יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

נפגשים לדק


יושבת אל מול מסך המחשב, ממתינה למילים בקצה תעלת לידתן. מן החלון נשקפים נופי הכפר. רוח קלילה נושבת בין עצי הלימון, פעמונים נושאים קול חרישי ולהקת ציפורים מפלחת את האוויר בלא להותיר בו עקבות. במורד הרחוב נשמעת שיחה בין שכנים, מפגש אנושי. אוטובוס ילדים ממהר לדרכו, לקראת יום חדש שפותח שעריו. מקשיבה, מתבוננת. מוכנה להתמסר לחד פעמיות חסרת הייחודיות של הבוקר הזה. מפנה מקום בין חריצי הזמן, מניחה להווה להתהוות לאיטו, לבצבץ כרצונו. לרגע קט מבחינה באין סוף פגישות שרוחשות להן באין מפריע. פגישות שנולדות כהרף עין ומתפנות ברגע הבא מעצמן, כאילו לא היו מעולם. ולא, אלה לא רק פגישות של אדם עם אדם, של פנים עם פנים. לא רק פגישות של אמירת שלום מנומסת, של חיוך נבוך, של חילופי דברים. לא פגישות של סחר או מסירה עניינית, אלא פגש ראשוני מזה, פגש שהוא מגע רוחש. דבר נוגע בדבר, דבר מפציע מתוך דבר, נרקם ומתחולל מעצמו, בנוכחות עדינה, כמעט נסתרת. ריקוד שהוא מגע הרוח בקנה הנשימה, מחול שהוא ליטוף צלילי הפעמון בלחי ובאוזן, תנועה היא חיבוק קרני השמש במורדות הגב. אין סוף לריקודים, אין קץ למחולות, לרחשים של הרגע האחד. הכול מצוי בתנועה, מתחולל זה מתוך זה, ומחולל בתוך כך גם אותי – פוקח את חושי, מעיר את תחושותיי וצובע את תודעתי בצבעי החיים.
ומשתהה, מתפעלת ותוהה: האם אני נוכחת בשלמותי במחול הזה? האם אני מסכימה בכנות לרקוד את הריקוד הרגעי הזה, הריקוד שמחולל אותי כך מעצמו? האם אני מסכימה להתמסר בלא תנאי? מוכנה להיות עכשיו, להיות ממש עכשיו - הצליל, הריח, האור, המגע שרוחש בי? ואולי רק נדמים לי כך הדברים?

מדיטציה


מדיטציה
שוטחת מזרן דק על הרצפה. במרכזו פורשת בעדינות את כרית הישיבה. מדיטציה. מניחה את האגן במרכז הכרית. שוכלת רגליים. כפות ידי מונחת זו בחיק רעותה, אגודל נוגע קלות באגודל. חוליות הגב זקופות בגמישות, כערימה של מטבעות שמונחות ברכות זו על גב רעותה. ממרכז האגן ועד קצה הקודקוד כמו משוך חוט משי עדין. הראש מאמיר אל על, האגן משריש עצמו אל מעבה האדמה. ובין שמיים וארץ מתוח קלות המיתר של הלב – לא מתוח מדי, לבל יפקע. לא משוחרר מדי, לבל לא ישמע בו הצליל. המיתר מתוח במידה הנכונה, אותה יודע הלב, והוא לבדו. ערות רפויה, רפיון ער.
מניחה את חוט תשומת הלב על המיתר, מגלה את תנועות הנשימה בגוף. מזמינה את הלב ואת התודעה לשוב בצלילות למקום בו נוכחת הנשימה, נוכח גופי, לכאן. קוראת לתודעה לשוב בשלמות הביתה. והנשימה? היא שעושה דרכה מקצות עולם זורמת פנימה אל גופי, כמים שנעים בפשטות ובטבעיות ממעלה המפל אל תחתיתו.
נושמת את נשימתי, והיא - אותי. זיקה רוחנית. חשה את פעמי הנשימה בהלמות הלב, בתנודת הכתפיים, בתנוחות הבטן, בתנועת התודעה. גופי יודע את נשימתו מעצמו, יודע את חיותו בידיעה שאינה יודעת. נשימתי לא זקוקה לעצותיי, לא נסמכת על דעותיי, לא מבקשת את חכמתי. איני יכולה להתנגד לאוויר שממלא אותי כעת. איני יכולה גם לאחוז באוויר שמבקש להיפרד ממני ולהמשיך לדרכו. הכול עובר וחולף כרצונו, כרוחו, מתנגן על תיבת התהודה שלי.
בלא דעות, בלא מחשבות, בלא בעד ובלא נגד, איני יכולה אלא להתמסר לגלי הנשימה. אדוות הרוח, נצח חד פעמי שבטובו מזין אותי, מחייה לרגע זעיר ומסתלק לדרכו בלא להותיר בי סימניו.
למן הנשימה הראשונה ועד לאחרונה, למן רגע לידתי ועד לרגע מותי אני משכן ארעי לאינספור נשימותיי. אין ספור קבלות פנים, אין ספור פרידות. אין ספור פעימות חשופות והתמסרות לרוח. בלא אחיזה, בלא השתוקקות, מזכירה לי הנשימה שמתחת האף ברב צניעותה את כל תורת הבודהא, את חכמת הריקוד ואת תבונת החיים.

יום שבת, 27 במרץ 2010

מכתב לביתי הגר - ערב יציאתה למסע "פולין"


בתי היקרה,

הגר,

מי יודע היכן את כעת? ערב שבת, ארץ נכרייה.

לב עמוס ברגשות שאין להן מילים? ראש שופע מחשבות שאין להן סדר?

בלב המסע אל המקום הכואב בתבל את נמצא לבדך, עם חבריך למסע החיים.

ואנחנו מרחוק כל כך, לא יכולים אלא לשער את גודש השעה, את גודל המעמד. עומדים מנגד ומחבקים מרחוק וליבנו חסר אותך.

בחווייתי, הגר, לא עברו אלא ימים מספר מאז עמדתי אני, נערה צעירה, על אדמת אירופה מנסה להבין את גודל הזוועה. בחווייתי, לא עברו אלא ימים מספר מאז היית את, ילדה רכה ומתרפקת על זרועותיי, והנה את עצמך, ערב גיוסך, עומדת נוכח אותן הזוועות ממש; עושה צעדים ראשוניים במסע המורכב הזה ושמו 'להיות בן לעם היהודי', מתחבטת בשאלות של מוסר וכאב במחוזות ארץ של אפלה אנושית.

לא יכולה להימנע מן המחשבה על גורלנו, על שרשרת הדורות. לא יכולה להימנע, בתוך זאת, גם מן השאלה איך שילדה יפה וצעירה שכמותך נדרשת לבקר באזורי החשכה של ממלכת האדם?

בתוכי מקננות שתי תשובות, והן סותרות. האחת יודעת, כמו בטוחה. השנייה נותרת עם היסוסיה. האחת מדברת בגרונה את שפת ההיסטוריה, העם, המולדת, השכחה והזיכרון. את שפת הזיכרון של האתמול לתועלת חיי המחר. האחרת פורטת מנגינה אישית, פרטית.

עדינה יותר.

שברירית יותר.

ספקנית יותר.

מנגינה של אמא [אם תרצי, אפשר לכנות אותה כך].

אם יש סיבה בגללה המסע הזה נחוץ, הרי שאיננה נמצאת רק בשדה הקולקטיבי, בשדה הצדק של האומה והעם היהודי. לא רק בשם צדק הדורות.

אם יש סיבה למסע היא נמצאת לא פחות [אולי גם קודם לכל] בשדה הלב האנושי שלנו. הלב שלך, הגר, כאישה בת חירות, כבת אנוש. כי "במקום שאין בני אדם", כמו שאומר הביטוי "הייה אתה אדם".

במקום שיש עוולה ואי צדק, במקום שיש חוסר חמלה וצרות עין ולב, היי את זו שליבה יוצא אל העולם,

אל החלש,

אל האחר.

היי את האדם. חשפי את אור אנושיותך.

בלכתך בשבילי העפר שרמסו בעיוורון וברשע את חייהם של חפים מפשע, מוטב שתזכרי את [ובאמצעותך נזכור כולנו], כי את הנורא בפשעי האנושות, את רצח האדם ההמוני, ביצעו לא חיות אל-אנוש אלא דווקא בני אדם, כמונו.

אדם חטא לאדם.

אדם קטף חיי אדם. ילד. אישה, זקן.

בני אנוש קטלו את חיי בני אנוש.

בניו ובנותיו של אותו האל,

ביניהם ובנותיהם של אותם השמיים, אותה חלקת האדמה.

לאחר האכזר אנחנו קוראים לא אחת בשמות.

קוראים לו 'מפלצת', קוראים לו 'רוצח', קוראים לו 'חיה אנושית'.

אלא שבכך אנחנו מדירים ומסלקים אותו משדה הקיום שלנו, כאילו אין הוא יכול לצמוח בקרבנו. שוכחים שהוא יכול וגם עלול להימצא בתוך כל אחד מאיתנו, כיחידים וכחברה.

והרי הם-הרוצחים ואנחנו-בני הנרצחים, כולנו בני אדם.

את אחינו ואחיותינו שחיו על אדמת פולין וגרמניה ואירופה הגדולה הוציאו להורג אנשים מתורבתים, גברים ונשים שוחרי מוסיקה ואוהבי שיחה ופילוסופיה.

בני עמם של גדולי המחשבה האנושית במדע ובאמנות שהפכו יופי לאיבה, לעוולה ולאיוולת.

לעיתים, בקלות המחשבה, אנחנו נוטים לייחס את האכזריות לארץ הזוועות הנאצית, לגיאוגרפיה האירופאית ולהיסטוריה של המאה שחלפה. ובכך, נוטים לשכוח שאכזריות שכזו עלולה לצמוח בכל מקום ובכל עת. גם כאן, בלבם של מי ששכחו את טבעם החומל, במי שהפנו עורף לצלמם האנושי, במי שהלכו שבי בעיוורון אחרי שיכרונם של שוטים וצרי לב.

אם נדע שבכל אחד מאיתנו גלומים זרעי הטוב, היופי, החסד, החמלה, האחריות והאהבה, שיכולים להפוך לחממה שמתקנת עולם; אם נדע, שבכל אחד מאתנו גלומים גם זרעי הפורענות, האכזריות, צרות העין וצרות הלב, שיכולים להפוך לאפלה שהורסת עולם – כי אז ניקח על עצמנו את האחריות האישית והקולקטיבית לבנות עולם טוב יותר.

והרי היותנו בני אדם, בני אנוש, בני האל, פרשו קודם לכל היותנו רעים [ידידים] זה לזה ולא רעים [אכזריים] זה לזה.

להיות אכזר, פירושו להיות אח-זר. זר לעצמך וזר לזולתך. להיות בן אנוש, כמו שאמר הלל הזקן, פירושו לאהוב את רעך ממש כמו שאתה אוהב ומכבד את עצמך.

כשנדע לאהוב יותר, נשנא פחות.

כשנשא פחות נדע לאהוב יותר.

לאהוב ולחמול לעצמנו ולעולם, להרבות טוב בעולם, כמשנת הרב קוק, היא ברכת הדרך שלי לליבך, בתי.

כעת, במקום הבלתי אפשרי הזה, ובכלל.

אהבה היא אולי המילה האחרונה שתוכלי למצוא סביבך במחנות ההשמדה.

מילה שחסרה הייתה [ואולי עדיין איננה] במחוזות האימה בשנותיה הקשות.

פחד, מוות, שנאה, אכזריות, כאב וסבל אין קץ נפוצים [אז ואולי גם היום] הרבה יותר.

אבל, בתי היקרה, דווקא שם, מתוך ניצחון הרוח החופשית,

מתוך האנושיות והאופטימיות, מוטב שנזכור, כי סבל ורשעות מולידים רק עוד סבל ורשעות, ומחוללים מעגלי איבה הדדיים שאין להם סוף.

ולכן, אם נרצה למגר את כוחות החשכה, מוטב שנטפח את טוב ליבנו:

את היפה, את המוריק, את המועיל והמחייה. נושיט יד, נקשיב, נגלה חמלה, רגישות, עדינות, סבלנות, רוך. בצניעות, בענווה ובאהבה.

סופה של האהבה להוליד עוד ועוד אהבה.

וכך תשמרי על העולם, ילדתי. מכאן, נולדת גם את, בתי.

וכך תקוותי שתמשיכי ותצמחי.

לא נוכל לחמוק מן הסבל האישי והקולקטיבי. מוטב שנכיר בו, נכיר אותו. וממנו נחפש את המוצא לעולם יפה יותר.

