יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

לומדת ולא יודעת דבר...




לא ישבתי שנים במנזרי זן – ביפן, בסין, בוייטנאם או בבורמה. לא שמעתי את תורת הסוד מפי מורים קשישים בהרים. לא ביליתי חודשים או שבועות בשתיקה, וגם לא יצאתי מביתי לנדודים ביערות נידחים או במערות חשוכות בקצות העולם. לא גיליתי את האור וגם לא פיתחתי שיטה, ועל שמי אין גרסה של 'הדרך אל האושר'. למעשה, לא גילית דבר וחצי דבר. חייתי כאן, בחלקת האלוהים הקטנה, בין הנחל לים, בשמחות ובעצב. החלפתי חיתולים והנקתי בלילות. ביליתי בגני משחקים, במדשאות, בחולות מתחת לעצי האיקליפטוס, באסיפות הורים ובמחנות הקיץ. התרגשתי למראה שן ראשונה וצעד ראשון. בכיתי ביום בראשון בכיתה א' ועם קבלת הצו הראשון שתיים שנים מאוחר יותר. מכל אלה, למדתי דבר או שניים על החיים. למדתי, ועדיין לומדת.

למדתי, למשל, שלא כל מה שאבקש יתקיים. שהסבל בתוכי גדול יותר מן הכאב שבא מן העולם. למדתי שאחיזתי בדברים – באנשים, בזיכרונות, בהנאות הגוף והחומר או בנפלאות רוח – האחיזה הזאת מייסרת ומכאיבה. למדתי שאש האיבה שורפת אותי כהרף עין, ושחום האהבה מאיר במתינות ובחמלה. כאילו המדובר באש אחרת. עוד למדתי ש'ככה' זו כן תשובה, ואפילו – כמה מוזר - מקור למעט נחת, קבלה, השלמה. למדתי שלקבל את הדברים הקטנים משמע לצעוד צעד קטן בדרך ארוכה לשחרור הלב.

למדתי [ועדיין עלי להמשיך וללמוד] להקשיב בסבלנות לפחד, לבכי ולעיוורון. למדתי לנשום בחמלה ובמתינות אל הכאב. לחבק ברוך ובהבנה גם את הגעגוע שלא מרפה. למדתי להתיידד עם בערות הלב ולהטות אוזן גם לקנאה ולצרות העין. למדתי להתבונן בצער שאין לו סוף. פעם חשבתי שיום יבוא ויוכל להסתלק. היום, זקנה מעט יותר, יודעת לומר בהכנעה שסיומו של הכאב הוא אולי רק עוד אשליה.

מאנשים ומנשים שפגשתי בדרך למדתי משהו על חשיבות ההקשבה. למדתי שכאבם אינו שונה במאומה משלי. שזה רק עניין של גיאוגרפיה. למדתי [וכן, גם בזאת עלי להמשיך ולהתאמן] עד כמה קשה להקשיב לאחרים מבלי לשפוט אותם, מבלי לבקר ומבלי לייעץ. למדתי עד כמה לא פשוט להיות פשוט. כמה מסובך רק להקשיב בלא לדעת. מעת לעת נדמה לי שאני יודעת. אלא שאז, בדיוק אז, מתגנבת בי היהירות, ותחושה של סיפוק עצמי מתמקמת לה בחזה. הישג? תובנה? ידיעה? שלי? אני? וללא רחם בא גל של כאב הגאווה. למדתי להקשיב גם לכאב הזה, לזהות את המחשבה הטיפשית שיש לי או לדרכי איזו חכמה ייחודית ומיוחדת. והנה שוב, אני נופלת בסבך הידיעות, מתפתלת ברשת השחץ.

למדתי [ועוד עלי להתאמן בלא סוף] לפנות את הלב. להניח. לנשום בצניעות את פעימות העולם, לקבל את מה שבא בלא לדחות. להיפרד ממה שמבקש ללכת, בלא לאחוז. לא שלי היא הנשימה הזו. לא שלי הפעימה הזו. לא שלי ההוויה הזו.

הכאבים בדרך, ייסורי הגוף ופיתולי הרוח, לימדו אותי שחמלה פותחת את נתיבי הלב ושסליחה סוללת שבילים חדשים ביחסים. למדתי שאהבה ונדיבות יכולות להתחפש לפעמים לחמדנות או לתשוקה. שיש בהן מזרעי החכמה והיופי, ושיש בהן לא אחת גם מזרעי ההרס והאנוכיות.

למדתי עם השנים לתת יותר מקום לעצמי ולאחרים. לרווח את הזמן. לפרום את הדקות שנערמות להן מעצמן. להתיר את קשרי המורכבות. למהר פחות. להיות יותר. להספיק פחות. לנשום יותר. חזרתי להתרגש מתנועת העננים, מריקוד העשבים ומניחוח העלים אחרי הגשם. למדתי מהם, שכמותם שלא אוכל להיות מי שאינני. לכל היותר אוכל להיות מי שהנני כבר. למדתי שלדרך יש קצב משלה ושהיא חכמה יותר מן ההולכים בה. שאין דבר שהיא מסתירה בסיומה, ושאין דבר שחסר בה מראשיתה. למדתי שלא ניתן להשיג בה דבר, וגם שלא ניתן לחמוק ממנה, כי אין לאן. למדתי שאי אפשר להגיע בסופה של הדרך אל סופה, אלא אולי רק לנקודת ההתחלה. שהמסע הזה ושמו 'חיי' הוא ריקוד של אינספור רגעי עכשיו, מסע מבטן האדמה אל בטן האדמה: תנועה עתירה במשמעות והבל מוחלט. תנועה עמוקה וחסרת פשר. מרגשת ונעדרת כל עניין. למדתי את הגם וגם בכאב גדול, מבינה שאלה הם פיסות חיי.

למדתי את החיים מן החיים. מילדי, מבן זוגי, מן ההליכה היחפה על שפת הים, מן המגע של כף הרגל בחולות שבלב הפרדסים, מן הריחות של הנחל, מציוצי הציפורים, מן השתיקה שגזרתי על עצמי, שרק בזכותה יכולתי לראות ולשמוע, אבל גם מן השיחה במכולת או בדרך לבית הספר. למדתי מהנשים ומהאנשים – תלמידים, שכנים, חברים, קרובים ומורים – אלה שבאו לשאול, לתהות, לשתוק, להתבונן, ללמוד, להקשיב ואלה שבנדיבותם באו לחלוק פיסה אינטימית של כאב. למדתי להקשיב וללמוד מכל מלמדי אלה, גדולים וקטנים, אהובים ואהובים פחות. כמיטב יכולתי השתדלתי ללמוד מכולם. מודה בקידה כנה וחרישית על המפגש עם היפה והכואב.

למדתי ולמדתי. אבל אללי, אני יודעת שאינני יודעת דבר. יודעת שעלי להמשיך וללמוד. ללמוד בלא לדעת, ללמוד לא לדעת. ללמוד להתפנות ולשכוח את הלמידה.

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011






ביד ריקה

באתי לעולם

ברגל יחפה

הולך מן העולם

בואי

לכתי

שני אירועים

פשוטים

שנסתבכו

זה

בזה


קוֹזָן אִיקְּיוֹ.

יפן. מאה 14

יום שני, 4 ביולי 2011

במקום קורות חיים[נכתב אי-אז. השתנה כבר אינספור פעמים ונותר כחידה רלוונטית גם ברגע הזה]

"מי אני?" – זו שאלה שאני שואלת את עצמי מדי פעם, ברגעי הערות שלי. שאלה מסקרנת וגם מטלטלת. שאלה שבכל פעם מחדש אני נבוכה לגלות עד כמה היא חסרת תשובה. (ומיהי, בכלל, השואלת? ומיהי זו שנדהמת לגלות?) שאלה שכנראה אמשיך ואשאל, אמשיך ואשאל. אמשיך ואשאל.



אני מזיעה עכשיו. בחוץ הבנות משכשכות במי הבריכה. המים, השמש, הצחוק המתגלגל, צל הפקאן, הקונכיות שעל המדף, המחשבות שלי, הנשימות, הכיווץ בבטן, העייפות. רגע של סיפוק ועוד רגע של חוסר נחת. כל אלה הם חיי כעת. אוסף משתנה של אינספור תנאים ונסיבות. אלה הם חיי, ומי אני? מיהי בעלת החיים האלה? ומיהי זו ששואלת שאלות על חייה ברגע הזה, ואולי באותה הזדמנות גם שוכחת לנשום?


אני משכימה לקום כנעמה. וזהו רק שמי, אמירה שימושית ולא אמיתית. אני משכימה לקום גם כנעמה האימא של אמיר והגר ואבישג ואחינעם. אני משכימה קום כרעיה במיטה החסרה את ארנון, בן זוגי, שיוצא עוד לפני הזריחה לחליבת הבוקר. מכינה כריכים לבית הספר, מחפשת אחר גרב אבוד, עוזרת לשים מחברת מרופטת בתיק, מחדדת עיפרון, נותנת נשיקה, נפרדת ומברכת לשלום.


כל בוקר מחדש, כאילו הכל אותו דבר. כל בוקר מחדש כאילו שום דבר אינו כמו שהיה. כמה פעמים אני שמה לב להבדל שבין אתמול לבין היום? כמה פעמים יום האתמול דומה כל כך לרגעי העכשיו? הבדל קטן בתשומת הלב. הבדל גדול שבין רגע של נחת ובין רגע של חוסר סיפוק.
שעות ספורות חולפות ואני תלמידה. מתרגלת. יושבת בשיכול רגליים ובעיניים עצומות. נושמת בתשומת לב ומנסה להבין משהו על עצמי ועל החיים. לומדת מחכמתם של קודמי, אנשי הדהרמה והדרך, מוצאת עצמי מתפעלת בפעם המי יודע כמה מיופייה ומקסמה של תורת הבודהא. כל פעם מחדש. איפה האימא שבי בעת ההתפעלות הזו? איפה תורת הבודהא בשעת החלפת החיתולים בגן השעשועים? גם כאן אני אימא וגם כאן אני לא.


גם כאן אני תלמידה, וגם כאן אני לא. עדיין עם השאלה 'מי אני'?

בערוב היום מודה בתוככי לבי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי ללוות אנשים בנתיבות חייהם. פעם, איש עסקים שמחפש בתורת הבודהא שלווה ושקט וכעבור זמן מבין, שהחיים רצים מהר מדי ולא תמיד גם בכיוון המתאים לו. פעם חבורה מכובדת של אנשי טיפול ובריאות הנפש שמבקשים משהו עמוק לעצמם, מגע קרוב יותר, אינטימיות אחרת, נתיב חדש לטיפול. פעם, אישה באמצע הדרך שמשהו "פתאום" השתבש בחייה,. משהו התפרק, והיא מבקשת לגעת במצוקה בעדינות ובריקות שאין בה מילים. פעם קבוצה של נשים, אמהות ותיקות (ואולי גם מעט גברים אמיצים) שרוצה להתבונן בחיים באור רענן,.לראות את מלכודות היחסים הקרובים ולצאת מהסבך. ובסופו של היום באה זמנה של האהבה. ומי אני באהבה? אני החיבוק? אני המגע? אני תחושה? אני הרגש? אני המעשה? הולכת לישון עם השאלה 'מי אני'? ברכות מפנה מקום לחלום שיאיר מעט את החשכה, שיעיר אותי ליום חדש. מחדש.

