"לרכב על הנמר"

לרכב על הנמר

מאמר שפרסמתי במדור "רוח ורווח" של ירחון המנהלים "אוורסט", 2002

"פעם היה אדם שפחד מצילו ותיעב את עקבות רגליו. כדי להיפטר מהם רץ. ככל שהחיש את פעמיו, רבו טביעות רגליו. ככל שהגביר את מהירותו, היה צלו הולך לצדו. הוא חשב לעצמו שהוא עדיין איטי מדי, על כן מבלי שיפוש אף לרגע, רץ במהירות רבה עד שאזלו כוחותיו ומת. הוא לא הבין שלו היה עומד בצל – היה צלו נעלם. ולו היה עוצר במקומו, לא היה מותיר עקבות. איזו טיפשות!" ( צ'ואנג-צה, קולות האדמה)

לכל אחד מאתנו יש "צל" ממנו הוא חושש ועקבות רגלים שאיננו יכול לשאת - פחדים כמוסים, מחשבות טורדניות ודרכים בהן הוא חושש לפסוע. דפוסים אלה הוטבעו בנו כאמצעי הגנה חיוניים וכשומרי ראש נאמנים לנפש ולגוף עוד בילדותינו, ושימשו אותנו שנים רבות כמעין מערכת חיסון לכל עניין ודבר. הודות לפחד נמנענו מחיכוך עם סכנות מיותרות וממגע עם אויב מאיים, ובכך צלחנו את ימת המציאות מבלי לגרום לעצמנו חבלות מיותרות.

ואולם, למרות ש"דפוסי הצל" שמשו אותנו נאמנה בשעתו, הרי שהמציאות שהרתה אותם השתנתה ואיננה, ועל כן אין עוד כל יסוד להניח שהם רלוונטיים לחיינו הנוכחיים. אף על פי כן, פעמים רבות מדי אנו ממשיכים להתנהל במציאות מתוך אותן הטבעות הפחד, כפועלים מתוך כוחו של הרגל. בכך אנו לא רק מעצימים את פחדינו, אלא גם הופכים אותם באורח בלתי מודע למקור העיקרי והמתעתע של השקפות עולמנו המקובעות.

ממה אנחנו באמת מפחדים? מה המחיר להתנהלות מתוך "דפוס הצל"? כיצד אנו מגיבים לפחד? ובעיקר, כיצד אפשר להפוך את הפחד למנוף לצמיחה, לדחף של עשייה והתפתחות אישית?

הפחד מן הפחד

פחד הוא כוח פסיכולוגי רב עוצמה המצוי בתוכנו – כוח המניע לפעולה או מונע מאתנו לפעול. הוא מחולל בנו תשוקות חומריות ורגשיות, רצון כוחני לשליטה ולתחרותיות ועלול לייצר בקרבינו ובסביבותינו מעגלים גואים של אי-אמון, חשד, איבה, חוסר הערכה, חוסר הרמוניה ומתח מתמיד, מה שיכול לחולל עוד ועוד פחד. כשאנחנו מפחדים לחוות את מלוא הפוטנציאל שמעניקים לנו החיים, אנו נוטים להסתגר במרחב מצומצם של המציאות ולפעול בתוכה מתוך קיבעון רגשי, שכלי וגופני. פעולה ממצב זה מתאפיינת בחוסר פתיחות לעשייה חדשה ולרעיונות מקוריים, בהיסחפות רגשית ובשקיעה בתחושות כמו כעס, אשם, קנאה או ייאוש. פחד, כך למדו אותנו בילדותנו הוא רגש שלילי, חולשה שיש להתבייש בה, ולכן מוטב להביס אותו ולהעלימו, אם אפשר. עם השנים סיגלנו לעצמנו קשת של דרכי תגובה למול הפחד. מחד, יש מי שמגיבים אל הפחד מתוך "התגברות" או "התעלמות". אלה מנסים להדוף, לעקוף ולנצח את תחושת הפחד על ידי דחייתו והרחקתו, מתוך תקווה שהדחקה זו תביא לחיסולו והעלמו. ומצד שני מצויים אלה שפועלים בדפוס "הכניעה" או "הבלבול". אלה אותם אנשים שמוותרים לפחד בהכנעה ובשיתוק ובתוך כך מסכימים להצטמצם ולהקטין את מרחב המחייה שלהם. למרות השוני לכאורה בין שני סגנונות פעולה אלה, הרי בין אם עשינו עצמנו חזקים או טמנו את ראשנו בחול מפני הפחד כדוגמת הדפוס הראשון, ובין אם התכווצנו ואיבדנו את עשתונותינו כדוגמת השני – כך או כך, הרי שפעלנו למעשה כפחדנים גמורים למול הפחד. שכן, "הפחד הגדול מכולם הוא הפחד מפני הפחד עצמו", כפי שכותב סוגיאל רינפוצ'ה, אחד המורים הרוחניים הטיבטיים הגדולים של ימינו, ב'ספר המתים והחיים הטיבטי'. "וככל שנתעלם מן הפחד", הוא ממשיך "כך ילך זה ויגדל".

