יום שני, 17 במרץ 2014

כאן..

תמונה: ‏כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –
עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;
לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל
הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,
הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:
לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,
עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!
מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר
שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל
אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

רחל

ועוד בעניין השיר: 
הלחן, מתוך "זמרשת": http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1276
ושיח ספרותי של רות קלדרון עם הרב דב ברקוביץ והמשוררת רבקה מרים:
http://calderon.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=035a828f-3c7d-44c5-83d3-466080a8c4de&lang=HEB

בתמונה שלמה הלפרין, סבא של אישי, ארנון, בראשית ימי הכפר‏

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –

עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;
לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל
הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,
הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:
לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,
עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!
מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר
שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל
אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

רחל

ועוד בעניין השיר:
הלחן, מתוך "זמרשת": http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1276
ושיח ספרותי של רות קלדרון עם הרב דב ברקוביץ והמשוררת רבקה מרים:
http://calderon.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=035a828f-3c7d-44c5-83d3-466080a8c4de&lang=HEB

בתמונה שלמה הלפרין, סבא של אישי, ארנון, בראשית ימי הכפר

אלי / לאה גולדברג

תמונה: ‏השנים פרכסו את פני
בזכרון אהבות
וענדו לראשי חוטי כסף קלים
עד יפיתי מאוד.

בעיני נשקפים
הנופים
ודרכים שעברתי
יישרו צעדיי-
עייפים ויפים.

אם תראני עכשיו
לא תכיר את תמוליך
אני הולכת אלי
בפנים שביקשת לשווא
כשהלכתי אליך.

לאה גולדברג‏

השנים פרכסו את פני

בזכרון אהבות
וענדו לראשי חוטי כסף קלים
עד יפיתי מאוד.

בעיני נשקפים
הנופים
ודרכים שעברתי
יישרו צעדיי-
עייפים ויפים.

אם תראני עכשיו
לא תכיר את תמוליך
אני הולכת אלי
בפנים שביקשת לשווא
כשהלכתי אליך.

לאה גולדברג

אנה הלפרין..פנים וחוץ..

תמונה: ‏"המעבר אל מחוץ לדלתות, הרחק מהחלל המלבני, השפיעה עלי עמוקות. נדרש לי זמן להבין את ההבדל בין העבודה בחלל סגור לבין העבודה בסביבה. פתאום ה'למעלה' נהפך לאינסופי ול'למטה' יש תחושה של קרקע. משתמשים ברגליים בצורה שונה, משתמשים בעיניים באופן שונה, אתה רואה את הסביבה, את העצים, את השמים, את הציפור שעפה מעל. כל האלמנטים האלה בסביבה שלך נהפכים לחלק ממי שאתה. וזה מעניק לא רק תחושה של התרחבות, אלא כך אתה מרגיש חלק משלם, להבדיל מאובייקט בחלל. אלה שתי דרכים שונות לחלוטין לחוות את עצמך".

אנה הלפרין, רקדנית וכוראוגרפית וממניחות היסוד של המחול הפוסט מודרני וכיום בת 93, מספרת על הטבע כמקור השראה ליצירתה.

ולאן אנחנו מזמינות אותך?.מתוך כתבה / עיתון את ינואר 2014....................................................................................."נעמה אושרי משתפת פעולה גם עם רקדנית להקת בת שבע לשעבר, איריס נייס, בסדנה בשם “דרך הנהר”, שמשלבת בין בודהיזם וריקוד. “הכל התחיל מזה שבילינו המון זמן בהתבוננות בעננים באזור נחל אלכסנדר. במשך יום שלם ניסינו לראות איך נוצר גשם מתוך
ענן. זה המון עשייה ללא עשייה. רק התבוננות והקשבה. בקיצור, אני הזמנתי אותה למרחב שלי, היא הזמינה אותי למרחב שלה ויחד יצרנו את ‘דרך הנהר’ דרך הנהר Riverpath. כיום אנחנו מזמינות אנשים לתרגל הקשבה ומדיטציה, שמתוכן עולה שיח בעל היבטים פואטיים ורעיונות פיוטיים שאני קושרת לעולם הבודהיסטי. בעיקר דברים שקשורים לנוכחות והקשבה.
איריס, מצדה, לוקחת את זה למקום של התנסות ומחקר של תנועה בתוך הגוף. זה מזמין שאלות כמו ‘מי אני?’, ‘מה זה מפגש?’ ו’מה זה מגע?’. השילוב הזה, בין אמנות להתבוננות, עומד במרכז העשייה והיצירתיות שלה, והמבט שלי, שנשען על הפואטיקה הבודהיסטית,
יוצר מרחב של יצירה וריפוי”.‏
"המעבר אל מחוץ לדלתות, הרחק מהחלל המלבני, השפיעה עלי עמוקות. נדרש לי זמן להבין את ההבדל בין העבודה בחלל סגור לבין העבודה בסביבה. פתאום ה'למעלה' נהפך לאינסופי ול'למטה' יש תחושה של קרקע. משתמשים ברגליים בצורה שונה, משתמשים בעיניים באופן שונה, אתה רואה את הסביבה, את העצים, את השמים, את הציפור שעפה מעל. כל האלמנטים האלה בסביבה שלך נהפכים לחלק ממי שאתה. וזה מעניק לא רק תחושה של התרחבות, אלא כך אתה מרגיש חלק משלם, להבדיל מאובייקט בחלל. אלה שתי דרכים שונות לחלוטין לחוות את עצמך".

אנה הלפרין, רקדנית וכוראוגרפית וממניחות היסוד של המחול הפוסט מודרני וכיום בת 93, מספרת על הטבע כמקור השראה ליצירתה.

חלפי..

תמונה: ‏מאוד העמיק  הרקיע לדום,
וייף בערבו על קמרון כוכביו.
אביב התקדש בדמי האדום - 
עבד גופי
ויאהב.

העמיק הרקיע מאוד
וגבה.
לא ראיתי כזה מעודי.
לו הלמו בקרבי לבבות שבעה,
שבעתם לך נתנו מאודי.

אברהם חלפי‏

מאוד העמיק הרקיע לדום,
וייף בערבו על קמרון כוכביו.
אביב התקדש בדמי האדום - 
עבד גופי
ויאהב.

העמיק הרקיע מאוד
וגבה.
לא ראיתי כזה מעודי.
לו הלמו בקרבי לבבות שבעה,
שבעתם לך נתנו מאודי.

אברהם חלפי

שיר אהבה יפני / ריוקן

האם שכחת?
האם נעלם השביל?
בימים אלה
אני ממתין ושב וממתין
אבל 
את
טרם באת

ריוקן כותב לאהובתו טיישין,
מחצית המאה הי"ט, יפן.

[תרגום חופשי מאנגלית]

יום שבת, 7 בדצמבר 2013

מעל ומעבר?

"תודעתנו מורגלת להגיב לדברים במונחים של הבחנה וזיהוי. ברקע התהליך התודעתי הזה נמצאת הדעה הקדומה לפיה מעבר לקיומם הפשוט של הדברים ישנה 'מהות', ומעבר לחזותם יש 'משמעות'. אבל ברגע שנבין שקיומם של הדברים הוא הוא מהותם, מה נותר עוד להבין?
בחיפושינו אחרי 'משמעות' ניסינו כמעט כל תשובה אפשרית זולת התשובה הפשוטה והברורה ביותר: שמשמעותם של הדברים היא הדברים עצמם."

מתוך: המבוא של יואל הופמן ל 'ספר הזן של ג'ושו' .
צילמה איריס נייס

ולו ולרגע..



יושבת אל מול מסך המחשב, ממתינה למילים בקצה תעלת לידתן. מן החלון נשקפים נופי הכפר. רוח קלילה נושבת בין עצי הלימון, פעמונים נושאים קול חרישי ולהקת ציפורים מפלחת את האוויר בלא להותיר בו עקבות. במורד הרחוב נשמעת שיחה בין שכנים, מפגש אנושי. אוטובוס ילדים ממהר לדרכו, לקראת יום חדש שפותח שעריו. מקשיבה, מתבוננת. מוכנה להתמסר לחד פעמיות חסרת הייחודיות של הבוקר הזה. סקרנית, מפנה מקום בין טיפות הרגע, מניחה להווה להתהוות לו לאיטו, לבצבץ כרצונו.
לרגע קט מבחינה באין סוף פגישות שרוחשות להן באין מפריע. פגישות שנולדות כהרף עין ומתפנות ברגע הבא מעצמן, כאילו לא היו מעולם.
ולא, אלה לא רק פגישות של אדם עם אדם, של פנים עם פנים. לא רק פגישות של אמירת שלום מנומסת, של חיוך נבוך, של חילופי דברים. לא פגישות של סחר או מסירה עניינית, אלא פגש שהוא כמו בראשיתי מזה.
נביחה. ציוץ. עיטוש פוגשים באוזניי. מגע הרוח מלטף את קנה הנשימה. צלילי הפעמון מרעידים את הלחי, חיבוק קרני השמש גולש במורדות הגב. אין סוף לרחשים הרוחשים, המתרחשים, המתלחשים, המתנחשים ברגע האחד. תנועה בלתי פוסקת, ואין בורא לה. ריקוד שאין לו ראשית, ומי יודע היכן קיצו?
והריקוד המתחולל דרך צינורות הגוף, פוקח את החושים, מעיר את התחושות, צובע את טעמי החך, מצייר את התודעה בגווני חיים.
משתאה, משתהה ותוהה: האומנם אני נוכחת בשלמותי במחול הזה, שהוא לי ואינו 'אני'? האומנם אני מסכימה בכנות להתחולל בריקוד הרגעי הזה שנולד בי ומת בלא לנוח? האומנם יש בי האומץ להתמסר לתנועת ה'בא והולך כרצונו' בלא תנאי, מחשבה או שיפוט? והאם אוכל – ולו כעת, ולו לרגע קטן - להיות כולי 'עכשיו', ממש 'עכשיו' - הצליל, הריח, האור, המגע שרוחש בי? ובעודי משתאה, משתהה ותוהה מתפרק לו ממש כאן ולנגד עיני, השדה העדין של מחול הנוכחות שייחל, כך נדמה לי, לפגוש בי בשתיקה שאינה יודעת, פגש שאין בו מחיצות. ואני בתשוקותיי לגעת בו, כבכנף הפרפר הנחלץ ממעטפותיו, פוררתי את היותו, נגסתי בהיותי, ושוב הייתי לזו ששומעת שיחות יומיומיות בין שכנים, בלא להבחין בדממה המבצבצת בין מילותיהם.
כמו כוכבים המוצאים את הדרך לכל חלון,
כמו יום המציץ אל כל עין נפקחת,
כאור,
אצבעות שנגעו בנימת החלום האחרון
והרעידו שמחה, וימוג הפחד
ויהי מזמור.

