יום שני, 17 במרץ 2014
שיעור טבע / אגי משעול
הַחֹרֶף הֵעִיף מִן הָעֵצִים
אֶת כֹּל הַלִּירִי
רָצָה לְלַמֵּד מָשֶהוּ
עַל מִבְנֶה הָעֹמֶק שֶּלָּהֵם
בְּעמְדָם כָּךְ
נְטוּעִים
בְּעֵרוֹמָם הָאֲפוֹר
גְּרוּמִים, לֵאִים
וַחֲלוּבִים
מִפְּרִי
סֶנָדוֹת
שִבְרֵי תְּמוֹכוֹת
סִרְטֵי סִימוּן
קְרוּעִים
שָלַכְתָם
מִתְגוֹלֶלֶת בָּרוּחַ
אַךְ מִי שֶיַּצְמִיד
אֶת אֹזְנוֹ הַפְּנִימִית
אֶל גּוּפָם
יוּכַל אוּלָי לִשְמוֹעַ
אֶת סוֹדָם הַשִּיפָתִי
אֶת הַחַיִים
שֶעוֹד חֹדֶש יִתְפַּרְצוּ
מִבְּהוֹנוֹת הַשֹּרָשִים
יִנְהָרוּ
בְּמַעֲלֶה הַגֶּזַע
לְהִנַּתֵּז מִן הָעֲנָפִים
לַהֲצִיפָם
בְּזִיקוּקֵי עַלְוָה יְרֻקָּה
שֶבְּתוֹכָה
הֲלְלוּיַת צִפָּרִים
וְזִמְזוּם דְּבוֹרִים
שֶיַּשְכִּיחַ הַכּל
הַזְּמָן הוּא פֶּלֶא
אלוה..
דַּרְכֵּנוּ הוֹפֵךְ הָאֱלֹהַּ אֶחָד.
הוּא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם
הוּא, הַמְּפֻזָּר וּמְפֹרָד,
הִנֵּה לִקְרָאתֵנוּ נִרְעָשׁ וְנִפְחָד –
הִנֵּה כָּאן
אֶצְלֵנוּ
הָיָה לְאֶחָד.
רבקה מרים
ראיון עמי, עיתון "את", ינואר, 2014
“לכל אחד מאיתנו יש זרעים של רוח יותר ארוכה. אני, מטבעי, יותר סבלנית ויש בי אורך רוח ונחת. יש קשר בין סבלנות וסבל. כשהרוח קצרה, יש סבל גדול כי אי אפשר לשאת דברים, ואז סובלים. לי יש טבע סקרן, אז אני עוצרת, מתבוננת ולוקחת מרחק מהאוטומטים שאני יכולה לפעול בהם. האימון בן 15 השנים שעברתי מאוד עזר לי בזה. מעולם לא התלה־ מתי. האימון מאפשר את ההבנה של אי הנחת בפגיעות, תחושת האיום וחוויית הצמצום והכיווץ, ומצד שני הוא תומך באפשרות להתרחב, להביט, להקשיב ולהיות יותר נדיבה וחומלת. הגישה האקולוגית לחיים היא שהמציאות היא מקום שטוב לטפח אותו בשבילך ובשביל אחרים. הדלאי לאמה קורא לזה בחיוך ‘אלטרואיזם אגואיסטי’”.
מתוך הכתבה של "את" ראיון עם ד"ר נעמה אושרי - ינואר 2014
הראיון המלא ולא, לא ראיתי את האור..]:
https://www.dropbox.com/s/wlrvaxedgzu13pb/naam%20last.pdf
https://www.dropbox.com/s/wlrvaxedgzu13pb/naam%20last.pdf
מה הטעם..?
החיפוש שלכם, הבודהיסטים, אחרי אושר ונחת, המשאלה לשחרר את התשוקות מרדיפה אחר העונג ולהמיס את הפחדים והאיבה מבעד לישיבה השקטה בתוככי הרגע, להניח לדברים בלא לסעור עמם, בלא להתחכך בהם, בלא להישרף בלהט חלופיותם - מוציאים כל טעם לחיי, כך מגלה באוזני חברי האקזיסטנציאליסט. ואיפה מחול השדים של החיים ואיפה הקצוות? ואיפה רכבת ההרים שנעה בעצמה בין עונג ההיבלעות ובין דחף הנפרדות? ואיפה להט האהבה והנכונות העזה להישרף בחומה? ומה פשר יש לנו בעולם שימינו בו קצרים כהבל הפה, עולם שכולו נחת ושלווה ואיזון, עולם שאין בו קיצוניות, ואין בו סערות ולא דרמות ולא תשוקות ולא פחדים? ומה כבר נותר לנו ממיץ החיים בתוך שקיטת התודעה הבלתי נסבלת?
מבוקש מקום שקט
מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם
וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי
אַשר יָצאָה מִן הַתֵיבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,
ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.
אדמיאל קוסמן
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם
וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי
אַשר יָצאָה מִן הַתֵיבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,
ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.
אדמיאל קוסמן
צילמה: עמליה גולד
אלוהים / רבקה מרים
"הָיָה אֱלֹהִים בחדרי
וְהָיוּ לוֹ צָרִים הַקִּירוֹת
וְיֵצֵא מחדרי וְיָנוּס
לְבֵין הַשָּׂדוֹת.
רַק רֵיחוֹ עוֹד שׁוֹכֵן בִּי
אֶצְבָּעוֹ עוֹד טְבוּעָה בְּמִצְחִי
עוֹד חֹסֶר-גּוּפוֹ יֶשְׁנוֹ בְּעֵינִי
עוֹד מְהַדְהֵד בִּי הבכי,
הֶחָלוּל, רֵיקָנִי".
רבקה מרים
נשימה
לא בשאיפה כי אם במורד הנשיפה
בתחתיתה בהפוגה הקטנה
הכמעט לא מורגשת שם
לפני תנופת החיים הממלאת שוב את הריאות
ודוחקת כל ריק לצדדים
ולא בשפיץ המחשבה
לא כשהיא חדה
מבריקה או מפתלת את עצמה
כי אם בדהותה כשהיא מתפוגגת אל הסתם הנבהה
לפני שהוא מתכסה במחשבה אחרת
שם לשם אני
שם לשם אני
גם אם אתמיד בכישלוני לזכור
שם לשם אני
שם לשם אני
גם אם אתמיד בכישלוני לזכור
אגי משעול
מזמינה להאזין לתכניתה העדינה והענוגה של הדס גלעד "שיר לשירה", על הנשימה, כאן: http://ondemand.eol.co.il/episode/56/55/9/שיר-לשירה-נשימה
ערבית וריח מלא, שמורת ביתן אהרון
מה, סבא מת?
"אבא, מה סבא מת?
באמת הוא מת?
איך אתה יודע שהוא מת?
מה, הבית חולים אמר לך?
ואין לו כבר עור? ואין לו גם בשר?
ו..מה, הוא איננו?
איפה סבא שהוא איננו?
לא רואים אותו יותר?
תגיד אבא, אפשר לראות את סבא רק עוד פעם אחת לפני שהוא איננו?"
שבעה בבית ידיד קרוב, חבר לדהרמה, שסיפר על שיחה עם בנו בן השש. ולי נדמה, שחכמת חמשת העשורים שלנו כולה לא תמצא אפילו תשובה ראויה אחת.
מי ייתן ונדע נחת.
הייקו לארוחת הבוקר
בריכה עתיקה
צפרדע קופצת פנימה
צליל המים.
באשו
ממליצה בחום על מאמרה המצויין של ד"ר אסתר אליצור:
"לצאת מן הבאר – או: הייקו לארוחת בוקר – המלצה לתראפיסטים":http://pdharma.co.il/261-2/238-2/
אֲנִי אָסִיר נִמְלָט.
מִיָּד כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי
נָעֲלוּ אוֹתִי בְּתוֹכִי,
וּבְכָל זֹאת, בָּרַחְתִּי.
אִם בְּנֵי-הָאָדָם מִתְעַיְּפִים
מִלִּהְיוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד,
כֵּיצַד לֹא יִתְעַיְּפוּ
מִלִּהְיוֹת אָדָם אֶחָד?
נַפְשִׁי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי
אֲבָל אֲנִי מְהַלֵּךְ בֶּהָרִים,
הַלְוַאי שֶׁהִיא
לֹא תִּמְצָא אוֹתִי לְעוֹלָם.
לִהְיוֹת אֶחָד זֶה בֵּית-סֹהַר,
לִהְיוֹת אֲנִי זֶה לֹא לִהְיוֹת.
אֲנִי אָמְנָם חַי וּבוֹרֵחַ
אֲבָל אֲנִי חַי בְּהֶחְלֵט.
פרננדו פסואה
ובתודה לצלם האלמוני
שימו לב..
