יום ראשון, 1 במאי 2016

המשאלה


המשאלה שלא לסבול עוד את מכאובי הגוף ואת ייסורי הנפש משותפת לכולנו. 
מי מאתנו לא מחפש נתיב בריחה מן המייסר - מן הפחד, הפגיעות, הבושה, האשם, הכעס או השנאה? הכאב נתפס כאויב ומיחושי הלב - כמחסום שיש לסלקו. 
אלא שנתיב הבריחה מן הייסורים אינו אפשרי באמת. 
לזמן מה נוכל אמנם להעלים עין מן המבוע שבתחתית הלב ולמצוא נחת במפגש עם חברים, בהליכה בטבע, בשירה ובריקוד. אך אם נבקש לעצמנו חירות של אמת - אושר ולא רקעונג, נחת רוח ולא רק סיפוק מיידי של חשקי הגוף - כי אז נגלה שלא נוכל למצוא את מבוקשנו בתנועת הקצף על המים, אלא רק במגע הכן, הרך והאמיץ עם תנועת המעמקים, במפגש הקרוב פנים אל פנים עם פנינו המקוריים.
אין דרך עוקפת ייסורים, מלמד הבודהא. רק נתיב שחוצה אותם בצלילות. מסע שמסכים להינגע בחשיפות גם בכואבים שבפחדיו, במביישים שבתחושותיו ובמביכים שבמעשיו.
קיצור לדרך - אין.
זולת חמלה ורכות ואמון והסכמה אמיצה ואצילית לחדול אחת ולתמיד ממנוס השווא מפני הצל.

אין תגובות:

פרסום תגובה