שבת הייקו בים - 4

בואי ולכתי

נפרדים זה מזה

במורד

הנשימה האחת

כֹּחִי הוֹלֵךְ וָדָל –

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!

הֱיֵה לִי גֶשֶׁר צַר מֵעַל לִתְהוֹם תּוּגָה, מֵעַל תּוּגַת יָמַי.

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!

הֱיֵה לִי נֶפֶשׁ-מָה

הֱיֵה מִשְׁעָן לַלֵּב,

הֱיֵה אִילָן מֵצֵל עַל פְּנֵי מִדְבַּר שְׁמָמָה.

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!

הַלַּיְלָה כֹּה אָרֹךְ, הַשַּׁחַר כֹּה רָחוֹק.

הֱיֵה לִי אוֹר מְעַט, הֱיֵה שִׂמְחַת-פִּתְאֹם,

הֱיֵה לִי לֶחֶם חֹק!

רחל

לו באת/ יונתן רטוש

לו באת

כמו שאת

כעת עתה

הייתי מקבל אותך

כל כך פשוט

כמו שאת

כמו שבאת -

ואת

אותי -

אחרת

- הן לא באת.

לו מת

כמו שאת

כעת עתה

הייתי מקבר אותך

כל כך פשוט

כמו שמת

כמו שאת-

ואת

אותי -

אחרת

- הן לא מת.

יונתן רטוש

אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ

אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.

אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ

אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.

אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ

אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.

כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו

בַּקָּרָה,

אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ.

וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.

בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ.

לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע -

אַל תִּירָא.

"פעם אחת בעשרת ימי תשובה ישבתי ביני לבין עצמי ופשפשתי במעשי, והרהרתי איזוהי הדרך שאבוד לי לילך בה בעבודת השם, ולא מצאתי לגופי טוב ממדרגת האין. היינו לשום עצמי אין ואפס, שאם אתה עושה עצמך אין ממילא רב החפציות שמעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ממלא בטלים, שאם אתה אין לא כדאי להם להיטפל בך ונמצאים כל עיתותיך בידך לעבוד את בוראך בלא בטלים הרבה, שאינך צריך לבטל זמן על אותם החפציות".

מתוך "ספר תכלית המעשים" - ש.י. עגנון

לפני שהוא מגיע להארה,

אדם קם בכל בוקר ועובד כל היום בשדותיו,

חוזר הביתה לאכול ארוחת ערב, הולך למיטה,

עושה אהבה עם אשתו ונרדם.

אבל אחרי שהשיג הארה...

אדם קם בכל בוקר ועובד כל היום בשדותיו,

חוזר הביתה לאכול ארוחת ערב,

הולך למיטה,

עושה אהבה עם אשתו ונרדם...

שלדון קופ, מתוך "אם תפגוש את הבודהא בדרך הרוג אותו".

בחריצים

שביני

ובין

הרגע הזה

פעורה

תהום

הזמן

"הרחקתי מעלי את השניות, ראיתי כי שני העולמות הם אחד;

אחד אחפש, אחד אדע, אחד אראה, לאחד אקרא.

הוא ראשון, הוא אחרון, הוא החיצון, הוא הפנימי..

אם פעם בעולם הזה אזכה לשהות רגע עמך,

ארמוס את שני העולמות, ארקוד בחדוות ניצחון עד-עולם.

הוי שמסי טבריס, כה שיכור אני בזה העולם

עד כי אין בפי דבר לספרו זולת שיכרון וגיל"

ג'לאל אל-דין רומי, משורר, מיסטיקן ומאהב. מאה 13

ולו לרגע...

מאיטה את מרוץ הדרך. נשענת בזהירות לאחור. מחפשת נקודת עגינה. מנוח ללב. תמיכה לגוף. מזור לרוח במסעות נדודיה. סדק זעיר להניח בו את הנשימה. מבקשת להתרווח. להתמסר. להתעטף בחיק ידיים שיודעות להקשיב. שיודעות להתפנות מעצמן. להתקרב. להיפגש וברכות - לגעת. חושבת לעצמי, כמה נדירה היא האפשרות לשכון בטח בחיקו הפנוי של האחר. להיות, ולו לרגע, נראית. מובנת. מוגנת. נתמכת. חשופה. אהובה. ולו לרגע.

הדרך האינסופית מכאן לכאן

שוכנת בתוך הגוף הזה, כאן. קשובה לנשימה. שומעת את המולת החדר ואת רחשי העולם. נוכחת עם הקולות הבוקעים גם מסדקי הגוף. מגלה שהרוח משתוקקת להיות "שם" - שואפת אל מחוזות האתמול והמחר. אצה לה אל סבך הבעד והנגד. נוטשת את מרחבי הקיום של הרגע הזה והמקום הזה, וגולה בכפייתיות אל שדות האשליה וארצות הדמיון - אל מה שהיה. אל מה שיהיה. אל מחוזות התשוקה והפחד. שובי לביתך, אני מזכירה לעצמי פעם ועוד פעם. ולרגע חוזרת לשכון במקום בו נוכח גופי. אבל הרוח בשלה. היא שבה ומתגנבת ממני, ומפליגה לה אל עולמות התעתוע. שוב היא נופלת בסבך הסיפורים שמחפשים להם סוף. שוב נפתלת בסבך הסכסוכים שמבקשים את הצדק. שוב היא ואני כמו שתיים זרות.

הו, כמה ארוכה היא הדרך הביתה.

הנצח מפריד ביני לביני, בין כאן לבין כאן.

אינסופי הוא מסע השיבה אל המקום ואל הזמן שמעולם לא נטשתי באמת.

מציאות/ ויסלבה שימבורסקה

המציאות אינה נמוגה

כמו שנמוגים החלומות.

שום רשרוש, שום פעמון

לא יניסו אותה,

שום צעקה או שאון

לא יעוררו ממנה.

עכורים ורב-משמעיים

המראות בחלום,

וניתן לפרשם

באופנים רבים.

המציאות משמעה מציאות

וזו כבר חידה קשה.

לחלומות יש מפתחות.

המציאות נפתחת מעצמה

ואינה מניחה לסגרה.

נשפכים ממנה

תעודות בית-ספר וכוכבים,

נושרים פרפרים

ונשמות של מגהצים ישנים,

כובעים חסרי ראש

וקרעי עננים.

אלה יוצרים חידת ציור

שאין לפתרה.

בלעדינו לא היו חלומות.

זה שבלעדיו לא הייתה מציאות

לא נודע,

ותוצר נדודי-שנתו

נופל בחלקו של כל מקיץ.

לא החלומות מטורפים,

המציאות מטורפת,

ולו בשל העקשנות

שבה היא נאחזת

ברצף האירועים.

בחלומותינו עוד חי

זה שמת באחרונה,

נחן אפילו בבריאות

ובנעורים מחודשים.

המציאות מניחה לפנינו

את גופת המת.

המציאות אינה נסוגה ולו צעד.

אווריריות החלומות מאפשרת

לזכרון להתנער מהם בקלות.

המציאות אינה צריכה לחשוש משכחה.

היא מקרה קשה.

רובצת על כתפינו,

מכבידה על ליבנו,

צונחת לרגלינו.

אין מפלט ממנה,

בכל תלוונו.

ואין בנתיב מסענו

תחנה

שבה לא תחכה לנו.