יום חמישי, 31 בדצמבר 2009

המילים האחרונות מתוך עבודת המחקר - "'עשר התמונות של רעיית הפר' כתיאוריה וכפרקטיקה של אימון הרוח בצ'אן"


ראשית דבר - אחרית דבר ?

תם וכלל לא נשלם.
עלילת המשל מסתיימת אפוא לא רחוק מן המקום שבו החלה.
האיש ש"עזב את ביתו לבקש" - "יוצא לשווקים ושב".
מה שהתחיל כאן – יסתיים כאן.
מה שהסתיים כאן – יתחיל שוב מכאן.
זו נקודת הזמן האחת שבה הכול הוא "כאן";
החידה היא הפתרון, והפתרון – חידה.
זה שיוצא הוא זה שחוזר, הולך ובא ללא סוף.
והכול, כך נדמה, פשוט.
האיש פשוט. מעשיו פשוטים.
החיים בבקתה ובשוק פשוטים. עניין של יומיום.
אין כל סוד. אין גם כל הבטחה למחר אחר.
לשוב הביתה משמע לגלות שדבר לא היה חסר מלכתחילה; לגלות שאין מה לגלות.
לגלות ש"אין מה לגלות" הוא הדבר היחיד שניתן לגלותו.
הוא ההישג שלא ניתן להשיגו. הוא גם ההישג שלא ניתן אלא להשיגו.
אי-אפשר לחזור הביתה, משום שהבית "ריק", ומצוי בכול.
אי-אפשר שלא לחזור הביתה משום שהבית מצוי בכול והוא "ריק".
אי-אפשר לחזור הביתה ואי-אפשר גם שלא לחזור אליו.
זו אינה [רק] חידה פרדוקסלית, אלא [אולי] גם ראשית פתרונה.
תכלית המסע איננה מסקנתו. אין מסקנה לדרך, ואין לה סוף פסוק.
תכלית המסע [מי יודע?] היא ללמוד לחיות בכל רגע מחדש עם הפרדוקס של חוסר
התכלית, במקום להשתוקק ולפתור אותו אחת ולתמיד.
תכלית המסע [מי יודע?] היא להבין פעם ועוד פעם ועוד אחת, שאין תכלית למסע.
שזוהי כל תכליתו.
מסתורי? בהיר?
"וסוד ההארה- מהו?", שואל התלמיד את מורה הזן.
"סוד ההארה הוא" יענה המורה "שכשאתה רעב – תאכל, וכשאתה עייף – תישן".
לא יותר וגם לא פחות.

יום רביעי, 2 בדצמבר 2009

הדרך שלא נבחרה / רוברט פרוסט



הדרך שלא נבחרה / רוברט פרוסט

שתי דרכים נפרדו ביער עבות
לא שתיהן בשבילי; הצרתי על כך
נעצרתי מולן לזמן ממושך
לאורכה של אחת הרחקתי ראות
עד לנקודת פיתולה שבסבך.

לשנייה אז פניתי, כמותה מפתה
ואולי במעט מצודדת יותר
רמוסה קצת פחות, כך לי נדמתה
עשביה שעליה פחות עבותה -
בעצם דמו הן כמעט בלי הכר.

בשתיהן כאחת ריצד שם האור
על מרבד בתולי של עלי השלכת
אז אמרתי, לזו יום אחד עוד אחזור!
אל לא: שכן דרך נמשכת
ידעתי, מכאן לא אשוב עוד ללכת.

ברבות הימים, בשנים הבאות
אאנח בחוזרי לספר איך אי-שם
משתי הדרכים שביער עבות
בחרתי בזו שהלכו בה פחות
ופה הרי כל ההבדל בעולם.

תרגמה והעירה עדנה אולמן-מרגלית

[ותודה מיוחדת לנטע גל שטרחה והביאה..]

יום ראשון, 29 בנובמבר 2009

תפילה כדי להתכנס בעצמך / פרנסיס ז'ם



תפילה כדי להתכנס בעצמך / פרנסיס ז'ם


אדוני, אני בא אליך בהתכוונות.

השקט ושלווה, השקט ושלווה.

רוצה, ליד פלגים, בחורשות ישנות,

להתענג על התעמקות המחשבה.


כיון שהשלכתי מלבי, אדוני,

ספרות וחישוביה: עשה שאצמית

את עצמי ואדמה לנמלה שלפני,

חופרת בשקידה את חורה בתלולית.


כדי להיות מאושר, השלך את העצמי,

כי אנו לא-כלום והעולם מקולקל.

לא אנו, כי אדוני לוחש: "אהבתיך",

בנום אהבתנו בעונג-גוף מפותל.


לעולם לא אקיף בחבל את מתני:

להשחית את הגוף – תועבת אדוני.

אהבתי זונות וצחור-כלות כאחד,

לבי שר לאישה שיר-תפילה עדי-עד.


מאסתי בלובשות אריגי צמר עב,

מסתירת מלאכת-אל המכסות על יופיין:

לו תפרח הבתולה בחזה רם ומחוטב,

כמזיגה של התכול עם לבנו של שושן.


אני אתרכז, אדוני, תן שאשמע

את שלג הטליים הפוסעים בדשא,

ואשאף אל קרבי את תלמי מרחשוון,

ניחוחות אהבה של שנה שפורשת.


בלב נכנע אשוב, ומתוך שיוון-נפש,

ורוחי מטוהרת מרב הרהורים,

ולא אשתוקק אלא למים ולחם,

ולעיתים – לניסור יבש של צרצרים.


תרגם מצרפתית בני ציפר

יום שישי, 27 בנובמבר 2009

איפה היית בשנה שעברה?



איפה היית בשנה שעברה?


נשום עמוק

נשום עמוק


האוויר ממלא את ראותי.

ואז?


דמי מקבל את החסד שחייתי בו לפני דקות אחדות

כל תא מתחדש, ועם כל נשימה

חלק ממני נפרד, ומשהו חדש נכנס

האורז שאכלתי אתמול איפה הוא עכשיו?

בשרירי, בעצמותי.


המיץ שחלקנו אתמול, איפה הוא?

בזרועותינו, ברגלינו.

בחודש שעבר האורז נשב ברוח ובאור השמש בארצות רחוקות,

במישורי המיסיסיפי

או בעמקי בורמה;


הפירות היו תלויים בעצים בקפריסין, בספרד או בסיציליה

ולפני כן? לפני כן החומר שלהם היה באדמה, היה באוויר

היה בימים, היה באוקיינוסים

ממתין להיאסף, להגביה לשמיים,

מחכה להיות גשם


אתה ואני, אנו בעיקר מים

בשנה שעברה, רוב רובו של גופנו היה באוקינוס.

שייטנו ביחד בתוך האטלנטיק, או באוקיינוס השקט

כי רוב רובנו מים.


והמים הועלו על ידי חום השמש

בכוח חלקיקי האור, וירדו למטה, מכים בפני האוקיינוס.

וכל חלקיק אור בא מן השמש, מבטן הכוכבים;


אתה ואני היינו כוכבים בשנה שעברה.

רדפנו זה את זה בתוך הליבה הלוהטת של השמש.

אז מי הוא זה שהתגורר בבית הזה בשנה שעברה?


ואיפה תהיה בשנה הבאה?

ומי הוא ידיד אמת ומי הוא אויב לך?

ומי תהיה אתה בשנה הבאה?


נשום עמוק

נשום עמוק


האוויר הוא אני

האוויר הוא אתה

האוויר שאנו חולקים

אני נותן ממני לך ואתה נותן לי.


עם כל נשימה אני נקשר במעגל אחד

עם היערות הגדולים.

הנשיפה שלי היא המזון שלהם

הנשיפה שלהם ממלאה את ריאותי.

בשנה שעברה הייתי עץ

והעץ היה אני.


כל יום

אנו אוספים חומר

וממשיכים במשימה האינסופית שהיא

יצירת עצמנו מחדש, זה מזה, זה מזו, זו מזה.


כל יום אנחנו מוותרים על חלק

וממשיכים את המעגל האינסופי שבו אנו מחזירים עצמנו לאחרים.

יום יום, יום יום אנחנו משתנים ונעשים זה מתוך זה, זה את זה

נעשים חומר היקום,

אבק כוכבים והכל

העובר דרכנו, ואנחנו עוברים דרכו.


איפה היית בשנה שעברה?