שִׂימוּ לֵב לַסָּגֹל הָרוֹעֵד,
מַשְּׁשׁוּ אֶת הָרוּחַ, הֵיטֵב
גְּעו בָּעֵץ.
הוּא יָרֹק וּבַצַּמֶּרֶת
מוֹרִיק עוֹד יוֹתֵר וְהַגֶּזַע
מְאֻכָּל מְעַט אַךְ עוֹדוֹ אוֹכֵל בְּכָל פֶּה
אֶת לְשַׁד הָאֲדָמָה שֶׁאֵינֶנָּה
נִרְאֵית כָּאן לָעַיִן בָּעִיר.
שִׂימוּ לֵב, מַשְּׁשׁוּ, גְּעוּ הֵיטֵב.
כִּפְלַיִם
לִשְׁאֹף אֶת הָאוֹר, לְהָאִיר
כָּל עָנָן. הוּא עוֹבֵר. וְהַלַּיְלָה
לֹא יְאַחֵר.
נתן זך
דע לך..
"כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחינת 'פרק שירה' ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה... ועל ידי שהרועה יודע הניגון – על ידי זה הוא נותן כוח בעשבים... וזה בחינת 'הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע' – היינו שהניצנים גדלים בארץ על ידי הזמר והניגון השייך להם".
רבי נחמן, ליקוטי מוהר"ן ח"ב סג
כאן..
כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –
עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;
לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל
הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.
לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,
הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:
לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,
עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.
בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!
מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר
שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל
אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?
רחל
ועוד בעניין השיר:
הלחן, מתוך "זמרשת": http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1276
ושיח ספרותי של רות קלדרון עם הרב דב ברקוביץ והמשוררת רבקה מרים:
http://calderon.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=035a828f-3c7d-44c5-83d3-466080a8c4de&lang=HEB
בתמונה שלמה הלפרין, סבא של אישי, ארנון, בראשית ימי הכפר
אלי / לאה גולדברג
השנים פרכסו את פני
בזכרון אהבות
וענדו לראשי חוטי כסף קלים
עד יפיתי מאוד.
בעיני נשקפים
הנופים
ודרכים שעברתי
יישרו צעדיי-
עייפים ויפים.
אם תראני עכשיו
לא תכיר את תמוליך
אני הולכת אלי
בפנים שביקשת לשווא
כשהלכתי אליך.
לאה גולדברג
אנה הלפרין..פנים וחוץ..
"המעבר אל מחוץ לדלתות, הרחק מהחלל המלבני, השפיעה עלי עמוקות. נדרש לי זמן להבין את ההבדל בין העבודה בחלל סגור לבין העבודה בסביבה. פתאום ה'למעלה' נהפך לאינסופי ול'למטה' יש תחושה של קרקע. משתמשים ברגליים בצורה שונה, משתמשים בעיניים באופן שונה, אתה רואה את הסביבה, את העצים, את השמים, את הציפור שעפה מעל. כל האלמנטים האלה בסביבה שלך נהפכים לחלק ממי שאתה. וזה מעניק לא רק תחושה של התרחבות, אלא כך אתה מרגיש חלק משלם, להבדיל מאובייקט בחלל. אלה שתי דרכים שונות לחלוטין לחוות את עצמך".
אנה הלפרין, רקדנית וכוראוגרפית וממניחות היסוד של המחול הפוסט מודרני וכיום בת 93, מספרת על הטבע כמקור השראה ליצירתה.
חלפי..
מאוד העמיק הרקיע לדום,
וייף בערבו על קמרון כוכביו.
אביב התקדש בדמי האדום -
עבד גופי
ויאהב.
העמיק הרקיע מאוד
וגבה.
לא ראיתי כזה מעודי.
לו הלמו בקרבי לבבות שבעה,
שבעתם לך נתנו מאודי.
אברהם חלפי
הירשם ל-
רשומות (Atom)
תקווה
תקווה היא המקום בו הצעיר יודע להשפיל מבט, להצטער, והזקן עודו זקוף רב קשב מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת לבקש לעצמו משאלה...
-
הגעגועים הם הפרי, המעשים והדברים שבאמת קורים בעולם הם הפרחים שנובלים מהר ולא נשארים, הפרי נשאר קצת יותר ובו זרעים לגעגועים הבאים השורש נש...
-
כמה פשוט לו ידעה הפרידה כך מעצמה להיפרד. כמו עלה, לנשור בסתמיות מלוח הלב בלא להותיר בו חותם. כמה פשוט לו ידעה הפרידה בשתיקה להסתלק,...