כה פשוט,
כה פשוט ומלא,
כמו אחו ירוק המחבק את השביל האבוד
וטל
ותלתן
וטלה.

פתיחה, לאה גולדברג
בוקרה של שבת
במטע האבוקדו
בואך הנחל.
פגישה ארעית עם זמניותי.
כיוון שלחיות יחד הוא אושר
גם להזקין יחד הוא אושר.
אם להזקין יחד הוא אושר
גם למות יחד יהיה אושר.
מדי לילה, מעונה, מאשים אותי פחד:
אפשר שלא אתברך במזל הזה.

שונטרו טניקאוה
מיפנית: אקיקו טקהאשי, אמיר אור

פרידה מאריק איינשטיין..

איך הלכת לי חבר..
הו, כבד לבבי כעופרת
אבלה בגופי הנשמה 
איך אאזין שוב לשיר התוצרת 
איך אשאב מתוכו נחמה..? 

הוא לא היה רק סמל הישראליות שנגע בכל מישורי קיומנו וסימן את הזמן החולף בנו ואת זה שלא רצינו שייגמר לעולם. הוא לא היה רק מי שישב בבית עם התה והלימון והספרים הישנים, אלא גם מי שקיבל את פני העולים בנמל בחן, בחיוך שובב ובאלפי שפות. מי שנגע וריגש עד דמעות כשפסע איתנו בשדות הארץ היפה והטובה והתגעגע הביתה, אלינו, כשישב על גשר הזהב. מי שהזכיר לנו ששביר מתפורר בקלות, ושטוב לקחת פסק זמן. מי ששאל בתמימות למה לקחת ללב? ודאג שניסע לאט. מי שידע לומר באופטימיות שאני ואתה, רק אם נרצה, נשנה את העולם, ומי ששמר גם מקום רך לשיר של אחרי המלחמה. מי שהיה לנו לאמא אדמה והיום, עם לכתו, עוטר על מצחינו זהב שחור.

לא רק אהבה קולקטיבית יש בלבי לאיש החמוש במשקפיים, ששורר אותנו מעל לזמן ונשא איתנו יותר מכל את עגלת חיינו העמוסה. יש בלבי גם אהבה פרטית, שמוחה היום דמעה פרטית על לכתו של אריק. שירת חייו נוכחת בביתנו יום יום, שעה שעה. לא רק דרך צלילי התקליטים השחוקים והדיסקים המתחדשים, לא רק דרך ספרי השירה ונגינת הפסנתר והגיטרה, אלא גם מבעד לעיניי ילדיי, ילדינו - אמיר, הגר, אבישג ואחינעם, שזכו בשמם בשל אהבתנו, אהבתו של ארנון ושלי, לשירת לבו של האיש היקר שהלך הלילה לעולמו.

מי ייתן והיא תחבק אותך אליה בנשימה חמה,
אתה, שלמי שתהייה
חייו מלאי שיר...

http://www.youtube.com/watch?v=0Z9dJyrjea4

תקווה

תקווה היא המקום בו הצעיר יודע להשפיל מבט, להצטער, והזקן עודו זקוף רב קשב מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת לבקש לעצמו משאלה...