הם מפחדים

אז, ממה אנחנו מפחדים באמת בתוך תוכנו? האם זה מהרעה במצב הבריאות? האם - מהידרדרות המצב הביטחוני? האם - משינויים בלתי צפויים בכלכלה? או שמא מאובדן הפרנסה? למרות שהמציאות מלאה באתגרים וב"הפתעות" מסוגים שונים אשר כל אחד מהם לחוד ולכולם יחדיו יכולים לעורר בנו חשש שלא לומר פחד, הרי שאם נחקור עצמנו בכנות כואבת נגלה, שהמקור הראשוני והעמוק לפחדינו והגורם העיקרי לחוסר הנחת בחיינו אינו נעוץ במורכבות של המציאות - תהא זו קשה ככל שתהא - כי אם דווקא בתחושות הבסיסיות הקיימות בתוכנו. תחושות אלה נוגעות לצרכינו האלמנטריים ביותר כבני אדם – ובמיוחד למידה שבה אנו חשים (או לא חשים) אהבה, הערכה וביטחון מצד האנשים שיקרים לנו, כמו גם למידה שבה אנו רוכשים (או לא רוכשים) אהבה אמיתית ובלתי נרקסיסטית לעצמנו. בהיעדר תחושות בסיסיות אלה של קבלה עצמית והשתייכות משמעותית לקולקטיב, תחושות ששורשיהן נעוצות בעמוק ילדותנו, אנו נותרים חסרים ומפוחדים. פוחדים ממה? בעיקר מן האפשרות להישאר לבד בעולם, להינטש, להימצא בלתי ראויים לאהדת הבריות ובלתי רצויים לאהבתם. אלה הם רק כמה ממופעיו המטפוריים והיומיומיים של גדול פחדי האדם, הפחד מן הבלתי נמנע, המוות.

אימא, אבא והבוס

לא תמיד פשוט להודות בפחדים שלנו, ואף יותר מכך - לא תמיד קל לזהות את מקורם. שכן, הפחד כיציר מתוחכם של האגו הוא מקום חמקמק, מעורר דחייה ואפילו מביך. אך כמו כל צל, הוא חי בקרבנו ומשפיע על בחירותינו בכל הוויית החיים. בגינו של הפחד הסמוי להישאר לבד אנו מנסים באורח בלתי מודע לשאת חן בעיני אחרים, משתדלים להיות אהובים ואהודים, לרצות, להיענות לאחרים גם אם על חשבון צרכינו; העיקר לא להיתקל בתגובות של סירוב, העיקר להיות שייכים, להיות הכי טובים, ולזכות במילות השבח וההערכה של אימא או אבא הפיזיים (או אולי דווקא של הממונים בעבודה, המשמשים לעיתים כהורינו הסימבוליים?).

לצורך כך אנחנו מגייסים את כל תעצומות הנפש שלנו, רוכשים תארים ומדי כבוד, עוטים על עצמנו מסכות של חשיבות עצמית ומביטים לצדדים בהתנשאות לוודא שאיש לא השיג אותנו, כאילו יש בנו משהו מיוחד, רק בנו, אנחנו הכי הכי שיש. אלא שבכך אנחנו רק צועקים החוצה יותר ויותר את הצורך הנואש שלנו באהבה ותשומת לב. ומדוע אנחנו פועלים כך? משום שאנו מניחים (יותר נכון האגו המניפולטיבי שלנו מניח) שרק אם נהיה הכי חכמים, הכי מוצלחים, הכי עשירים והכי מוכשרים, כי אז לא ייתכן שנשאר בודדים. זוהי פוליסת הביטוח שלנו מפני סכנת הנטישה, אנו מתפתים להאמין. וכך יוצא, שכל עוד אנו פועלים מתוך פחד הנטישה, מתוך החשש הבלתי מודע שמא לא נהיה עוד רצויים, הרי שאנחנו כולאים את עצמנו במו ידינו בתוך מעגל אינסופי של ריצוי, תחרותיות, תלות ושיעבוד רגשי. וכי כל עוד אנו זקוקים ל"מחיאות הכפיים" של הקהל (בין אם זה עובדים, לקוחות, סביבה או משפחה) הרי שאנחנו חשופים לגחמות הזולת ולשרירות ליבו, ובכך - נותרים בלתי מסופקים ונטולי אוטונומיה ושליטה פנימית.

האם כך היינו רוצים לראות את עצמנו?

הצלחה גורמת פחד

זאת ועוד. תחושת הפחד והיעדר הביטחון הבסיסי מחזקת בנו גם את הנטייה להיצמד לאמצעים חומריים, כסף ורכוש, וזאת מתוך אותה הנחת אגו סמויה, לפיה ככל שנהיה עטופים יותר בשכבות של כוח, כבוד ושליטה כך נמצא מוגנים יותר ומפוחדים פחות מפני הרוחות הרעות של המציאות. אלא, ש"הצלחה גורמת פחד באותה מידה שכישלון עושה זאת", כדבריו של הטאו טה צ'ינג, מיודעינו. "מה פרוש הדבר?", הוא ממשיך ושואל "ובכן, כשאתה מגיע להצלחה, אתה מתחיל לפחד לאבד אותה", הוא עונה באותה נשימה. מכאן, בין אם פחדנו מן הכישלון (נטישה) וביקשנו לעשות חן בעיני הזולת ובין אם פחדנו מן ההצלחה וניסינו בכל מאודנו להיצמד לחומר כמקלט של הגנה, כך או כך יצאנו נפסדים. שכן, סביר להניח, שמצאנו עצמנו קורסים תחת עול של מחויבויות עסקיות ואישיות, אשר בכולם אנו חשים צורך אובססיבי להצליח בכל מחיר, גם אם הדבר בא על חשבון הבריאות והשלמות הנפשית שלנו ושל קרובנו. כאן כדאי לדייק. אין כוונת הדברים לטעון שעשייה מבורכת ומוצלחת היא משום פגם או חטא, חלילה, אלא רק להאיר את המניע השכיח להצטיינות. ובכן, המניע הפנימי העמוק והאמיתי לאותו דחף להצטיינות אינו תמיד נובע מעצם העשייה גופא, כי אם מן הצורך הבלתי מודע לזכות בהערכת הסביבה, ובכך להרוות במעט את הצימאון הפתולוגי למי האהבה שחסרו בילדות. כדאי לזכור, שמנת האהבה ההיסטורית שחסרה לא תוכל לבוא על סיפוקה לעולם. וככל שננסה לספק אותה רק נגביר את תלותנו הרגשית באחרים, ובעקבותיה גם נעצים את מעגל התסכול, הפחד ואי הנחת שלנו בחיים. במחול שדים זה הפחד מוליד תחושות של איום מצד הסביבה. תחושות אלה בונות בהכרה תמונה של מציאות עוינת על פיה מוטב להתגונן ולהיבדל מפני העולם על ידי הקמת "חומות ומבצרים" רגשיים. אלא, שדווקא בידוד זה הוא המעמיק את תחושת התהום והניכור מן הסביבה, ובכך הוא המזין עוד יותר את תחושת הפחד. הרי לנו מנגנון מופלא שיכול לשכפל את עצמו לממדים מפלצתיים, ובכך להוות מכשול עיקש בדרכינו למימוש עצמי.

השד הכחול של איתמר

באחד מספריו המופלאים לילדים מספר דוד גרוסמן על איתמר והשד הכחול שצלו האימתני מלווה את הילד באובססיביות בכל אשר יפנה. על אף שהוא יודע שהשד הוא יציר דמיונו הפרטי ואין עוד איש בעולם שיכול כמוהו לפחד מן השד, איתמר אינו מסוגל להיפטר מקיומו הטורדני. כאן נחלץ האב לעזרת בנו בתבונה רגשית ואמפתיה מעוררת התפעלות. לא רק שאינו בז למצוקת הילד (למשל, אינו מציע לבנו "לשכוח מכל העניין הטיפשי הזה"), אלא שהוא גם לא ממהר לפתור את הבעיה במקום הבן. תחת זאת, בוחר האב להבהיר לאיתמר שאין ביכולתו לחלום על השד במקומו, וממילא גם לא לסלק את השד. ומכאן שעליו, על איתמר, להתמודד עם השד בעצמו.

כדי שיוכל להצליח בהתמודדות, מציע האב לאיתמר לבנות במשותף מלכודת אמיתית שתשמש לתפיסת השד הכחול. השניים נרתמים למשימה, ואכן תוך זמן קצר נתפס השד הנורא במלכודת. זהו אחד מרגעי השיא בסיפור. כאשר איתמר מתבונן בשד הכלוא מבעד לאור הפנס (הלוא הוא מטפורה לאור הפנימי שלו עצמו) הוא מופתע לגלות שהמפלצת המפחידה אינה אלא יצור קטן וחסר אונים שבסך הכל מבקש, כמו כולנו, מרחב מחייה בנפשו של הילד. כאן עובר הילד מעין מהפך פנימי המאפשר לו להתיידד עם שד ובסופו של דבר גם להכילו. השניים חושפים את אנושיותם זה בפניו של זה, מבינים זה ללבו ולצרכיו של זה, ונכונים לשוב ולהיפגש בעתיד. ההסכמה ההדדית להמשיך ולהיפגש היא פועל יוצא של ההכרה שאיש מהם לא יוכל (ואף לא צריך) להכריע את רעהו בכוחניות. שכן, טבעם של השניים, האור והחושך, הוא להמשיך ולחיות זה בצדו של זה, ולאפשר צמיחה אגב דיאלוג אינסופי, על כל הקושי וחוסר הנעימות שהוא עלול לעורר.

לוכדים את הפחד

לבד מן היצירתיות והרגישות שבסיפורו של גרוסמן, שדומה עד מאוד בגישתו הפסיכולוגית למשל הסיני שהובא כאן בראשית הדברים, הרי שאפשר למצוא בסיפור גם את תמצית ההשקפה ההוליסטית ביחס לטיפול בסוגיית הפחד. ומהי? ובכן, הנקודה הבולטת ביותר בסיפור, כמו גם בפילוסופיה הבודהיסטית לחיים היא, שהפחד, המפלצת הכחולה שלנו, ממש כמו שאר התחושות והרגשות, הנו בראש ובראשונה תוצר של ה-MIND הסובייקטיבי של כל אחד ואחד, ולא פרי המציאות המצויה "שם בחוץ". זוהי הנחת העבודה המרכזית בסיפור וממנה נגזרות מספר מסקנות אופרטיביות. החשובה ביניהן היא המסקנה שהאחר, הזולת – קרוב ואכפתי ככל שיהיה – לא רק שאינו מסוגל לחוש את עוצמתו של הפחד ואת מידת איומו כמונו, אלא שעל אף רצונו הטוב הוא גם לא יוכל לחלץ אותנו ממעגל הפחד הסובייקטיבי בו אנו נתונים. לא עצות בנוסח "ממה אתה בכלל מפחד, שהרי אין שם כלום בחוץ!" – הלא הן אמירות המחזקות את התגובות הכושלות של התגברות-התעלמות - ולא ניסיון לקחת אחריות בנוסח "תשאיר את זה לטיפולי" – הלא היא ווריאציה לתגובת הוויתור-כניעה, לא זה ולא זה יכולים להביא את האדם להתמודדות מוצלחת עם פחדיו. כדי להתמודד ולצמוח מן הפחד כדאי ללמוד מהילד איתמר.

איתמר בחר להתבונן ב"לבן שבעיניו" של הפחד, להתייצב למולו באומץ עם כל החשש, לנסות ללמוד אותו וממנו, ובתוך כך להפוך את הפחד מאיום ומורא למורה דרך של החיים. 'אם אני יוצר את פחדי', מניח גרוסמן עבור הגיבור, 'הרי שרק אני, איתמר, יכול לחלץ עצמי ממנו על ידי כך שאלמד להכיל אותו, ובכך יתגמד ויתפורר וממילא לא יוכל להוות איום'. הנה גבול הצל היונגיאני מתפורר והופך לעוד חלק של הפרסונה.

לשחק עם הפחד

הכל טוב ויפה, תאמרו, אך כיצד אוכל להשליך את המסקנות הפואטיות הללו אל חיי המעשה שלי, אל הבית, אל העבודה? ובכן, כהרגלנו, ושוב בנימה כנה ומתנצלת על התיאור הסכמטי של הדברים, ננסה בקצרה להציע כיוון אופרטיבי לחשיבה ולתרגול, אשר יש בו (אולי) כדי לתרום במשהו בהתמודדות ההוליסטית עם סוגיית הפחד בהקשרה הרחב ביותר. ובכן, האקט המהותי והחשוב מכל הוא הנכונות הבסיסית שלנו להסכים ולקבל את קיומו של הפחד כתחושה וכרגש לגיטימי. אם נזכור שפחד, דאגה ולחץ הם רגשות טבעיים ואוניברסליים ייתכן שנחליט לחלוק אותם עם אדם קרוב ובכך, מן הסתם, נחוש הקלה.

אך מעבר לכך, באשר לאספקט האישי של ההתמודדות, הרי שהנכונות לקבל את הפחד משמעה מוכנות להתבונן בכל תחושה ומחשבה - מפחידה או בלתי נעימה ככל שתהייה - מתוך רצון ללמוד אותה בצניעות, בסקרנות ובתשומת לב ערנית. כך למשל, כשעולות בנו תחושות של קנאה לאדם בעבודה או מחשבה "שמישהו מתנכל לי/דוחה אותי" או "מישהו מנסה לקחת את מקומי" או אולי מחשבה בנוסח "מה יקרה אם אכשל/אצליח יתר על המידה", נפנה עליהם את תשומת ליבנו ונתבונן בהן באופן בלתי מתערב, כמי שמאירים אותם באור פנס המודעות. לאחר שהצבענו על החשש או הפחד וזיהינו את קיומו, אפשר להתחיל ולהתקרב אליו, "להתיידד עמו", למשל על ידי כך שנזהה אותו בשם ( "אני מפחד ש/מ..." וכו'). בכך, כמו איתמר, אנחנו יוצרים "מרווח" עם הפחד ומאפשרים לעצמנו לנהל עמו דיאלוג שסופו להרחיב את גבולות "האני" שלנו. השלב הבא של ההתיידדות יהיה "לשחק" עם הפחד: לתת לתחושת הפחד עוד ועוד מקום בתוכנו, במחשבה ובגוף, להעצים במכוון את הפחד על ידי שימוש מבוקר בכוח הדמיון ולהפוך אותו באופן מודע וזמני למפלצתי יותר ויותר. אז, כשהמושכות בידינו וברור לנו כי זה אינו אלא אימון, נוכל לשאול את עצמנו בשיא הרצינות: "ומה יקרה לי במצב הקיצוני ביותר? מה יקרה אם יתחולל הגרוע מכל פחדי?" סביר להניח, שככל שנסכים ללכת עם שאלות ה"מה יקרה אם" כוורת דרך ארוכה יותר אל תוך עצמנו, ואל יקל הדבר בעיניכם, הרי שלא רק שנוכל לחשוף את מוקדי התלות שלנו באחרים (ולהתחיל להשתחרר מהם), אלא שנוכל גם לגלות, כי אחרי ה"אם" הנורא מכל, החיים הם בעצם מתנה נפלאה מדי מכדי לוותר עליה. שהרי בכל מקום שבו מת הפחד נולדת האהבה.

לחיים!