הרשו לי לחלוק עמכם כמה מילים אישיות.
לפני עשרים שנה ויותר, מצאתי עצמי כמעט מדי ערב יוצאת מחדרי אגף הטבע ופני מזרחה, אל נוף ההרים. דקות ארוכות בצל שקיעת החמה, ישובה בדממה ולבי נשטף ביופיו של העמק, מוצף בגעגועים ומרחף אל מחוזות הדמיון. חושבת עלייך, אישה צעירה ויפה, אוהבת טבע, אוהבת שירה ואדם, ואת מבלה ימים ארוכים בקיבוץ, נודדת בשדותיו, וכובשת גם את ספסל האגף לטבע ב"בית המדרש למורים ולגננות, המדרשה לחינוך משותף, בית-ברל". כך נקרא הבית הזה פעם, בשמו המלא.
למדת פסיכולוגיה, ופדגוגיה של הילד. השתלמת בהבעה עברית, בידיעת הארץ, בתנ"ך ובעברית. הצטיינת בחינוך גופני, בריתמיקה, ובמוסיקה. לא פחות גם אהבת ציור, מלאכה וחקלאות, והתקשית בניתוח טקסטים פדגוגיים באנגלית.
לא, לא הכרתי אותך. תעודת הגמר שלך נפלה לידי זה מכבר, והיא שחשפה בפני פרט ועוד פרט מחייך, אישה יקרה ואהובה שלעולם לא אזכה עוד לפגוש.
יודעת עד כמה אהבת שירה. עד כמה הלכו ליבך ורוחך אחר הטבע והאמנות. מן המעט שהותרת אחרי לכתך נמצאו מחברות, יומנים וגם ספר אחד בלוי משהו, ובו שירי זן מתורגמים. ובספר משל קצרצר על מסעו הרוחני של רועה המחפש האחר הפר שאיבד לכאורה. יד המקרה הובילה אותי אל ספרך, שעה שחיפשתי נושא לכתיבת עבודת הד"ר. שלושה עשורים היה הספר מונח על מדף ספרייתי כמתנת פרידה ממך, והנה לפני שנתיים ימים הסתיים מסענו האקדמי הארוך. בעקבות הספר, מצאתי את הפר. מצאתי גם אותך ואת עצמי. ואני יכולה רק לקוות שכשם שנגע המסע בליבי, כך גם פגש את ליבך הצעיר.
תמיד תהיי לי חידה, אמא יקרה. נפרדתי ממך בחטף בעודי ילדה קטנה, ומאז חלפו ארבעים שנה.
ארבעים שנה של נדודי נפש, ארבעים שנה של ערגה וחסך גדול.
וברבות הימים, כשבגרתי, באתי ללמוד כאן, בבית המדרש שלך. ישובה על הספסל בו למדת גם את, באגף הטבע, סופגת את אהבתך לחלקת החקלאות, לשירה ולאדם, פסעתי גם אני בעקבותיך בשבילי החינוך והאקדמיה. השלמתי את המסע. והיום, כנציגת המשפחה, אני גאה, ויותר מכך נרגשת להעניק בשמך ועל שמך את מלגת ההצטיינות.
בשמך, אני מבקשת לברך את מי שבחר להפוך את החינוך לדרך ארץ. בשמך, אני מאחלת לכם בוגרים יקרים, שלא תשכח מליבכם הפועם והאנושי האמונה בטוב וביפה שבאדם; ושמפגשיכם עם הזולת באשר הוא, יהיו ספוגים ברוחב לב, בנדיבות, באהבה, בסבלנות, בחמלה, בפתיחות ובצניעות.
חינוך אינו מקצוע אלא נתיב ואורח חיים. כמו סיפור האיש המחפש אחר הפר, חינוך הוא מסע של מחשבה והתלבטות, של מחקר כן, של מפגש אמיץ של אדם עם עצמו. של מפגש אמיץ של אדם עם זולתו. דרך שאין לה סוף.
מי ייתן ואתם הבוגרים שזכיתם בהכרה על מאמציכם הכנים תישאוה בענווה ובחמלה. מי ייתן ותמשיכו להאיר באורה את אהבתכם לאדם, לטבע ולארץ.
לסיום, אני מבקשת להודות לאבא, מורה ותיק ובעל זכויות רבות בבית המדרש הזה, שגם בשעותיו הקשות הפגין רוחב לב ונדיבות וטיפח משך שנים רבות את המפעל החינוכי המבורך הזה.
מעומק הלב, אני מבקשת להודות גם לבית המדרש הזה, לבית החם שזימן לי מסע מלא משמעות, מן ההרים הרחוקים אל עמקי נפשי.
תודה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה