אושר אושר תרדוף / דן דאור

אושר אושר תרדוף / דן דאור

לכאורה הכל רוצים להיות מאושרים, בעיקר אלה שלא, והאושר, כמו שלימד אותנו אריסטו, הוא הדבר הכי מושלם, משום שבניגוד למינֵי טוב אחרים – אנחנו רוצים בו לשם עצמו ולא כאמצעי למשהו אחר. אלא שאם הבנתי נכון, זהו גם עניין ארוך כאורך החיים, ורק בסוף יודעים. ג'וּ דוּן-רוּ, משורר סיני לא מאוד מפורסם מהמאה השתים-עשרה, קלע אולי לדעתו של אריסטו:

הַזִּקְנָה בָּאָה, אֶפְשָׁר לִשְׂמֹחַ:
אַחֲרֵי שֶׁעָבַרְתָּ בְּכָל מָקוֹם בְּעוֹלַם הָאָדָם
וְהִכַּרְתָּ אֶת מַה שֶּׁמֵּעֵבֶר לַדְּבָרִים
וְרָאִיתָ אֶל תּוֹךְ הָרֵיקוּת
וְלָקַחְתָּ יָם שֶׁל חֲרָטוֹת וְהָרִים שֶׁל צַעַר
וְקִפַּלְתָּ ורִסַּקְתָּ הַכֹּל יַחַד;
נִמְנָע מִמַּדּוּחֵי הַפְּרָחִים
וְלֹא נוֹפֵל בִּשְׁבִי הַיַּיִן
עֵר לְכָל דָּבָר
שָׂבֵעַ – מְבַקֵּשׁ לִישֹׁן
קָם מֵהַשֵּׁנָה – מְשַׂחֵק בְּכָל הַצָּגָה

אַל תְּדַבְּרוּ עַל מַה שֶּׁהָלַךְ וּמַה שֶּׁיָּבוֹא
בְּתוֹךְ הַלֵּב הַזָּקֵן הַזֶּה
אֵין כְּבָר הַרְבֵּה עִנְיָנִים
לֹא בִּקַּשְׁתָּ לִהְיוֹת בֶּן-אַלְמָוֶת
לֹא הִתְרַפַּסְתָּ לִפְנֵי הַבּוּדְהָא
וְלֹא חִקִּיתָ אֶת הַטַּרְחָן הַטּוֹרֵחַ קוֹנְפוּצְיוּס
עָצֵל מֵהִתְחָרוּת בְּאַנְשֵׁי מוֹפֵת
נֶהֱנֵיתָ לִהְיוֹת לָהֶם לְלַעַג

כָּכָה וְלֹא יוֹתֵר מִכָּכָה
כְּשֶׁהַהַצָּגָה תִּגָּמֵר
תִּפְשֹׁט אֶת חֻלְצַת הַשַּׂחְקָן לָתֵת לַטִּפֵּשׁ הַבָּא

אבל זה אולי לא מה שרוב האנשים מתכוונים כשהם אומרים שהיה יום שמש יפה, והם טיילו, ואהבו, ועשו ככה וככה והיו מאושרים. זאת אומרת שזה קצר למדי. כמו בשם הנפלא של שיר שכתב רוברט פרוסט, "האושר מפצה בגובה על מה שחסר לו באורך". וכמו בשיר שעיקר חִנוֹ פשטותו הדידקטית – ואולי זה נושא שמזמין פשטות דידקטית – "אושר" של קארל סנדברג (אמריקני, 1878 עד 1967):

בִּקַּשְׁתִּי אֶת הַפְּרוֹפֶסוֹרִים שֶׁמְּלַמְּדִים מַשְׁמָעוּת הַחַיִּים שֶׁיַּגִּידוּ
לִי מַהוּ אֹשֶר.
וְהָלַכְתִּי לִמְנַהֲלִים מְפֻרְסָמִים שֶׁמְּפַקְּחִים עַל עֲבוֹדָתָם שֶׁל
אַלְפֵי אֲנָשִׁים.
כֻּלָּם נִעְנְעוּ בְּרָאשֵׁיהֶם וְחִיְּכוּ אֵלַי כְּאִלּוּ
אֲנִי מְנַסֶּה לְהִתְחַכֵּם אִתָּם
וְאָז יוֹם רִאשׁוֹן אֶחָד אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם יָצָאתִי לְטַיֵּל עַל
גְּדַת הַנָּהָר דֶסְפְּלֵיינְז
וְרָאִיתִי הֲמוֹן הוּנְגָרִים מִתַּחַת לָעֵצִים יַחַד
עִם נְשׁוֹתֵיהֶם וְיַלְדֵיהֶם וְחָבִית שֶׁל בִּירָה
וְאָקוֹרְדְיוֹן.

