הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.
הוא מדשדש אל המטבח, ושם
המים הפושרים יזכירו לו
שבגילו, שבגילו, שבגילו
אדם זקן – מה יש לו בבקריו?
הוא קם בבוקר קיץ, וכבר סתיו
נמהל בערב בנורות חדרו.
ממסעו במסדרון הוא טרם שב,
כי שם הוא עוד חשב, חשב, חשב
מה לעשות עתה ומה לקרוא
אדם זקן – מה יש לו בספריו?
רוחות-פרצים בהם יעלעלו
ויסמנו לו משפטים על בוא הקץ
בדיו-סתרים, ואחר כך לו יגלו
כמה מהם. והוא יצא חוצץ
בברק עינו, בניסיונו הרב
אדם זקן – מה יש לו בעיניו?
אם יתרכז, יצוף בו זכר קרב
רחוק, צמא ניגודים וכשרון
וסיכויים תלולים, עד שקרב
יום שכחה. עכשיו מן הגרון
עולים בזהירות, כסיירים,
כמה מן הבטוחים בחרחוריו,
כמו נהמות נמר צעיר בסתיו
אדם זקן – היכן כל נמריו?
הוא עוד יצא לציד יום אחד,
כשהירוק יהיה ירוק שחור,
עם כח רב וניסיון מועט
הוא עוד יצא לציד יום אחד.
את השנים ישאיר מאחוריו
כמו כביש ארוך, שנעזב, עייף,
מאחורי כלי רכב מטורף,
שהוא עצמו ינהג בו, כרודף
אחר הזמן, שכבר אזל כולו
אדם זקן – מה יש לו בגילו?
הוא מנמנם, כי הוא פוחד לישון.
עיניו פקוחות למחצה, מנחשות
לפי תנועת הכוכבים, אם הלחישות
רומזות כי זה לילו האחרון
אדם זקן – מה יש לו בחלון?
חלון פתוח, ודרכו נשקף
ראש זר ולא מוגדר, שמאותת
להיות שנית נמר צעיר בסתיו,
תמיד תמיד לקחת, לא לתת
לראש עוין מבעד לחלון
לפקוד אותו בערב אחרון
אדם זקן – מה יש לו בערבו?
לא מלך
וייפול
לא על חרבו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה