יום שלישי, 2 באוקטובר 2012

ריבונו של עולם זכיני להרבות בהתבודדות תמיד, ואזכה להיות רגיל לצאת בכל יום לשדה בין אילנות ועשבים וכל שיח השדה, ושם אזכה להתבודד ולהרבות בשיחה זו, תפילה ביני לבין קוני, לשׂוח שם כל אשר עם לבבי. וכל שיח השדה וכל העשבים והאילנות וכל הצמחים, כו
לם יתעוררו לקראתי, ויעלו ויתנו כוחם וחיותם לתוך דברי שיחתי ותפילתי, עד שתהיה תפילתי ושיחתי נשלמת בתכלית השלמות על ידי כל שיח השדה, שיוכללו כולם, עם כל כוחותם וחיותם ורוחניותם עד שרשם עליון, כולם יוכללו בתוך תפילתי.

ר' נחמן מברסלב
ארבעים שנה.
ב-רוך זכרה ברוך.
נדמה כי הכל כה ורוד ויפה
ורוד האילן,
הניצן,
השדה,
ורוד היקום,
ורוד השרעף,

ורודה התקווה -
או נדמה?

מתוך יומנה של אמא,
ניר אליהו, 1961.


משנה לשנה אני הולכת ונחשפת
מעונה לעונה אני מתקלפת
מסירה את כסותי הישנה
מקפלת אותה בפינה ומסתכלת

מציצה בתהום שמעבר לדלת
כבר לא כל כך נבהלת
מביטה ברקיעים שמעלי
זו עדיין אותה התכלת

משנה לשנה אני הולכת ונרגעת
כמו צידפה לבנה אני מתבקעת
משילה קליפתי הישנה
אוספת אותה בפינה ומסתכלת

את קמט הצחוק בעיני מקבלת
המראה מתרגלת
שערה של כסף או אולי זהב
על ראשי מסתלסלת

אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופה
שאותי מטלטלת
פתוחה לריחות, חשופה לפריחה
שאותי מבלבלת לאט לאט לאט לאט
מתערטלת

משנה לשנה אני נחשפת והולכת
ולקראת האביב מזדככת
מורידה עוד שכבה אחרונה
מקבלת אותי מתנה ומחייכת

מבקשת רק טוב, משתדלת
לא לדרוך על יבלת
אוּ - אני רוצה לאהוב, רוצה לאהוב

אני פתוחה לרוחות, חשופה לסופה
שאותי מטלטלת
פתוחה לריחות, חשופה לפריחה
שאותי מבלבלת לאט לאט לאט לאט
מתערטלת

משנה לשנה אני הולכת ונחשפת
משנה לשנה הולכת ונרגעת

מילים: שמרית אור
לחן: יהודית רביץ

http://www.youtube.com/watch?v=I0zfPDyvR0A


אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסופו לֶעָפָר
בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נובֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נושָׁבֶת וּכְאָבָק פּורֵחַ
וְכַחֲלוֹם יָעוּף.

מתוך הפיוט 'נתנה תוקף' המיוחס לר' אמנון ממגנצא, ונאמר בחלק מקהילות אשכנז במוסף ראש השנה ויום כיפור.

"הימים שעוד נכונו לנו
שיהיו נכונים, שיהיו רכונים
שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים... "

להיות נכון? ולא מלשון צודק, היפוכו של הטועה, כי אם מלשון בעל כוונה, כיוון והתכוונות. לחשוב, לדבר ולעשות מתוך התכוונות מלאה ומתוך שלמות של הלב. מתוך הרמוניה, תואם, זיקה וקשב לאחר ולמען הרבות טוב בעולם.
מי ייתן והימים שעוד נכונו לנו, להם - נהיה נכונים..
http://www.youtube.com/watch?v=z-cEI02kOcY
קווים לדמותי
קווים לדמותנו..
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם
וְאֶת הָאֲדָמָה שֶׁרוֹצָה בָּם לָגַעַת.
בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
חוּטִים מְתוּחִים בֵּינֵיהֶם
בֵּין הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם

וּבֵין הָאֲדָמָה הַמְּשַׁוַּעַת.
וְאֶת הָאָדָם הוּא יָצַר
שֶׁהָאִישׁ הוּא תּפִלָה וְהוּא חוּט
נוֹגֵעַ בְּמַה שֶׁאֵינֶנוּ
בְּמַגָּע שֶׁל רֹךְ וְדַקּוּת.
לא כל אדם אשר יוצא לרחוב
רואה את מה שלפניו,
על פי הרוב אדם יוצא לרחוב
והוא טרוד בענייניו...