כבר ארבעים שנה ועוד קצת שאני נושמת. שלושה עשורים לחיי לא שמתי לב לעובדה הזו. בעשור האחרון גיליתי את הנשימה ועולם חדש נפתח בפני. עולם ומלואו ממש מתחת לאפי. גיליתי שהנשימה היא אני. גיליתי שאני נושמת אותה כמו שהיא נושמת אותי. התבוננותי בנשימה ולמדתי משהו על חיי שלי.

כמו הנשימה, החיים משתנים מרגע לרגע.

כמו הנשימה החיים הם בדיוק מה שהם.

כמו הנשימה, כך בחיים – אינני יכולה להיאחז בדבר ואינני יכולה לדחות מאומה.

כמו הנשימה, כך בחיים, אני יכולה לקחת ממה שיש. לא יותר. אני יכולה לתת את מה שאין בו צורך.לא פחות.

כמו החיים כך הנשימה. אפשר לנשום סתם כך. ואפשר לנשום בתשומת לב.

ועדיין נותרת עם השאלה – מיהי זו שנושמת?
ומיהי זו שמתבוננת? ומיהי זו שמבינה דבר או שניים על חייה?
ומי היא זו שלא מבינה דבר?
ומי אני?
נושמת וממשיכה להתבונן.
מתבוננת וממשיכה לנשום.

יום שני, 6 ביוני 2011

איזו עדינות יש/ רחל חלפי


איזו עדינות יש בגופנו שעה שהוא

נוטש

אותנו לאט,

חושש להכאיבנו

במהלומת-פתע.

לאט בערגה

כיפהפיה נרדמת-למחצה

הוא טווה לנו קמטים קטנים של אור ושל חכמה -

לא בקיעים של רעידת אדמה -רשת אוורירית של חריצי-אימה.

כמה טוב-לב מצד גופנו

שאינו משנה את פנינו

באחת

שאינו שובר את עצמותינו

במכה.
לא,

בזהירות

כסהר חיוור השופך זהרו עלינו

הוא מאיר אותנו

ברשת עצבים עצבים

מקפל את עורנו בפינות

מקשה את עמוד השדרה שלנו -שנוכל לעמוד בכל זה.
איזה יופי

איזו עדינות יש בגופנו

הבוגד בנו לאט בנימוס

מכין אותנו

מספר לנו

בלחש

מעט-מעט שעה-שעה

שהוא הולך

יום שלישי, 31 במאי 2011

על שלושה דברים / לאה גולדברג

אמר הדייג היורד לים

על שלושה דברים העולם קיים –

על מי-הימים,

על חופי היבשת

ועל דגי המצולה העולים ברשת.

אמר האיכר המוביל מחרשה:

עומד העולם על דברים שלושה-

על אדמת השדות,

על גשמי שמים,

ועל לחם מוצא בזיעת-אפים.


אמר האמן בביתו הבודד:

על שלושה דברים העולם עומד:

על לבו של אדם,

על יפי הטבע,

על ביטוי הדברים

בצליל וצבע.


אמר האדם הפוקח עיניו:

עשרו של עולם מה נפלא ומה רב-

בוקר-בוקר

נלכד בלבי כברשת

העולם ומלואו,

המצולה,

היבשת,

ואורות וצללים

וחגים וחולין,

ומילים וצלילים

ושדות-שיבולים

וכל צבעי הקשת.

יום שבת, 7 במאי 2011

נשימה/ אגי משעול





לא בשאיפה כי אם במורד הנשיפה
בתחתיתה בהפוגה הקטנה
הכמעט לא מורגשת שם

לפני תנופת החיים הממלאת שוב את הריאות
ודוחקת כל ריק לצדדים
ולא בשפיץ המחשבה
לא כשהיא חדה
מבריקה או מפתלת את עצמה

כי אם בדהותה כשהיא מתפוגגת אל הסתם הנבהה
לפני שהוא מתכסה במחשבה אחרת

שם לשם אני
שם לשם אני
גם אם אתמיד בכישלוני לזכור
שם לשם אני
שם לשם אני
גם אם אתמיד בכישלוני לזכור

מדיטציה/ אגי משעול





היָּרֵחַ בְּמִלּוּאוֹ
וַאֲנִי בִּמְלוֹאִי
מִזֱדַּקֶּפֶת כְּקוֹבְּרָה מִסַּל
לְקוֹל חֲלִילְךָ בִּי.
*
שְלוּלַת עַצְמִי
וּפְרוּמַת מַרְפֵּס אֲנִי הוֹוָה
בִּיהוֹוָתִי
וּמַלְאָךְ בּוֹדֵד
בְּלִי אֶבֶן
בְּלִי סֻלָּם
עוֹלֶה וְיוֹרֵד עַד הַבֹּקֶר
בְּגוּפִי.
*
מַאֲזִינָה
לְמֶטְרוֹנוֹם הַחַיִּים
שֶל נְשִימוֹתַי
וּפַרְפָּרֵי שֶמֶש
צְהֻבִּים
מְפַזְזִים
בְּתוּךְ עוֹרְקַי
בְּמַזּ'וֹר הַקִּיּוּם.


יום רביעי, 9 בפברואר 2011

"דרך הנהר": סדנת תנועה, מדיטציה וריקוד לצידה של איריס נייס, חברתי הרקדניה


בשנה האחרונה, בזכות מפגש קרוב ומיוחד עם איריס נייס, רקדנית, יוצרת ומורה לתנועה בתשומת הלב, גיליתי את יופייה ואת עוצמתה של הדהרמה במחוזות הגוף, היצירה והאמנות. דרך אהבתנו המשותפת לים, למוזיקה ולאמנות, ולא פחות בזכות חברות הלב האמיצה של בנותינו, נולד בינינו כבאורח פלא מפגש עדין ואינטימי, קשוב ומרתק.

איריס הזמינה אותי לרקוד איתה. ואני, שמעולם לא דרכתי על רצפת הסטודיו, נעניתי מיד. התנועה שנולדה בי בטבעיות הפתיעה וריתקה אותי. היא הזכירה לי את מה שלא ידעתי או אולי את מה ששכחתי במרוצת השנים. היא נגעה בשמחת החיים הילדית שלי ובשובבות היצירתית והמחויכת. היא תמכה בהתמסרות הפשוטה לכל מה שנוכח ובחופש לנוע במרחב בלא מחשבה יתרה ובלא שיפוט. היא הרחיבה בי עד מאוד את שדה המבט, את המגע והנשימה ופתחה עוד ועוד גם את חדרי לבי. היא עוררה [ועודנה מעוררת] את סקרנותי ואת אהבתי להתבונן, להקשיב, להיות, לקבל ולאהוב את המענג ואת הכואב שרוטטים זה בזה בתיבת התהודה שלי. אולי יותר מכל, התנועה והריקוד השיבו לי את הרכות, את הנשיות ואת היופי לגוף-רוח הנושם, ואפשר שבכך הם לימדו אותי בדרכם השותקת את תורת הבודהא - את ההזמנה 'להיות פשוט' ו'פשוט להיות'. לא פחות חשוב, התוצאה המבורכת של ההתחוללות הזו [תרתי משמע..] היא סדנא משותפת עם איריס: סדנת מדיטציה, תנועה, תשומת לב וריקוד. היא רצינית ומצחיקה, עדינה ומרגשת, קשובה ומשחקית - וקוראים לה " דרך הנהר".

איריס מספרת על עצמה
20 שנה של עבודה כרקדנית מקצועית בלהקת בת-שבע ובלהקתו של עידו תדמור, וכמורה למחול קלאסי ומודרני הובילו אותי אל המקום ממנו אני חווה את הריקוד שלי היום. תמיד השתמשתי בגופי ככלי ביטוי לתחושותיי ויצירותיי אך עשיתי זאת מתוך חוסר מודעות וקשב אמיתי למה שהתרחש בו. לפעמים התעלמתי מכאבים שצצו והמשכתי לפעול כשהגוף היה מובן מאליו עבורי: כלי שימושי דרכו דיברתי, שרתי, עשיתי אהבה, הרמתי את שלושת ילדיי, הנקתי, ישנתי ורקדתי. כשפגשתי לראשונה את עולם ה"קונטאקט" – "הריקוד של המגע", נפתח בפני עולם חדש ורחב של תחושות וריגושים שטרם חוויתי. התמסרתי למחקר אמיתי של הגוף שלי וויתרתי על דפוסים ישנים אליהם נצמדתי שנים ארוכות. היום אני מלווה ומתלווה למסעות ריקודיים שקורים ברגעי חסד של חשיפה והתקלפות ממסכות ותבניות, מקשיבה ברוך לקולות הפנימיים, מזמינה את החריצים הדקים להיפתח ומסכימה ללכת בסקרנות אל מקומות חדשים שמעולם לא העזתי לבקר. כל יום מוליד ריקוד חדש וכל ריקוד הוא עולם ומלואו. בהזמנה הזו של "לפגוש את הרגע המתחולל כך מעצמו", אני מוצאת את עצמי משתוקקת לרקוד כמו שמעולם לא חשקתי.

איריס מספרת על המפגש שלנו
מזה זמן לא רב נפגשנו. הפגישה כמו הזדמנה לה כך לא מתוך כוונה גדולה ויחד עם זאת החביאה בתוכה אוצרות מופלאים, כאלה ששווה לפתוח את הלב בשבילם להסכים להיות ולהיפגש. נדמה כי ההיכרות החלה עוד מפעם ואנחנו כעת בשלבי היזכרות ראשוניים. כשאני פוגשת את נעמה אני זורמת אליה ואיתה בתוך ים של תובנות ותחושות. נעמה מאפשרת לי להקשיב לעצמי מבלי לפחד, משמשת משענת, ידית וכרית רכה במסעותיי אל עצמי. נעים לפגוש את נעמה גם בסטודיו – ההיכל המעבדתי שלי, בו אני חוקרת ובודקת את מקומי בעולם באמצעות הגוף,דרך הקשבה לתנועה. בהזמנה לרקוד יחד ניפתח בינינו דיאלוג ער: אני מהגוף בעזרת הריקוד המתחולל ונרקם על הבמה או בין כתלי הסטודיו ונעמה מהחיבור הרחב והנדיב שלה עם העולם ומתוך האימון הבודהיסטי. המגע, התנועה יחד, ההקשבה המשותפת והסקרנות, מאפשרים לי לחוות את הריקוד הנולד לא רק מהמקומות האומנותיים שלו. נעמה מציעה לי מילים שבהם אוכל להניח את התחושות והקולות הנלווים לריקוד,מזמינה אותי להמשיך את הריקוד שלי גם בביתי, במעגלי החיים הרבים. היא רוקמת איתי מחולות עדינים עשויים מחוטים דקים של תשומת לב ומעוררת אותי לפרום ברכות הרגלים ותפישות שאין לי צורך בהם יותר. החיבור המרגש הזה הוליד את הסדנה "דרך נהר".

