ודאי מכל..

אינך יודע מה יבוא קודם: יום המחרת או יום מותך. אימרה טיבטית

ומאמר מצויין של ראם דאס על העתיד הוודאי של כולנו.

http://www.ramdass.org/dying-is-absolutely-safe/

יום יבוא..

לא יודעת מתי
לא יודעת איך,
יודעת שיבוא הרגע להיפרד
בידיים ריקות
בעור חשוף
כמו שבאתי.

עבור, הווה, עתיד..

הם עתידי
ואני עברם?
ואולי
הם עברי
ואני עתידם?

זכרו ידידיי, בעוברכם על פני
כפי שהנכם עתה, כך אף הייתי אני בימיי.
כפי שהנני עתה, גם אתם תהיו בוודאי
הכינו עצמכם לבוא בעקבותיי.

כיתוב על מצבה במסצ'וסטס.
מתוך "מי מת?" של סטיבן לוין

קדיש / פנחס שדה

קדיש / פנחס שדה

לאטי, בצהרי יום חורף, תחת שמים שקטים, פוסע הייתי בבית העלמין של חולון. מימיני ומשמאלי מוארות באורה החיוור של שמש רחוקה, ניצבו המצבות. לבנות, אפורות, קצתן שחורות, נוף של אילנות אבן נמוכים, ללא ענף ועלה. בעודי פוסע כך, בדרכי אל קצה אחר של שדה הקברות, חלף מבטי על פני המלים החרוטות באבן. דומיה שררה מסביב, שום אדם לא נקרה על דרכי. מה שמשך את תשומת-לבי היה מיעוט הכתוב על המצבות, ככל שראתה עיני לא נכתבו , בדרך כלל, אלא שם המנוח, לעתים גם יום לידתו ויום פטירתו, אף גם שם אביו ואמו. ולא עוד. וכי מה עוד ניתן לכתוב? לאחר היציאה מן העולם הזה הכל אחד, ומה שהיה איננו עוד, והכל שווים בנוחם מנוחת עולם. כך הלכתי לאטי, איש עדין חי, בין לוחות השיש והמלים. ואולם ככל שהוספתי ללכת הבחינה עיני כי עוד דבר-מה נוסף, פה ושם, על המעט שנכתב, עוד מלה אחת. פה ושם, על מצבה זו או אחרת, נאמר על המנוח כי איש צנוע היה. והאיש הצנוע, כך נחרט על האבן, או האישה הצנועה. משתאה מעט הרהרתי בחכמתם של הללו שכתבו זאת על מצבת האדם, או שמא היה זה המנוח עצמו אשר ביקש כי ככה ייכתב עליו. הן תואר זה אין גדול ממנו, שהרי זו הסגולה היחידה המתאימה לאדם, הסגולה האחת שהיא נכונה, מדויקת. דבר זה, שאולי אינו זכור היטב בשעות שונות ומקומות אחרים, ברור היה בלכתי לי לאט במשעול של בית העלמין בחולון, תחת השמים של צהרי יום החורף, על העפר אשר, באותה שעה, ידעתי בידיעה גמורה כי אליו, או אל שכמותו, ישאוני ויורידוני, והוא יהא בסופי.

את קברה של אמי, אשר מתה עלי שבעה ימים קודם לכן, באתי לפקוד.

אחר כך, לבדי תחת השמים השקטים, עמדתי מול תלולית החול, בתוך מרחב החולות, ואמרתי את מלות הקדיש. וחוזר הייתי ואומרן, בימים הבאים, וכפליאה מתחדשת מדי יום ביומו מביט הייתי במלים האחדות הללו הנדפסות על דף הסידור, משתאה לחכמתם השקטה, הטראגית, של הללו אשר חיברו תפילה קצרה זו לעילוי הנשמה. אף מלה, אף מלה אחת מתוך שבעים וכמה מלים שבתפילה זו, אף כי הלא זו תפילתו של היתום על אביו או אמן יולדתו, או על קרוב ערירי, לא יוחדה להווייתו האישית של זה שהלך לעולמו, אף לא במילה אחת נזכרים שמו ופעלו, קל וחומר חלקו ונחלתו בעולם הזה. אדם יסודו בעפר וסופו לעפר, כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד . מה אם כן, נותר לומר במלות התפילה. אך זאת בלבד, שיתגדל ויתקדש שם האל הנעלם, בעולם שברא כרצונו, עד אחרית הזמן שהוא שלו, למעלה מכל ברכה ושיר אשר דל לשונו של האדם מסוגל להם. ועוד זאת, שהנותר בחיים הנושא תפילה זו מבקש בסיומה מעט שלום וחיים על עצמו, ועל השרויים עדיין עמו בעולם ובזמן הזה.

איה אמא?

"והאב שב מטכס הקבורה.
אצל החלון עמד ילדו, נער כבן שבע,
עיניו פקוחות לרווחה, קמע של זהב תלוי על צוארו,
ובליבו מחשבות אשר מבינת שנותיו נשגבו.

ואביו חבקו בין זרועותיו,
והנער שאל: "איה אמא?"
ויען אביו: "בשמיים", ובידו הורה אל מול הרקיע.

ובלילה נאנח האב בשנתו, מעוצם צערו.
אצל דלת חדר המשכב דלקה המנורה באורה העמום,
ולטאה רדפה אחרי העש אשר על הקיר מנגד.

וייקץ הנער משנתו, וימש בידו את המיטה -
והנה ריקה היא,
ויחמוק בלאט החוצה אל המרפסת.
וישא הנער עיניו אל הרקיע,
ושעה ארוכה התבונן דומם,
ותשלחנה מחשבותיו הטרופות שאלה אל תוך הלילה: "איה השמיים?"

אך אין קול ואין עונה.
ויהיו הכוכבים כדמעות יוקדות אשר לאפלה הנבערת מדעת".

מתוך: שימיני כחותם, רבינדראנת טאגור, בתרגומה של פועה שלו-גורן, פרק ל"ג