In the Service of Life



By Rachel Naomi Remen

In recent years the question how can I help? has become meaningful to many people. But perhaps there is a deeper question we might consider. Perhaps the real question is not how can I help? but
 how can I serve?
Serving is different from helping. Helping is based on inequality; it is not a relationship between equals. When you help you use your own strength to help those of lesser strength. If I'm attentive to what's going on inside of me when I'm helping, I find that I'm always helping someone who's not as strong as I am, who is needier than I am. People feel this inequality. When we help we may inadvertently take away from people more than we could ever give them; we may diminish their self-esteem, their sense of worth, integrity and wholeness. When I help I am very aware of my own strength.
But we don't serve with our strength, we serve with ourselves. We draw from all of our experiences. Our limitations serve, our wounds serve, even our darkness can serve. The wholeness in us serves the wholeness in others and the wholeness in life. The wholeness in you is the same as the wholeness in me. Service is a relationship between equals.
Helping incurs debt. When you help someone they owe you one. But serving, like healing, is mutual. There is no debt. I am as served as the person I am serving. When I help I have a feeling of satisfaction. When I serve I have a feeling of gratitude. These are very different things.
Serving is also different from fixing. When I fix a person I perceive them as broken, and their brokenness requires me to act. When I fix I do not see the wholeness in the other person or trust the integrity of the life in them. When I serve I see and trust that wholeness. It is what I am responding to and collaborating with.
There is distance between ourselves and whatever or whomever we are fixing. Fixing is a form of judgment. All judgment creates distance, a disconnection, an experience of difference. In fixing there is an inequality of expertise that can easily become a moral distance. We cannot serve at a distance. We can only serve that to which we are profoundly connected, that which we are willing to touch. This is Mother Teresa's basic message. We serve life not because it is broken but because it is holy.
If helping is an experience of strength, fixing is an experience of mastery and expertise. Service, on the other hand, is an experience of mystery, surrender, and awe. A fixer has the illusion of being causal. A server knows that he or she is being used and has a willingness to be used in the service of something greater, something essentially unknown. Fixing and helping are very personal; they are very particular, concrete, and specific. We fix and help many different things in our lifetimes, but when we serve we are always serving the same thing. Everyone who has ever served through the history of time serves the same thing. We are servers of the wholeness and mystery in life.
The bottom line, of course, is that we can fix without serving. And we can help without serving. And we can serve without fixing or helping. I think I would go so far as to say that fixing and helping may often be the work of the ego, and service the work of the soul. They may look similar if you're watching from the outside, but the inner experience is different. The outcome is often different, too.
Our service serves us as well as others. That which uses us strengthens us. Over time, fixing and helping are draining, depleting. Over time we burn out. Service is renewing. When we serve, our work itself will sustain us.
Service rests on the basic premise that the nature of life is sacred, that life is a holy mystery which has an unknown purpose. When we serve, we know that we belong to life and to that purpose. Fundamentally, helping, fixing, and service are ways of seeing life. When you help you see life as weak, when you fix, you see life as broken. When you serve, you see life as whole. From the perspective of service, we are all connected: All suffering is like my suffering and all joy is like my joy. The impulse to serve emerges naturally and inevitably from this way of seeing.
Lastly, fixing and helping are the basis of curing, but not of healing. In 40 years of chronic illness I have been helped by many people and fixed by a great many others who did not recognize my wholeness. All that fixing and helping left me wounded in some important and fundamental ways. Only service heals.
Adapted from a talk given at IONS fourth annual conference, "Open Heart, Open Mind" in San Diego, California, July 1995.

"...לכרוע על חוף הסליחה"..
מספר ג'ק קורנפילד בספרו "הלב הנבון" על שני שבויי מלחמה שנפגשו כעבור שנים. שואל האחד את חברו: "האם כבר סלחת לשובייך?" עונה החבר: "לא! לעולם לא אסלח להם!" "אם כך", משיב הראשון, "אתה עצמך עדיין שבויי בידיהם."

פתגם ב

ודהיסטי אומר:
הטיפש - לעולם לא סולח ולא שוכח
התמים - לעולם סולח ושוכח
ואילו החכם - סולח, אבל לעולם לא שוכח.

גמר חתימה טובה
ובתודה לצלם האלמוני..
http://www.youtube.com/watch?v=k8GZxZOYQK8
פתח לנו שער
בעת נעילת שער
כי פנה יום

שקיעה ורודה בין הגגות..

עיני נשים נוגות
אומרות לערב: למה באת?

לחשוב על 'לא לחשוב'..

המורה יוּאה-שאן [מאה שמינית] ישב במדיטציה.
שאל אותו הנזיר, תלמידו:
"על מה אתה חושב כשאתה יושב ללא תנועה? "
ענה המורה: "אני חושב על 'לא לחשוב' [על משהו]".
שאל הנזיר: "ואיך חושבים על לא לחשוב?"
ענה המורה: "בלא מחשבה".


פרדוקס? מציאות? גם וגם?..אז הנה עוד כמה מחשבות על 'לחשוב בלא מחשבה', מפי הפילוסוף ואיש הרוח וההשראה, אלן ווטס.

http://www.youtube.com/watch?v=SHLGT2N7QXI&feature=relmfu

נחמה..

ולכאורה עסקנו בשלנו
רק בשלנו
בלי לבקש גדולות ונצורות...

כל נים שבי ירא..


לו ידעת איך כל נים שבי ירא
אני רואה את השדות סופגים גשמים
אני שואלת את עצמי
מתי, מתי יבוא יומי
להיקרא.

על מצע האדמה
תשוקה שלי הונחה
אני שואלת את נפשי להיות ברוכה
נותר גופי בצימאונו
אתה יודע את חומו ותימהונו
ועוצם עלבונו.

מכל נבט ועלעל נוטף הטל
ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל
אני נמשכת לתלמים
אני הופכת רחמים ותחנונים
חיים שלמים
כל נים שבי ירא.

רחל שפירא / נחום היימן
http://www.youtube.com/watch?v=ZUP8pDVyTyA

יש בי כח
אל תחוס עלי..

יום שני, 1 באוקטובר 2012

עוגה, עוגה, עוגה
במעגל נחוגה.
נסתובבה כל היום, עד אשר נמצא מקום.
לשבת, לקום,
לשבת, לקום..

מי זה שאמר, שאת חכמת החיים העמוקה למדנו כבר בגן הילדים..?

כל יום חדש תחת השמש..

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

תקווה

תקווה היא המקום בו הצעיר יודע להשפיל מבט, להצטער, והזקן עודו זקוף רב קשב מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת לבקש לעצמו משאלה...