פני אדם / מרדכי מרטין בובר
עובדת-היסוד בישות האנושית היא לא היחיד לעצמו ולא הציבור לעצמו.
כל אחד לעצמו אינו אלא הפשטה אדירה.
היחיד הוא עובדת-הוויה כל כמה שהוא מתייחס ביחסי-חיים אל יחידים אחרים.
הציבור הוא עובדת-הוויה כל כמה שהוא בנוי מיחידות חיות של יחסים.
עובדת-היסוד של הקיום האנושי הוא אדם-עם-האדם.
מותר עולם-אדם וסימנו המובהק הוא קודם כל בכך, שבו מתרחש משהו בין יצור אחד למשנהו שאין בדומה לו בכל הטבע כולו. הלשון אינה אלא סמל ואמצעי בידו, וכל הישגי הרוח נתעוררו ובאו לעולם על-ידו. האדם נעשה אדם על-ידו. ואולם בדרך מהלכו משהו זה לא רק מתפתח והולך, אלא גם מתבלה וכלה. שורשו בכך, שאחד מתכוון כלפי השני באשר אחר הוא, אחר מסוים ומיוחד, כדי לבוא בקשר-הבנה אתו בספירה המשותפת לשניהם ויוצאת ועוברת את רשות היחיד של שניהם. לספירה זו, שנקבעה עם קיומו של האדם באשר אדם הוא, אבל לא נטבעה עדיין במושג, אני קורא 'ספירת הביניים'. היא קטיגורית-ראשית במציאות האנושית, אף-על-פי שאין היא מתממשת אלא בדרגות מדרגות שונות. מכאן תיפתח בהכרח האפשרות היסודית השלישית.
ההשקפה המעמידה את מושג-הביניים הזה אינה נקנית לנו אלא אם כן נחדל לשכן, כדרכם של הבריות, את יחסי אדם לאדם בתוך נפשו-יחידתו של האדם או בתוך כללות עולמית מקיפה וכופה, אלא באמת ובממש – ביניהם. 'ביניים' אינו מושג-עזר, אלא מקומו ונושאו האמיתי של המתרחש בין בני-אדם. נתעלמו ממנו הבריות עד עכשיו משום שאין הוא מתגלה, כנפש היחיד והעולם-הסובב, ברציפות ישרה, אלא מתכונן והולך מחדש לפי פגישותיהם של בני-האדם. לפיכך נוטים היו הבריות לייחס את המתרחש בו אל היסודות שהם בעלי קיום רצוף, הנפש והעולם.
עובדת-היסוד בישות האנושית היא לא היחיד לעצמו ולא הציבור לעצמו.
כל אחד לעצמו אינו אלא הפשטה אדירה.
היחיד הוא עובדת-הוויה כל כמה שהוא מתייחס ביחסי-חיים אל יחידים אחרים.
הציבור הוא עובדת-הוויה כל כמה שהוא בנוי מיחידות חיות של יחסים.
עובדת-היסוד של הקיום האנושי הוא אדם-עם-האדם.
מותר עולם-אדם וסימנו המובהק הוא קודם כל בכך, שבו מתרחש משהו בין יצור אחד למשנהו שאין בדומה לו בכל הטבע כולו. הלשון אינה אלא סמל ואמצעי בידו, וכל הישגי הרוח נתעוררו ובאו לעולם על-ידו. האדם נעשה אדם על-ידו. ואולם בדרך מהלכו משהו זה לא רק מתפתח והולך, אלא גם מתבלה וכלה. שורשו בכך, שאחד מתכוון כלפי השני באשר אחר הוא, אחר מסוים ומיוחד, כדי לבוא בקשר-הבנה אתו בספירה המשותפת לשניהם ויוצאת ועוברת את רשות היחיד של שניהם. לספירה זו, שנקבעה עם קיומו של האדם באשר אדם הוא, אבל לא נטבעה עדיין במושג, אני קורא 'ספירת הביניים'. היא קטיגורית-ראשית במציאות האנושית, אף-על-פי שאין היא מתממשת אלא בדרגות מדרגות שונות. מכאן תיפתח בהכרח האפשרות היסודית השלישית.
ההשקפה המעמידה את מושג-הביניים הזה אינה נקנית לנו אלא אם כן נחדל לשכן, כדרכם של הבריות, את יחסי אדם לאדם בתוך נפשו-יחידתו של האדם או בתוך כללות עולמית מקיפה וכופה, אלא באמת ובממש – ביניהם. 'ביניים' אינו מושג-עזר, אלא מקומו ונושאו האמיתי של המתרחש בין בני-אדם. נתעלמו ממנו הבריות עד עכשיו משום שאין הוא מתגלה, כנפש היחיד והעולם-הסובב, ברציפות ישרה, אלא מתכונן והולך מחדש לפי פגישותיהם של בני-האדם. לפיכך נוטים היו הבריות לייחס את המתרחש בו אל היסודות שהם בעלי קיום רצוף, הנפש והעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה