכן, שלא רק שאיננו פותרים באמצעות הטכנולוגיה את בעיות החינוך ומצוקותיו, אלא להפך: תלותנו במדיה זו רק יוצרת סל מורכב של בעיות ובראשן התרחקות הילדים מחוויית התחושה הישירה עם החיים, מן האושר למראה כנפיים צבעוניות של פרפר בשדה ומן ההנאה נוכח ריחו המשכר של נרקיס בפריחתו. "ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע. ומותר ומותר לאהוב"...
הסביבות האלקטרוניות למיניהן אינן יכולות לתת מענה הולם לעושר השפה, לצבעוניות המטפורית של המחשבה ולסמליות של הדמיון ורב גוניותה של היצירתיות. אך מעל לעל, אין בהן כלל רגישות לצרכיו האינדיבידואליים של הילד ללמוד ולהכיר את עצמו כאדם. הן המוניות ומכוונת למשימות הדורשות מניפולציה אנליטית ולמחשבה בלתי נאיבית וממילא גם זרה לרוחו ולעולמו של הילד הרך. זהו מצע ממוסחר, לא אחת אלים, כוחני או בלתי אסתטי שמרחיק את הילד מעצמו מן התנסות והחוויה הישירה שלו עם סביבת הטבע והחיים. זהו מעולם שטוח המעודד את רפיון השכל, את רפיון הרגש ואת רפיון העשייה.
המדיום האלקטרוני על תעשיית הצעצועים שנלוות לו מחצין מסר אנטי הומניסטי, ולפיו האדם האידיאלי הוא האדם המכני. אדם חומרני, אגואיסט, חסר רגש, אדיש לסבלם של אחרים, בעל חזות קשוחה, אדם שמעדיף לפתור את בעיות החיים באמצעות כוח על אנושי. זהו מסר של ניצחון החומר- המכונה על הרוח- האדם.
מה יותר סימבולי מכך, שארבעה מגדולי האומנים בכל הדורות הם צבים נינג'ה החיים בביוב ואוכלים ג'אנק פוד!
בסביבה זו חיים ופועלים הילדים של כולנו.
האם נוכל להיות שותפים עם עולם חינוכי שכזה?
האם נרצה להשלים עם מציאות פרדוקסלית וקופצנית שבה הכל – ילדים ומבוגרים – נעים באותם המרחבים ובאותו הזמן: הכל פתוח, הכל הולך, הכל זמין, הכל נגיש לכל: כולם מתענגים, כולם קונים, כולם צורכים ללא הכרה וזוללים ללא גבול. והילדות? אין עוד ילדות, הילדות מתה או לפחות הלכה לאיבוד.
דווקא כאן, באווירת קרנבל החופש המדומה ובתחושת העדר הגבולות, דווקא כאן, כדאי שנזכור, צומחים פחדים, מסכים ומחסומים: מסך הניכור שבין האדם לבין עצמו ומסך הניכור החברתי שבין אדם לזולתו, בין ההורה לילדיו. ולמרות שהורים וילדים למדו לבלות ולצרוך במשותף את סחורתו של העולם הוירטואלי – כך תינוקות מסתובבים בקניונים בכל שעות היום וילדים בני 15 הם לא אחרים מאשר בעליה של חברת הייטק מצליחה – הרי שהמרחק האינטימי האמיתי, המרחק הפיזי והרגשי, בין הורים לילדיהם רק הולך ומתרחב.
במרחק זה מסכת היחסים בין השניים מתמצה בשהייה יומית משותפת בת שבע דקות תמימות של איכות (איזו איכות?) ואולי גם צ'ק פתוח שממסחר בגסות את רגשות האשמה ההוריים. במציאות שכזו, ילדים אינם עוד שותפים טבעיים ואמיתיים במעגלי החיים של ההורים, לא בעשייה ולא בסדרי העדיפות החברתיים והכלכליים, אלא הם עומדים יותר ויותר כמחסום בדרכם של ההורים להגשמת מאוויהם הקריריסטיים.
ובעצימת עין המשומנת במשכורת עסיסית והטבות מפתות בצידה, מפקידים הורים את חינוך ילדיהם בזרועותיו המרעילות של הכפר הגלובלי, תמנון רדוף ובלתי מסופק, שמרחיק את הילדים מילדותם ומאושרם. מוטב לנו שבמקום להיכנע לתכתיבי השעה ולדרבן את ילדנו להשתלב במרוץ העכברים של החברה, נדע להתרכז בעיקר: הלא הוא חיזוק החוסן והביטחון הנפשי של הילד על ידי הענקת אהבה, תמיכה ואמפטיה.
בלעדי איכויות אלה לא רק קשה, אלא בלתי אפשרי לשרוד בעולם מהיר ומשתנה. אך לכך כדאי להקדיש דיון שאורכו מעט יותר משלושים דקות.