מה שהמון הונגרים יכולים – לחיות את הרגע (וכך לשכוח את הזמן שהוא אויבו הגדול של האושר, לדעת רבים, וביניהם ויטגנשטיין שאמר "מאושר רק מי שחי לא בזמן אלא בהווה") – יכולים גם שני סינים, כפי שמעיד השיר הבא,

הממליץ כמדומה למתוח את הרגע הזה עד כמה שאפשר על פני כל החיים (וכך לקיים את הציווי האריסטוטלי, אם כי לא לזה התכוון היווני החרוץ):

גואן האן-צ'ינג
(1220 עד 1300)

נֹעַם הַבַּטָּלָה

לָלֶכֶת כְּשֶׁהַנֶּפֶשׁ חֲפֵצָה
לָשֶׁבֶת כְּשֶׁהַלֵּב רוֹגֵעַ
לִשְׁתּוֹת כְּשֶׁצְּמֵאִים
לֶאֱכֹל כְּשֶׁרְעֵבִים
לָשִׁיר כְּשֶׁמִּשְׁתַּכְּרִים
בְּעִתּוֹת מְצוּקָה סְתָם לָלֶכֶת לִישֹׁן עַל מַחְצֶלֶת שֶׁל דֶּשֶׁא
הַיָּמִים וְהֶחֳדָשִׁים אֲרֻכִּים
הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ רְחָבִים
בַּבַּטָּלָה הָאֹשֶר

אֶת הַיַּיִן הַיָּשָׁן שָׁפַכְתִּי
מָזַגְתִּי תִּירוֹשׁ חָדָשׁ
לְצַד קְעָרָה יְשָׁנָה מֵחֶרֶס צָחַקְתִּי חָא חָא
עִם נְזִיר הָרִים זָקֵן וְגַס מִלְמַלְתִּי תְּפִלּוֹת
הוּא שָׁלַף זוּג תַּרְנְגוֹלוֹת
אֲנִי – אֲוָז אֶחָד
בַּבַּטָּלָה הָאֹשֶר

לִקְשֹׁר אֶת סוּסֵי הַנֶּפֶשׁ
לִנְעֹל אֶת הַקּוֹף שֶׁבַּלֵּב

אִם נִתְנַעֵר בִּקְפִיצָה מֵאֲבַק הָעוֹלָם, מֵרוּחוֹ הָרָעָה,
מִי יַחֲרִידֵנוּ מֵחֲלוֹם צָהֳרַיִם בְּצֵל הָעֵצִים?
לִנְטֹש מָקוֹם שֶׁל רֶוַח וּתְהִלָּה
לַחְתֹּר אֶל שִׂמְחַת הַשַּׁלְוָה
בַּבַּטָּלָה הָאֹשֶר

עָבַדְנוּ בִּשְׂדוֹת הַדָּרוֹם
יָשַׁנּוּ בְּהָרֵי הַמִּזְרָח
בְּאָרְחוֹת הָעוֹלָם, בִּתְשׁוּקוֹת הָאָדָם, הִתְנַסֵּינוּ רַבּוֹת
נִסִּינוּ לַשָּׁוְא לֶאֱמֹד בְּרוּחֵנוּ דְּבָרִים שֶׁקָּרוּ
הֶחָכָם זֶה הוּא
הַטִּפֵּשׁ זֶה אֲנִי
אָז עַל מָה נָרִיב?

, הביטוי הסיני שהוא משתמש בו – אחד מכמה אפשריים לבטא את הדבר החמקמק הזה – מזכיר משורר אחר, ידוע יותר, המלך האחרון של שושלת קצרת ימים במאה העשירית (ר' הליקון 45, חגיגה ומשתה), שסופו האומלל בוודאי לא היה מזכה אותו בציון "מאושר" בסולם אריסטו:

לי יו'

שִׁיר הַדַּיָּג

לְפִרְחֵי הַגַּלִּים יֵשׁ כַּוָּנָה – אֶלֶף פְּעָמִים שֶׁלֶג
לַעֲצֵי הָאֲפַרְסֵק אֵין מִלִּים – גְּדוּד אָבִיב אֶחָד
כַּד יַיִן אֶחָד
מַקֵּל חַכָּה אֶחָד
מְאֻשָּׁרִים כָּמוֹנִי, כַּמָּה יֵשׁ?

מָשׁוֹט אֶחָד, רוּחַ אָבִיב, סִירַת-עָלֶה אַחַת
חַכָּה אַחַת, חוּט מֶשִׁי, קֶרֶס קַל אֶחָד
אִי מָלֵא פְּרָחִים
גָּבִיעַ מָלֵא יַיִן
בְּלֶב יָם רִבּוֹא גַּלִּים מַצְלִיחַ לִהְיוֹת חָפְשִׁי.

הדייג האחד (מול הריבוי הנפלא של העולם, וגם אמצעי פיוטי, שהזמזום העיקש שלו אולי מצליח בסינית יותר מאשר בתרגום) מזכיר דייג אחר, מופת עתיק ל"תזרום עם הדברים" שהוא הרצפט הכי מוכר לאושר, בימי קדם ובעידן החדש: הדייג שניסה להניא את צ'ו' יו'אן – הוותיק במשוררי סין הידועים בשמם – מלהתאבד (כי המלך הבוגדני שלו לא הכיר בנאמנותו) במלים: "כשֶמֵי הצאנג-לאנג צלולים אפשר לרחוץ בהם את שׂרוכֵי הכובע; כשֶמֵי הצאנג-לאנג עכורים אפשר לרחוץ בהם את הרגליים").
ומדייג מאושר אל דגים מאושרים, ולאחד הקטעים הכי מפורסמים בספרות הסינית (ג'ואנג דזה, בערך 300 לפנה"ס):

גְ'וָאנְג דְזְה והְוֵי דְזְה טיילו על גשר הנהר הָאוֹ. אמר ג'ואנג דזה: "הלַבְנוּנים יוצאים ושוחים כרצונם, זה אושר של דגים". אמר לו הווי דזה: "אתה לא דג, מנַיִן אתה יודע שהדגים מאושרים?" אמר לו ג'ואנג דזה: "אתה לא אני, מנַיִן אתה יודע שאני לא יודע שהדגים מאושרים?" אמר לו הווי דזה: "אני לא אתה, ולכן אני בוודאי לא יודע מה איתך; אבל אתה בוודאי לא דג, ולכן אין ספק שאתה לא יודע שהדגים מאושרים". אמר לו ג'ואנג דזה: "הרשה לי לחזור אל ההתחלה. אתה אמרת: "מנַיִן אתה יודע שהדגים מאושרים", כלומר, כששאלת אותי כבר ידעת שאני יודע את זה; ידעתי את זה מהגשר על הנהר האו."
אגב, המלה לאושר בקטע הזה היא , "לֶה", שבהתאם להקשר אפשר לתרגם גם לשמוח, הנאה, עונג וכו' (ובהגייה אחרת: "יו'אֶה". אותה סימנית מציינת "מוסיקה", ואולי זה אומר משהו). ברור שלדעת הספקן המיסטי הגדול ג'ואנג דזה, אושר זה לא משהו שקשור לתודעה (של הזולת שאין לדעתה) כפי שחושב בן הפלוגתא שלו, כי אם משהו שניכר לעין מן הרגע הראשון: לזרום עם הדברים, כמובן, להיות כאן ועכשיו, ברור, אבל עוד משהו: להיות בסביבה הנכונה, ולא צפוף מדי. "כשהנחלים יבשים", אומר ג'ואנג דזה במקום אחר, "והדגים מוטלים יחד בחרבה, הם מרטיבים זה את זה בהבל פיהם ומלחלחים זה את זה ברוקם; מוטב שישכחו זה את זה בנהרות ובאגמים". כמו לי יו'.
ועוד אגב, כמעט אחרון: בסינית מודרנית המלה המקובלת לאושר (כלומר, ל-happiness) היא הצמד , שבו הוראתה היסודית של הסימנית הראשונה היא "מזל", כמו ה-HAP של האושר האנגלי (שממנו באה גם המלה happen), והיא נבדלת מסימנית אחרת, , שמשמעותה "מר, קשה, עמל" רק בקו אחד קטן. סתם מקרה, ככל הנראה, אבל קל להוציא ממנו מוסר השכל.
סטוצ'קוב באוצר השפה העברית מכניס את המלה "אושר", יחד עם "מזל" ו"ברכה" וכו', לקטגוריה "מצב טוב" הכוללת שני טורי מלים. הקטגוריה המנוגדת, "מצב רע", כוללת תשעה. וגם זה אולי אומר משהו.

הליקון 53, אושר, אביב 2003