נשום עמוק

נשום עמוק



מתוך ספרו של David Brazier

Zen Therapy:

תרגם יעקב רז



לו ידעת / רחל שפירא



לו ידעת / רחל שפירא

לו ידעת איך כל נים
שבי ירא.
אני רואה את השדות סופגים גשמים,
אני שואלת את עצמי
מתי מתי יבוא יומי
להקרא.

על מצע האדמה
תשוקה שלי הונחה.
אני שואלת את נפשי להיות ברוכה.
נותר גופי בצמאונו.
אתה יודע את חומו ותמהונו
ועוצם עלבונו.

מכל נבט ועלעל
נוטף הטל
ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל.
אני נמשכת לתלמים,
אני הופכת רחמים ותחנונים -
חיים שלמים
כל נים שבי ירא.

תמורה / רחל




תמורה / רחל

הגוף הרפה הזה,
הלב הזה העגום
יהיו לריבוא גרגרים של עפר פורה,
לכוחות אדמה הצופים ליורה
ופורצים עליזים לרום.

עם ברכת היורה אשתרבב למרחב
בין סדקי ארוני,
בין גושי אדמה רווים,
ואציץ לעיניים לאות-השרב
בעיני – עשבים.

תרפ"ז

יום חמישי, 26 בנובמבר 2009

בלילה ההוא / זלדה




בלילה ההוא / זלדה


בלילה ההוא

כאשר ישבתי לבדי בחצר

הדוממת

והתבוננתי אל הכוכבים –

החלטתי בלבי,

כמעט נדרתי נדר –

להקדיש ערב-ערב

רגע אחד,

רגע קט ויחיד,

ליופי הזה הזורח.

נדמה

שאין לך דבר קל מזה,

פשוט מזה,

בכל זאת לא קיימתי

את שבועתי

לי.

מדוע?

הלא גיליתי כבר

שמחשבתי נושאת אל ארמוניה

את מראה עיני,

כאותה ציפור שנושאת במקורה

קש, נוצות וסחי לבדק הקן.

הלא גיליתי כבר שמחשבתי

נוטלת (אם אין לה דבר אחר)

אפילו את מחושי

לעשות מזה מגדלים.

שהיא נוטלת את מחושיה

של שכנתי,

ואת הניר שמתגולל בחצר,

ואת פסיעות החתול

ואת מבטו הריק של המוכר,

ואותו פסוק שפרפר בין דפי הספר –

ועושה מכל זה אותי,

כן מכל זה. מכל זה.

מדוע לא קיימתי את שבועתי

לי?

הן האמנתי

שאם אביט רגע קט ויחיד

אל גבהי שמים מכוכבים,

תשא מחשבתי אל הארמון

את אור המזלות.

הן האמנתי

שאם אביט כך

לילה אחר לילה,

יהפכו הכוכבים

אט-אט

לשכני.

יהפכו הכוכבים

לקרובי.

יהפכו הכוכבים

לילדי.

מדוע לא קיימתי

את שבועתי לי?

כלום שכחתי

מה מקנאה הייתי ביורדי הים

ובאילה שביתם על חוף האוקיינוס.

כי אמרתי בחפזי

הרוח הרעננה של הים

חודרת לחייהם,

הרוח הרעננה של הים

חודרת למחשבותיהם, הרוח הרעננה

חודרת ליחסיהם עם השכנים

וליחסיהם עם בני משפחתם.

היא מנצנצת בעיניהם

ומשחקת בתנועותיהם.

כי אמרתי בחפזי

אמת-המידה למעשיהם

היא אמת המידה של הים ותפארתו

ולא זו של הרחוב האנושי

ולא זו של הסמטה האנושית.

כי אמרתי בחפזי

רואים הם עין בעין

את מעשי אלוהים

וחשים במציאותו

בלי המחיצות שלנו,

בלי הסח הדעת שלנו.

בכיתי תמיד

שכלואה הנני

בין הכתלים של הבית,

בין כתלי הרחוב

בין הכתלים של העיר,

בין הכתלים

של ההרים.

בלילה ההוא ששכבתי לבדי

בחצר הדוממת

גיליתי פתאום

שאף ביתי בנוי על החוף,

שחיה אני על שפת הירח

והמזלות,

על שפת הזריחות והשקיעות.


תקווה

תקווה היא המקום בו הצעיר יודע להשפיל מבט, להצטער, והזקן עודו זקוף רב קשב מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת לבקש לעצמו משאלה...