אוהבת,

ומתגעגעת,

אמא

יום שישי, 5 במרץ 2010

פני אדם / מרדכי מרטין בובר


פני אדם / מרדכי מרטין בובר

עובדת-היסוד בישות האנושית היא לא היחיד לעצמו ולא הציבור לעצמו.
כל אחד לעצמו אינו אלא הפשטה אדירה.
היחיד הוא עובדת-הוויה כל כמה שהוא מתייחס ביחסי-חיים אל יחידים אחרים.
הציבור הוא עובדת-הוויה כל כמה שהוא בנוי מיחידות חיות של יחסים.
עובדת-היסוד של הקיום האנושי הוא אדם-עם-האדם.
מותר עולם-אדם וסימנו המובהק הוא קודם כל בכך, שבו מתרחש משהו בין יצור אחד למשנהו שאין בדומה לו בכל הטבע כולו. הלשון אינה אלא סמל ואמצעי בידו, וכל הישגי הרוח נתעוררו ובאו לעולם על-ידו. האדם נעשה אדם על-ידו. ואולם בדרך מהלכו משהו זה לא רק מתפתח והולך, אלא גם מתבלה וכלה. שורשו בכך, שאחד מתכוון כלפי השני באשר אחר הוא, אחר מסוים ומיוחד, כדי לבוא בקשר-הבנה אתו בספירה המשותפת לשניהם ויוצאת ועוברת את רשות היחיד של שניהם. לספירה זו, שנקבעה עם קיומו של האדם באשר אדם הוא, אבל לא נטבעה עדיין במושג, אני קורא 'ספירת הביניים'. היא קטיגורית-ראשית במציאות האנושית, אף-על-פי שאין היא מתממשת אלא בדרגות מדרגות שונות. מכאן תיפתח בהכרח האפשרות היסודית השלישית.
ההשקפה המעמידה את מושג-הביניים הזה אינה נקנית לנו אלא אם כן נחדל לשכן, כדרכם של הבריות, את יחסי אדם לאדם בתוך נפשו-יחידתו של האדם או בתוך כללות עולמית מקיפה וכופה, אלא באמת ובממש – ביניהם. 'ביניים' אינו מושג-עזר, אלא מקומו ונושאו האמיתי של המתרחש בין בני-אדם. נתעלמו ממנו הבריות עד עכשיו משום שאין הוא מתגלה, כנפש היחיד והעולם-הסובב, ברציפות ישרה, אלא מתכונן והולך מחדש לפי פגישותיהם של בני-האדם. לפיכך נוטים היו הבריות לייחס את המתרחש בו אל היסודות שהם בעלי קיום רצוף, הנפש והעולם.

יום חמישי, 4 במרץ 2010

"לרכב על הנמר"


לרכב על הנמר


מאמר שפרסמתי במדור "רוח ורווח" של ירחון המנהלים "אוורסט", 2002


"פעם היה אדם שפחד מצילו ותיעב את עקבות רגליו. כדי להיפטר מהם רץ. ככל שהחיש את פעמיו, רבו טביעות רגליו. ככל שהגביר את מהירותו, היה צלו הולך לצדו. הוא חשב לעצמו שהוא עדיין איטי מדי, על כן מבלי שיפוש אף לרגע, רץ במהירות רבה עד שאזלו כוחותיו ומת. הוא לא הבין שלו היה עומד בצל – היה צלו נעלם. ולו היה עוצר במקומו, לא היה מותיר עקבות. איזו טיפשות!" ( צ'ואנג-צה, קולות האדמה)

לכל אחד מאתנו יש "צל" ממנו הוא חושש ועקבות רגלים שאיננו יכול לשאת - פחדים כמוסים, מחשבות טורדניות ודרכים בהן הוא חושש לפסוע. דפוסים אלה הוטבעו בנו כאמצעי הגנה חיוניים וכשומרי ראש נאמנים לנפש ולגוף עוד בילדותינו, ושימשו אותנו שנים רבות כמעין מערכת חיסון לכל עניין ודבר. הודות לפחד נמנענו מחיכוך עם סכנות מיותרות וממגע עם אויב מאיים, ובכך צלחנו את ימת המציאות מבלי לגרום לעצמנו חבלות מיותרות.

ואולם, למרות ש"דפוסי הצל" שמשו אותנו נאמנה בשעתו, הרי שהמציאות שהרתה אותם השתנתה ואיננה, ועל כן אין עוד כל יסוד להניח שהם רלוונטיים לחיינו הנוכחיים. אף על פי כן, פעמים רבות מדי אנו ממשיכים להתנהל במציאות מתוך אותן הטבעות הפחד, כפועלים מתוך כוחו של הרגל. בכך אנו לא רק מעצימים את פחדינו, אלא גם הופכים אותם באורח בלתי מודע למקור העיקרי והמתעתע של השקפות עולמנו המקובעות.

ממה אנחנו באמת מפחדים? מה המחיר להתנהלות מתוך "דפוס הצל"? כיצד אנו מגיבים לפחד? ובעיקר, כיצד אפשר להפוך את הפחד למנוף לצמיחה, לדחף של עשייה והתפתחות אישית?

הפחד מן הפחד

פחד הוא כוח פסיכולוגי רב עוצמה המצוי בתוכנו – כוח המניע לפעולה או מונע מאתנו לפעול. הוא מחולל בנו תשוקות חומריות ורגשיות, רצון כוחני לשליטה ולתחרותיות ועלול לייצר בקרבינו ובסביבותינו מעגלים גואים של אי-אמון, חשד, איבה, חוסר הערכה, חוסר הרמוניה ומתח מתמיד, מה שיכול לחולל עוד ועוד פחד. כשאנחנו מפחדים לחוות את מלוא הפוטנציאל שמעניקים לנו החיים, אנו נוטים להסתגר במרחב מצומצם של המציאות ולפעול בתוכה מתוך קיבעון רגשי, שכלי וגופני. פעולה ממצב זה מתאפיינת בחוסר פתיחות לעשייה חדשה ולרעיונות מקוריים, בהיסחפות רגשית ובשקיעה בתחושות כמו כעס, אשם, קנאה או ייאוש. פחד, כך למדו אותנו בילדותנו הוא רגש שלילי, חולשה שיש להתבייש בה, ולכן מוטב להביס אותו ולהעלימו, אם אפשר. עם השנים סיגלנו לעצמנו קשת של דרכי תגובה למול הפחד. מחד, יש מי שמגיבים אל הפחד מתוך "התגברות" או "התעלמות". אלה מנסים להדוף, לעקוף ולנצח את תחושת הפחד על ידי דחייתו והרחקתו, מתוך תקווה שהדחקה זו תביא לחיסולו והעלמו. ומצד שני מצויים אלה שפועלים בדפוס "הכניעה" או "הבלבול". אלה אותם אנשים שמוותרים לפחד בהכנעה ובשיתוק ובתוך כך מסכימים להצטמצם ולהקטין את מרחב המחייה שלהם. למרות השוני לכאורה בין שני סגנונות פעולה אלה, הרי בין אם עשינו עצמנו חזקים או טמנו את ראשנו בחול מפני הפחד כדוגמת הדפוס הראשון, ובין אם התכווצנו ואיבדנו את עשתונותינו כדוגמת השני – כך או כך, הרי שפעלנו למעשה כפחדנים גמורים למול הפחד. שכן, "הפחד הגדול מכולם הוא הפחד מפני הפחד עצמו", כפי שכותב סוגיאל רינפוצ'ה, אחד המורים הרוחניים הטיבטיים הגדולים של ימינו, ב'ספר המתים והחיים הטיבטי'. "וככל שנתעלם מן הפחד", הוא ממשיך "כך ילך זה ויגדל".

