יום שלישי, 2 באוקטובר 2012

כל נים שבי ירא..


לו ידעת איך כל נים שבי ירא
אני רואה את השדות סופגים גשמים
אני שואלת את עצמי
מתי, מתי יבוא יומי
להיקרא.

על מצע האדמה
תשוקה שלי הונחה
אני שואלת את נפשי להיות ברוכה
נותר גופי בצימאונו
אתה יודע את חומו ותימהונו
ועוצם עלבונו.

מכל נבט ועלעל נוטף הטל
ובתוכי ממתין לו בכי מיוחל
אני נמשכת לתלמים
אני הופכת רחמים ותחנונים
חיים שלמים
כל נים שבי ירא.

רחל שפירא / נחום היימן
http://www.youtube.com/watch?v=ZUP8pDVyTyA

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תקווה

תקווה היא המקום בו הצעיר יודע להשפיל מבט, להצטער, והזקן עודו זקוף רב קשב מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת לבקש לעצמו משאלה...