מחשבות על צילום, רולאן בארת

אם תצלום מן התצלומים חביב עלי, אם הוא מפריע את מנוחתי, אני מתעכב עליו. מה אני עושה כל אותו זמן שאני שרוי במחיצתו? אני מתבונן בו, אני בוחן אותו, כאילו אני מבקש לדעת יותר על החפץ או על האדם שהוא מציג לפני. פני אמי, הנעלמים במעבה גן החורף, מעורפלים ודהים. בדחף הראשון פלטתי קריאה: "זו היא! זו באמת היא! סוף סוף זו היא!" עכשיו אני טוען שאני יודע – וגם מסוגל לומר זאת בברור – מדוע זו היא ומהו העושה זאת. אני רוצה לשרטט את הפנים האהובים עלי באמצעות המחשבה, לעשות אותם שדה מיוחד במינו להסתכלות חודרת: אני רוצה להגדיל פנים אלה כדי להיטיב לראותם ולהבינם, ולדעת את האמת שבהם [ולפעמים, תמים, אני מוסר את המלאכה הזאת למעבדה כלשהי]. אני מאמין שעל ידי הגדלת הפרט ב"סדרות" [כל צילום יביא עמו פרטים קטנים יותר מאלו שנראו בשלב קודם] אגיע בסופו של דבר לישותה של אמי...אני מפרק, אני מגדיל ומשהה, אם אפשר לומר כך, כדי שיהיה סיפק בידי לדעת סוף-סוף. התצלום מצדיק תשוקה זו, גם אם אינו מספקה. אותה תקוות שווא לגלות את האמת מתעוררת בי רק משום שהמהות של התצלום הוא במדויק "זה היה" ומשום שאני שרוי באשליה שדי בניקוי השטח של התמונה כדי להגיע למה שמאחוריה: לבחון פירושו להפוך את התצלום, לחדור לעומק הנייר, להגיע אל הצד השני [בשבילנו, אנשי המערב, ה"נסתר" אמיתי יותר מן הנגלה]. אבל, אהה, אף שאני מעמיק להסתכל אינני מגלה כלום: אם אני מגדיל את התצלום איני רואה אלא את מרקם הנייר: אני הורס את הדימוי לטובת תשתיתו החומרית: ואם אינני מגדיל, אם אני מסתפק בבחינת הדברים, איני מקבל אלא אותו ידע הנמצא ברשותי זמן רב, ממבט עיני הראשון: שזה אכן היה. סיבוב הבורג לא העלה דבר ..התצלום אינו יודע לומר את מה שהוא מניח לנו לראות.

בתמונה - אמא