הם מפחדים

אז, ממה אנחנו מפחדים באמת בתוך תוכנו? האם זה מהרעה במצב הבריאות? האם - מהידרדרות המצב הביטחוני? האם - משינויים בלתי צפויים בכלכלה? או שמא מאובדן הפרנסה? למרות שהמציאות מלאה באתגרים וב"הפתעות" מסוגים שונים אשר כל אחד מהם לחוד ולכולם יחדיו יכולים לעורר בנו חשש שלא לומר פחד, הרי שאם נחקור עצמנו בכנות כואבת נגלה, שהמקור הראשוני והעמוק לפחדינו והגורם העיקרי לחוסר הנחת בחיינו אינו נעוץ במורכבות של המציאות - תהא זו קשה ככל שתהא - כי אם דווקא בתחושות הבסיסיות הקיימות בתוכנו. תחושות אלה נוגעות לצרכינו האלמנטריים ביותר כבני אדם – ובמיוחד למידה שבה אנו חשים (או לא חשים) אהבה, הערכה וביטחון מצד האנשים שיקרים לנו, כמו גם למידה שבה אנו רוכשים (או לא רוכשים) אהבה אמיתית ובלתי נרקסיסטית לעצמנו. בהיעדר תחושות בסיסיות אלה של קבלה עצמית והשתייכות משמעותית לקולקטיב, תחושות ששורשיהן נעוצות בעמוק ילדותנו, אנו נותרים חסרים ומפוחדים. פוחדים ממה? בעיקר מן האפשרות להישאר לבד בעולם, להינטש, להימצא בלתי ראויים לאהדת הבריות ובלתי רצויים לאהבתם. אלה הם רק כמה ממופעיו המטפוריים והיומיומיים של גדול פחדי האדם, הפחד מן הבלתי נמנע, המוות.

אימא, אבא והבוס

לא תמיד פשוט להודות בפחדים שלנו, ואף יותר מכך - לא תמיד קל לזהות את מקורם. שכן, הפחד כיציר מתוחכם של האגו הוא מקום חמקמק, מעורר דחייה ואפילו מביך. אך כמו כל צל, הוא חי בקרבנו ומשפיע על בחירותינו בכל הוויית החיים. בגינו של הפחד הסמוי להישאר לבד אנו מנסים באורח בלתי מודע לשאת חן בעיני אחרים, משתדלים להיות אהובים ואהודים, לרצות, להיענות לאחרים גם אם על חשבון צרכינו; העיקר לא להיתקל בתגובות של סירוב, העיקר להיות שייכים, להיות הכי טובים, ולזכות במילות השבח וההערכה של אימא או אבא הפיזיים (או אולי דווקא של הממונים בעבודה, המשמשים לעיתים כהורינו הסימבוליים?).

לצורך כך אנחנו מגייסים את כל תעצומות הנפש שלנו, רוכשים תארים ומדי כבוד, עוטים על עצמנו מסכות של חשיבות עצמית ומביטים לצדדים בהתנשאות לוודא שאיש לא השיג אותנו, כאילו יש בנו משהו מיוחד, רק בנו, אנחנו הכי הכי שיש. אלא שבכך אנחנו רק צועקים החוצה יותר ויותר את הצורך הנואש שלנו באהבה ותשומת לב. ומדוע אנחנו פועלים כך? משום שאנו מניחים (יותר נכון האגו המניפולטיבי שלנו מניח) שרק אם נהיה הכי חכמים, הכי מוצלחים, הכי עשירים והכי מוכשרים, כי אז לא ייתכן שנשאר בודדים. זוהי פוליסת הביטוח שלנו מפני סכנת הנטישה, אנו מתפתים להאמין. וכך יוצא, שכל עוד אנו פועלים מתוך פחד הנטישה, מתוך החשש הבלתי מודע שמא לא נהיה עוד רצויים, הרי שאנחנו כולאים את עצמנו במו ידינו בתוך מעגל אינסופי של ריצוי, תחרותיות, תלות ושיעבוד רגשי. וכי כל עוד אנו זקוקים ל"מחיאות הכפיים" של הקהל (בין אם זה עובדים, לקוחות, סביבה או משפחה) הרי שאנחנו חשופים לגחמות הזולת ולשרירות ליבו, ובכך - נותרים בלתי מסופקים ונטולי אוטונומיה ושליטה פנימית.

האם כך היינו רוצים לראות את עצמנו?

הצלחה גורמת פחד

זאת ועוד. תחושת הפחד והיעדר הביטחון הבסיסי מחזקת בנו גם את הנטייה להיצמד לאמצעים חומריים, כסף ורכוש, וזאת מתוך אותה הנחת אגו סמויה, לפיה ככל שנהיה עטופים יותר בשכבות של כוח, כבוד ושליטה כך נמצא מוגנים יותר ומפוחדים פחות מפני הרוחות הרעות של המציאות. אלא, ש"הצלחה גורמת פחד באותה מידה שכישלון עושה זאת", כדבריו של הטאו טה צ'ינג, מיודעינו. "מה פרוש הדבר?", הוא ממשיך ושואל "ובכן, כשאתה מגיע להצלחה, אתה מתחיל לפחד לאבד אותה", הוא עונה באותה נשימה. מכאן, בין אם פחדנו מן הכישלון (נטישה) וביקשנו לעשות חן בעיני הזולת ובין אם פחדנו מן ההצלחה וניסינו בכל מאודנו להיצמד לחומר כמקלט של הגנה, כך או כך יצאנו נפסדים. שכן, סביר להניח, שמצאנו עצמנו קורסים תחת עול של מחויבויות עסקיות ואישיות, אשר בכולם אנו חשים צורך אובססיבי להצליח בכל מחיר, גם אם הדבר בא על חשבון הבריאות והשלמות הנפשית שלנו ושל קרובנו. כאן כדאי לדייק. אין כוונת הדברים לטעון שעשייה מבורכת ומוצלחת היא משום פגם או חטא, חלילה, אלא רק להאיר את המניע השכיח להצטיינות. ובכן, המניע הפנימי העמוק והאמיתי לאותו דחף להצטיינות אינו תמיד נובע מעצם העשייה גופא, כי אם מן הצורך הבלתי מודע לזכות בהערכת הסביבה, ובכך להרוות במעט את הצימאון הפתולוגי למי האהבה שחסרו בילדות. כדאי לזכור, שמנת האהבה ההיסטורית שחסרה לא תוכל לבוא על סיפוקה לעולם. וככל שננסה לספק אותה רק נגביר את תלותנו הרגשית באחרים, ובעקבותיה גם נעצים את מעגל התסכול, הפחד ואי הנחת שלנו בחיים. במחול שדים זה הפחד מוליד תחושות של איום מצד הסביבה. תחושות אלה בונות בהכרה תמונה של מציאות עוינת על פיה מוטב להתגונן ולהיבדל מפני העולם על ידי הקמת "חומות ומבצרים" רגשיים. אלא, שדווקא בידוד זה הוא המעמיק את תחושת התהום והניכור מן הסביבה, ובכך הוא המזין עוד יותר את תחושת הפחד. הרי לנו מנגנון מופלא שיכול לשכפל את עצמו לממדים מפלצתיים, ובכך להוות מכשול עיקש בדרכינו למימוש עצמי.

השד הכחול של איתמר

באחד מספריו המופלאים לילדים מספר דוד גרוסמן על איתמר והשד הכחול שצלו האימתני מלווה את הילד באובססיביות בכל אשר יפנה. על אף שהוא יודע שהשד הוא יציר דמיונו הפרטי ואין עוד איש בעולם שיכול כמוהו לפחד מן השד, איתמר אינו מסוגל להיפטר מקיומו הטורדני. כאן נחלץ האב לעזרת בנו בתבונה רגשית ואמפתיה מעוררת התפעלות. לא רק שאינו בז למצוקת הילד (למשל, אינו מציע לבנו "לשכוח מכל העניין הטיפשי הזה"), אלא שהוא גם לא ממהר לפתור את הבעיה במקום הבן. תחת זאת, בוחר האב להבהיר לאיתמר שאין ביכולתו לחלום על השד במקומו, וממילא גם לא לסלק את השד. ומכאן שעליו, על איתמר, להתמודד עם השד בעצמו.

כדי שיוכל להצליח בהתמודדות, מציע האב לאיתמר לבנות במשותף מלכודת אמיתית שתשמש לתפיסת השד הכחול. השניים נרתמים למשימה, ואכן תוך זמן קצר נתפס השד הנורא במלכודת. זהו אחד מרגעי השיא בסיפור. כאשר איתמר מתבונן בשד הכלוא מבעד לאור הפנס (הלוא הוא מטפורה לאור הפנימי שלו עצמו) הוא מופתע לגלות שהמפלצת המפחידה אינה אלא יצור קטן וחסר אונים שבסך הכל מבקש, כמו כולנו, מרחב מחייה בנפשו של הילד. כאן עובר הילד מעין מהפך פנימי המאפשר לו להתיידד עם שד ובסופו של דבר גם להכילו. השניים חושפים את אנושיותם זה בפניו של זה, מבינים זה ללבו ולצרכיו של זה, ונכונים לשוב ולהיפגש בעתיד. ההסכמה ההדדית להמשיך ולהיפגש היא פועל יוצא של ההכרה שאיש מהם לא יוכל (ואף לא צריך) להכריע את רעהו בכוחניות. שכן, טבעם של השניים, האור והחושך, הוא להמשיך ולחיות זה בצדו של זה, ולאפשר צמיחה אגב דיאלוג אינסופי, על כל הקושי וחוסר הנעימות שהוא עלול לעורר.

לוכדים את הפחד

לבד מן היצירתיות והרגישות שבסיפורו של גרוסמן, שדומה עד מאוד בגישתו הפסיכולוגית למשל הסיני שהובא כאן בראשית הדברים, הרי שאפשר למצוא בסיפור גם את תמצית ההשקפה ההוליסטית ביחס לטיפול בסוגיית הפחד. ומהי? ובכן, הנקודה הבולטת ביותר בסיפור, כמו גם בפילוסופיה הבודהיסטית לחיים היא, שהפחד, המפלצת הכחולה שלנו, ממש כמו שאר התחושות והרגשות, הנו בראש ובראשונה תוצר של ה-MIND הסובייקטיבי של כל אחד ואחד, ולא פרי המציאות המצויה "שם בחוץ". זוהי הנחת העבודה המרכזית בסיפור וממנה נגזרות מספר מסקנות אופרטיביות. החשובה ביניהן היא המסקנה שהאחר, הזולת – קרוב ואכפתי ככל שיהיה – לא רק שאינו מסוגל לחוש את עוצמתו של הפחד ואת מידת איומו כמונו, אלא שעל אף רצונו הטוב הוא גם לא יוכל לחלץ אותנו ממעגל הפחד הסובייקטיבי בו אנו נתונים. לא עצות בנוסח "ממה אתה בכלל מפחד, שהרי אין שם כלום בחוץ!" – הלא הן אמירות המחזקות את התגובות הכושלות של התגברות-התעלמות - ולא ניסיון לקחת אחריות בנוסח "תשאיר את זה לטיפולי" – הלא היא ווריאציה לתגובת הוויתור-כניעה, לא זה ולא זה יכולים להביא את האדם להתמודדות מוצלחת עם פחדיו. כדי להתמודד ולצמוח מן הפחד כדאי ללמוד מהילד איתמר.

איתמר בחר להתבונן ב"לבן שבעיניו" של הפחד, להתייצב למולו באומץ עם כל החשש, לנסות ללמוד אותו וממנו, ובתוך כך להפוך את הפחד מאיום ומורא למורה דרך של החיים. 'אם אני יוצר את פחדי', מניח גרוסמן עבור הגיבור, 'הרי שרק אני, איתמר, יכול לחלץ עצמי ממנו על ידי כך שאלמד להכיל אותו, ובכך יתגמד ויתפורר וממילא לא יוכל להוות איום'. הנה גבול הצל היונגיאני מתפורר והופך לעוד חלק של הפרסונה.

לשחק עם הפחד

הכל טוב ויפה, תאמרו, אך כיצד אוכל להשליך את המסקנות הפואטיות הללו אל חיי המעשה שלי, אל הבית, אל העבודה? ובכן, כהרגלנו, ושוב בנימה כנה ומתנצלת על התיאור הסכמטי של הדברים, ננסה בקצרה להציע כיוון אופרטיבי לחשיבה ולתרגול, אשר יש בו (אולי) כדי לתרום במשהו בהתמודדות ההוליסטית עם סוגיית הפחד בהקשרה הרחב ביותר. ובכן, האקט המהותי והחשוב מכל הוא הנכונות הבסיסית שלנו להסכים ולקבל את קיומו של הפחד כתחושה וכרגש לגיטימי. אם נזכור שפחד, דאגה ולחץ הם רגשות טבעיים ואוניברסליים ייתכן שנחליט לחלוק אותם עם אדם קרוב ובכך, מן הסתם, נחוש הקלה.

אך מעבר לכך, באשר לאספקט האישי של ההתמודדות, הרי שהנכונות לקבל את הפחד משמעה מוכנות להתבונן בכל תחושה ומחשבה - מפחידה או בלתי נעימה ככל שתהייה - מתוך רצון ללמוד אותה בצניעות, בסקרנות ובתשומת לב ערנית. כך למשל, כשעולות בנו תחושות של קנאה לאדם בעבודה או מחשבה "שמישהו מתנכל לי/דוחה אותי" או "מישהו מנסה לקחת את מקומי" או אולי מחשבה בנוסח "מה יקרה אם אכשל/אצליח יתר על המידה", נפנה עליהם את תשומת ליבנו ונתבונן בהן באופן בלתי מתערב, כמי שמאירים אותם באור פנס המודעות. לאחר שהצבענו על החשש או הפחד וזיהינו את קיומו, אפשר להתחיל ולהתקרב אליו, "להתיידד עמו", למשל על ידי כך שנזהה אותו בשם ( "אני מפחד ש/מ..." וכו'). בכך, כמו איתמר, אנחנו יוצרים "מרווח" עם הפחד ומאפשרים לעצמנו לנהל עמו דיאלוג שסופו להרחיב את גבולות "האני" שלנו. השלב הבא של ההתיידדות יהיה "לשחק" עם הפחד: לתת לתחושת הפחד עוד ועוד מקום בתוכנו, במחשבה ובגוף, להעצים במכוון את הפחד על ידי שימוש מבוקר בכוח הדמיון ולהפוך אותו באופן מודע וזמני למפלצתי יותר ויותר. אז, כשהמושכות בידינו וברור לנו כי זה אינו אלא אימון, נוכל לשאול את עצמנו בשיא הרצינות: "ומה יקרה לי במצב הקיצוני ביותר? מה יקרה אם יתחולל הגרוע מכל פחדי?" סביר להניח, שככל שנסכים ללכת עם שאלות ה"מה יקרה אם" כוורת דרך ארוכה יותר אל תוך עצמנו, ואל יקל הדבר בעיניכם, הרי שלא רק שנוכל לחשוף את מוקדי התלות שלנו באחרים (ולהתחיל להשתחרר מהם), אלא שנוכל גם לגלות, כי אחרי ה"אם" הנורא מכל, החיים הם בעצם מתנה נפלאה מדי מכדי לוותר עליה. שהרי בכל מקום שבו מת הפחד נולדת האהבה.

לחיים!

מה בין כעס למתנות? סיפור בודהיסטי




לפני אלפיים שנה ויותר חי בהודו ברהמין אדוק ושמו בהאראדואג' ולו שלושה בנים. בתרבותו היתה זו אחריות ההורים לא רק לגדל את הילדים ולהקנות להם ערכים ומסורת, אלא אף להשיאם בצורה הולמת. לכן, לאחר שבנו הצעיר התחתן, היה בהאראדואג' שבע רצון וחש שמילא את חובותיו כהורה. אולם, כאשר גילה שכלתו החדשה מעדיפה לעסוק במדיטציה בודהיסטית ביחידיות במקום להשתתף בטקסי הפולחן יחד עם כל המשפחה, הזדעזע עמוקות.
לכן, שלח את בנו הצעיר אל הבודהא כדי לבקש ממנו שיחדל מהשפעתו המזיקה. הלך הבן הצעיר אל הבודהא ולמרבה הפלא חזר בודהיסט בעצמו. בהאראדואג' היה מאוכזב מאוד והחליט לשלח את בנו האמצעי אל הבודהא, בהוראה ברורה להתנהג אל הבודהא בתקיפות ובאופן פוגע ומעליב ככל האפשר. אך גם הבן השני שב הביתה כבודהיסט. גם לאחר ששלח את בנו הבכור, התקיף והחזק מכל הבנים, התוצאה היתה זהה.
כעוס ונפגע עד עמקי נשמתו החליט בהאראדואג', כי רק הוא יוכל ללמד את הבודהא לקח. הוא חשד כי לבודהא יש כוח היפנוטי כלשהו, ולכן החליט לעורר בעצמו מבעוד מועד כעס רב כל-כך, עד שלא ניתן יהיה למנוע ממנו להכות את הבודהא במקלו. לאחר מסע של ימים מספר פגש בהאראדואג' את הבודהא ובו ברגע שטף אותו בסדרת עלבונות ובמטר קללות הגון. כאשר ראה הבודהא שבהאראדואג' מקלל אותו עד אובדן עשתונות, פנה אליו בעדינות ושאל: "האם אדוני מקבל לפעמים אורחים או מבקרים?"
"בהחלט", השיב האב הנעלב, "ומה בכך?" שאל וחזר מיד לקלס את הבודהא.
"האם מי מן האורחים מביא לך מדי פעם מתנות?", המשיך ותהה הבודהא.
"בהחלט", השיב בהאראדואג' ולא הפסיק לקלל.
והבודהא בשלו: "ומה קורה אם אינך מקבל איזו מן המתנות?"
על כך השיב בהאראדואג', כי במקרה כזה נשארת המתנה בחזקת האורח.
אז חייך הבודהא ואמר: "באותו האופן גם אני אינני מקבל את המתנות (הקללות והגידופים) שאתה מעניק לי. הן נשארות בחזקתך!" בהאראדואג' היה אדם נבון. מאחר שהבין לעומקם את דבריו של הבודהא, חש כי עיניו נפקחו והצטרף ליתר בני משפחתו.

"תנו לגדול בשקט"!


-->

"תנו לגדול בשקט"!

לא קל להיות ילד בעולם מהיר ומשתנה –

דברים שנשאתי בכנס בינלאומי לחינוך לגיל הרך, ירושלים, אוגוסט, 2000

בפרוס האלף השלישי נפגשים שני ענקים: שפע הידע המדעי עם אינסופיותה של היכולות הטכנולוגית. המפגש מוליד עידן פוסט-תעשייתי, מציאות פוסט-מודרנית, עולם של חברה אורבנית פתוחה ופלורליסטית, תרבות מסחרית, תחרותית, חילונית ושבעה: עידן של דת חדשה ושמה צריכה.

זוהי דת של מציאות אשלייתית שגיבוריה הם מסך המחשב, מסך הטלוויזיה, מסכי הכספומט והבורסה ומסכי חלונות הראווה. על פני כל מסך וממנו כולנו צופים, כולנו נצפים, כולנו צורכים וכולנו שחקנים שקופים, המשתתפים בתכנית הוירטואלית שיצרנו במו ידינו. בתכנית שהיא כל כולה הוויה חליפית, קרנבל תחפושות ססגוני וממוסחר הרוקח רגשות סינתטיים, חוויות מדומות ושל תחושות וירטואליות [לעיתים] מזויפות, תחושות שמשווקות עצמן ללא רחם ומעל לכל מסך הישר את תוך נימי נפשותינו.("תעשה לי את זה ב-30 שניות").
אלה ימי שיאה של המהפכה המדעית-טכנולוגית, שהצליחה בתוך פחות ממאה שנה להמיר את הכרכרה בחללית, להמציא את האנטיביוטיקה, לרשת חלק גדול מן העולם בקווי חשמל, מים וטלקומוניקציה ולהפוך את הידע האנושי לנגיש יותר מאי פעם, ידע לכו-לם. יצרנו במו ידנו עולם מהיר, קטן, זריז, נייד ומשתנה. אך האם הצלחנו למגר את האלימות, לטפל בפשע, לפתור את בעיות העוני והבערות? האמנם הצלחנו ליצור עולם טוב יותר לנו ולילדנו? אדם חדש, חברה חדשה? האמנם אנשים כיום מאושרים יותר? מסופקים יותר? שלווים יותר? מאוזנים יותר? ספק אם נוכל להשיב על משאלות אלה בחיוב.
בעשרות השנים האחרונות, שקדנו על הקניה של השכלה וידע מדעי ומקצועי ואף נחלנו הישגים חסרי תקדים בכל תחומי התבונה האנושית. אף על פי כן, נותרנו בורים בנפשותינו.
נותרנו, מפוחדים, צייתנים וכנועים לשררה ולכוח, נותרנו מונעים על ידי תשוקות, מאוואים, כבוד ויקר. נותרנו מתוסכלים, ביקורתיים ותחרותיים ובעלי דעות קדומות. נותרנו כפייתיים ומטילי כפייה, נשארנו זרים ומנוכרים לזהותנו הפנימית, טובעים בים של קונפליקטים, ילדים חסרי בגרות, חסרי שלמות וחסרי חופש. בבועת המציאות שיצרנו התרחקנו מן הטבע ומן הטבעי ובעיקר רחקנו משבילי הלב של עצמנו: מן האהבה, מן היופי, מן האושר ומשמחת החיים: למדנו להיות מומחים וספציפיים, אומנים של טכניקה וטכנולוגיה אך איבדנו את הרצף והחיבור עם מעיין החכמה האנושי, כמו שכחנו את אמנות החיים.
מטרות החינוך אינן יכולות להתמצות במסחר ואף לא בהנדסה של אינפורמציה תיאורטית. על החינוך לשים לעצמו את המטרה הברורה של טיפוח אדם הוליסטי, אדם השלם עם עצמו ועם סביבתו, ומי שמוכן לעמוד מול החיים בשלמותם, ביושר ובמצפון פנימי. על החינוך לסייע לאדם הצעיר לנוע במרחבי חייו מכוח האהבה והאושר, מכוח החופש, התבונה והמודעות, מתוך אחראיות, כבוד, רגישות ואמפטיה. על החינוך לתמוך באדם על מנת שיוכל לממש ולחוות את החיים במלואם.
על אף שמטרות אלה מתנופפות כיום יותר ויותר כדגלים חינוכיים רשמיים ובלתי רשמיים כאחד, נדמה לי, כי כחברה שיכורת הייטק ומדושנת עונג מהצלחותיה הוירטואליות, איננו בשלים עדיין לשינוי מהותי ועמוק בסדר היום החינוכי שלנו. נראה כי כל עוד תנחה אותנו המנטרה הפופוליסטית "מחשב לכל ילד" ככרטיס כניסה למועדון החיים הטובים כביכול, כך נתרחק ממטרות החינוך האמיתיות – האהבה, השלמות והאושר – ונישאר, ישמרנו האל, מנוכרים לעצמנו ולזולתנו.
תינוקות באים לעולם כשהם ממוזגים בחושיהם עם הסביבה, כאוטיים, חסרי הפרדה וחסרי "אני". עובדה זו מאפשרת להם לספוג את הסביבה הפיזית והאנושית וללמוד ממנה הלכה ולמעשה את יסודותיה של האמפטיה והאינטליגנציה הרגשית. מאוחר יותר, בגיל הרך, נתונים ילדים לכוחות הגדילה - "כוחות הגוף": הם חשים ומחקים את סביבתם במגע ישיר וקונקרטי ונעים בתוכה ללא הרף. רק בגילאי בי"ס, עם הבשלת כוחות הלמידה האינטלקטואלית – "כוחות הראש", מתחיל תהליך גיבושה של הישות הנבדלת הקרויה "האני" האוטונומי. זהו תהליך הדרגתי וממושך, שראשיתו בינקות -בגוף וסופו בבגרות המאוחרת -בראש. תהליך של הבשלה שאורך זמן. לא מעט זמן.
ואולם, במציאות חיים התזזיתית של העולם הוירטואלי אין זמן.
על אף המודעות והרגישות המתפתחות בשנים האחרונות בכל הנוגע לזכויות הילד ולמעמד הילדות, הרי שבפועל, חברה המכוונת את ילדיה להישגיות פסיכומטרית-חיצונית כבר בגילאי הגן משדרת במופגן מסרים הפוכים. מסרים שלשונם ברורה: משחקים ותמימות של ילדות אינם רלוונטיים עוד לעולמנו. (או בשפתם הצינית של ילדי דור ה-MTV: "איך זה יעזור לי בחיים?") כאן, כך שידרנו להם, מי שרוצה לשרוד בג'ונגל האנושי – מוטב שיתחיל ויתמקצע כבר בעודו עובר.
ילדות? צאו וחפשו אותה במקום אחר.
ואכן, הדבר בא לידי ביטוי כבר בעריסה אם לא לפניה, כאשר עוברים ותינוקות מוצפים בשטף אינסופי של גירויים מנטליים, היוצרים נתק וחוסר שקט בקשב הפנימי והחיצוני. עם השנים, וככל שעולה סף הגירוי הקוגניטיבי, כך עולים בהתמדה גם התלות וההשתוקקות לגירויים.
זו הסיבה מדוע למרות השפע, ילדים אינם יכולים לבוא עוד לידי סיפוק, עניין או אושר ובמקום זאת הופכים מנוכרים, אדישים, עייפים, חסרי סקרנות, חסרי פתיחות וחסרי מוטיבציה ביחס לחדש: לא רק במישור האינטלקטואלי אלא גם במישור הרגשי והמוסרי.
ואנחנו, אנשי החינוך? במקום שנשרה שלווה, שקט ופניות נפשית מפני הרעשים והגירויים הבלתי פוסקים הקורנים מעל מסכי התרבות שלנו, אנחנו מחדירים בהכרה מלאה את הסביבות החיצוניות המתוקשבות לתוך הבתים החינוכיים שיצקנו. ואף חמור מכך, אנחנו מתפתים להאמין כי מכינונן של סביבות אלה תצמח ישועתנו.
כדאי שנודה בכך שזהו מס שפתיים. שכן, שלא רק שאיננו פותרים באמצעות הטכנולוגיה את בעיות החינוך ומצוקותיו, אלא להפך: תלותנו במדיה זו רק יוצרת סל מורכב של בעיות ובראשן התרחקות הילדים מחוויית התחושה הישירה עם החיים, מן האושר למראה כנפיים צבעוניות של פרפר בשדה ומן ההנאה נוכח ריחו המשכר של נרקיס בפריחתו. "ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע. ומותר ומותר לאהוב"...
הסביבות האלקטרוניות למיניהן אינן יכולות לתת מענה הולם לעושר השפה, לצבעוניות המטפורית של המחשבה ולסמליות של הדמיון ורב גוניותה של היצירתיות. אך מעל לעל, אין בהן כלל רגישות לצרכיו האינדיבידואליים של הילד ללמוד ולהכיר את עצמו כאדם. הן המוניות ומכוונת למשימות הדורשות מניפולציה אנליטית ולמחשבה בלתי נאיבית וממילא גם זרה לרוחו ולעולמו של הילד הרך. זהו מצע ממוסחר, לא אחת אלים, כוחני או בלתי אסתטי שמרחיק את הילד מעצמו מן התנסות והחוויה הישירה שלו עם סביבת הטבע והחיים. זהו מעולם שטוח המעודד את רפיון השכל, את רפיון הרגש ואת רפיון העשייה.
המדיום האלקטרוני על תעשיית הצעצועים שנלוות לו מחצין מסר אנטי הומניסטי, ולפיו האדם האידיאלי הוא האדם המכני. אדם חומרני, אגואיסט, חסר רגש, אדיש לסבלם של אחרים, בעל חזות קשוחה, אדם שמעדיף לפתור את בעיות החיים באמצעות כוח על אנושי. זהו מסר של ניצחון החומר- המכונה על הרוח- האדם.
מה יותר סימבולי מכך, שארבעה מגדולי האומנים בכל הדורות הם צבים נינג'ה החיים בביוב ואוכלים ג'אנק פוד!
בסביבה זו חיים ופועלים הילדים של כולנו.
האם נוכל להיות שותפים עם עולם חינוכי שכזה?
האם נרצה להשלים עם מציאות פרדוקסלית וקופצנית שבה הכל – ילדים ומבוגרים – נעים באותם המרחבים ובאותו הזמן: הכל פתוח, הכל הולך, הכל זמין, הכל נגיש לכל: כולם מתענגים, כולם קונים, כולם צורכים ללא הכרה וזוללים ללא גבול. והילדות? אין עוד ילדות, הילדות מתה או לפחות הלכה לאיבוד.
דווקא כאן, באווירת קרנבל החופש המדומה ובתחושת העדר הגבולות, דווקא כאן, כדאי שנזכור, צומחים פחדים, מסכים ומחסומים: מסך הניכור שבין האדם לבין עצמו ומסך הניכור החברתי שבין אדם לזולתו, בין ההורה לילדיו. ולמרות שהורים וילדים למדו לבלות ולצרוך במשותף את סחורתו של העולם הוירטואלי – כך תינוקות מסתובבים בקניונים בכל שעות היום וילדים בני 15 הם לא אחרים מאשר בעליה של חברת הייטק מצליחה – הרי שהמרחק האינטימי האמיתי, המרחק הפיזי והרגשי, בין הורים לילדיהם רק הולך ומתרחב.
במרחק זה מסכת היחסים בין השניים מתמצה בשהייה יומית משותפת בת שבע דקות תמימות של איכות (איזו איכות?) ואולי גם צ'ק פתוח שממסחר בגסות את רגשות האשמה ההוריים. במציאות שכזו, ילדים אינם עוד שותפים טבעיים ואמיתיים במעגלי החיים של ההורים, לא בעשייה ולא בסדרי העדיפות החברתיים והכלכליים, אלא הם עומדים יותר ויותר כמחסום בדרכם של ההורים להגשמת מאוויהם הקריריסטיים.
ובעצימת עין המשומנת במשכורת עסיסית והטבות מפתות בצידה, מפקידים הורים את חינוך ילדיהם בזרועותיו המרעילות של הכפר הגלובלי, תמנון רדוף ובלתי מסופק, שמרחיק את הילדים מילדותם ומאושרם. מוטב לנו שבמקום להיכנע לתכתיבי השעה ולדרבן את ילדנו להשתלב במרוץ העכברים של החברה, נדע להתרכז בעיקר: הלא הוא חיזוק החוסן והביטחון הנפשי של הילד על ידי הענקת אהבה, תמיכה ואמפטיה.
בלעדי איכויות אלה לא רק קשה, אלא בלתי אפשרי לשרוד בעולם מהיר ומשתנה. אך לכך כדאי להקדיש דיון שאורכו מעט יותר משלושים דקות.

תקווה

תקווה היא המקום בו הצעיר יודע להשפיל מבט, להצטער, והזקן עודו זקוף רב קשב מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת לבקש לעצמו משאלה...