עלילת המשל מסתיימת אפוא לא רחוק מן המקום שבו החלה.
האיש ש"עזב את ביתו לבקש" - "יוצא לשווקים ושב".
מה שהתחיל כאן – יסתיים כאן.
מה שהסתיים כאן – יתחיל שוב מכאן.
זו נקודת הזמן האחת שבה הכול הוא "כאן";
החידה היא הפתרון, והפתרון – חידה.
זה שיוצא הוא זה שחוזר, הולך ובא ללא סוף.
והכול, כך נדמה, פשוט.
האיש פשוט. מעשיו פשוטים.
החיים בבקתה ובשוק פשוטים. עניין של יומיום.
אין כל סוד. אין גם כל הבטחה למחר אחר.
לשוב הביתה משמע לגלות שדבר לא היה חסר מלכתחילה; לגלות שאין מה לגלות.
לגלות ש"אין מה לגלות" הוא הדבר היחיד שניתן לגלותו.
הוא ההישג שלא ניתן להשיגו. הוא גם ההישג שלא ניתן אלא להשיגו.
אי-אפשר לחזור הביתה, משום שהבית "ריק", ומצוי בכול.
אי-אפשר שלא לחזור הביתה משום שהבית מצוי בכול והוא "ריק".
אי-אפשר לחזור הביתה ואי-אפשר גם שלא לחזור אליו.
זו אינה [רק] חידה פרדוקסלית, אלא [אולי] גם ראשית פתרונה.
תכלית המסע איננה מסקנתו. אין מסקנה לדרך, ואין לה סוף פסוק.
תכלית המסע [מי יודע?] היא ללמוד לחיות בכל רגע מחדש עם הפרדוקס של חוסר
התכלית, במקום להשתוקק ולפתור אותו אחת ולתמיד.
תכלית המסע [מי יודע?] היא להבין פעם ועוד פעם ועוד אחת, שאין תכלית למסע.
שזוהי כל תכליתו.
מסתורי? בהיר?
"וסוד ההארה- מהו?", שואל התלמיד את מורה הזן.
"סוד ההארה הוא" יענה המורה "שכשאתה רעב – תאכל, וכשאתה עייף – תישן".
לא יותר וגם לא פחות.