בתנועה מתמדת




משק כנפי הציפור במעופה, פיתולי הדג בשחייתו, ריקוד העשב שרוחש לרוח בשדה, משט הענן, זרימת הנהר, נדודי גרגרי החול, פעימות הלב, גלי הנשימה – הכל, הכל מצוי בזרימה מתמדת. הכל נתון בשינוי בלתי פוסק. רגע נולד, רגע קמל. רגע נרקם, רגע נפרם. רגע נפגש, רגע נפרד. רגע נטען, רגע מתרוקן. העולם רוקד. החיים פועמים בלא התחלה ובלא סוף.
לעולם לא נדע מניין הגיח הצעד הזה. לעולם לא נדע מה יוליד את הרגע הבא. נוכל רק להקשיב, להתמסר לאי ידיעה, לשדות התשוקה והפחד. להתבונן, להתערסל, לשחק עם מרווחי החלל והזמן. לנוע בסקרנות בין המתמלא ובין המתרוקן, בין הסגור ובין הפתוח, בין הגלוי ובין הנסתר. לחפש, למצוא, לאבד ולהמשיך ולרקוד. את האושר המיוחל לא נמצא בסוף הדרך - לא בסוף הריקוד, לא בסוף החיים. אפילו לא בהמשכם. הריקוד נברא ומתקיים בכל רגע מחדש. כמוהו, החיים מגשימים את עצמם בכל צעד. אין סוף לריקוד. אין מסקנה לדרך. יש בהם, לעומת זאת, חיות ועושר בלתי נדלים – מרחבים אינסופיים של יופי וכאב – שמבקשים להמשיך להיווצר ולהתגלות.

יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

נפגשים לדק


יושבת אל מול מסך המחשב, ממתינה למילים בקצה תעלת לידתן. מן החלון נשקפים נופי הכפר. רוח קלילה נושבת בין עצי הלימון, פעמונים נושאים קול חרישי ולהקת ציפורים מפלחת את האוויר בלא להותיר בו עקבות. במורד הרחוב נשמעת שיחה בין שכנים, מפגש אנושי. אוטובוס ילדים ממהר לדרכו, לקראת יום חדש שפותח שעריו. מקשיבה, מתבוננת. מוכנה להתמסר לחד פעמיות חסרת הייחודיות של הבוקר הזה. מפנה מקום בין חריצי הזמן, מניחה להווה להתהוות לאיטו, לבצבץ כרצונו. לרגע קט מבחינה באין סוף פגישות שרוחשות להן באין מפריע. פגישות שנולדות כהרף עין ומתפנות ברגע הבא מעצמן, כאילו לא היו מעולם. ולא, אלה לא רק פגישות של אדם עם אדם, של פנים עם פנים. לא רק פגישות של אמירת שלום מנומסת, של חיוך נבוך, של חילופי דברים. לא פגישות של סחר או מסירה עניינית, אלא פגש ראשוני מזה, פגש שהוא מגע רוחש. דבר נוגע בדבר, דבר מפציע מתוך דבר, נרקם ומתחולל מעצמו, בנוכחות עדינה, כמעט נסתרת. ריקוד שהוא מגע הרוח בקנה הנשימה, מחול שהוא ליטוף צלילי הפעמון בלחי ובאוזן, תנועה היא חיבוק קרני השמש במורדות הגב. אין סוף לריקודים, אין קץ למחולות, לרחשים של הרגע האחד. הכול מצוי בתנועה, מתחולל זה מתוך זה, ומחולל בתוך כך גם אותי – פוקח את חושי, מעיר את תחושותיי וצובע את תודעתי בצבעי החיים.
ומשתהה, מתפעלת ותוהה: האם אני נוכחת בשלמותי במחול הזה? האם אני מסכימה בכנות לרקוד את הריקוד הרגעי הזה, הריקוד שמחולל אותי כך מעצמו? האם אני מסכימה להתמסר בלא תנאי? מוכנה להיות עכשיו, להיות ממש עכשיו - הצליל, הריח, האור, המגע שרוחש בי? ואולי רק נדמים לי כך הדברים?

מדיטציה


מדיטציה
שוטחת מזרן דק על הרצפה. במרכזו פורשת בעדינות את כרית הישיבה. מדיטציה. מניחה את האגן במרכז הכרית. שוכלת רגליים. כפות ידי מונחת זו בחיק רעותה, אגודל נוגע קלות באגודל. חוליות הגב זקופות בגמישות, כערימה של מטבעות שמונחות ברכות זו על גב רעותה. ממרכז האגן ועד קצה הקודקוד כמו משוך חוט משי עדין. הראש מאמיר אל על, האגן משריש עצמו אל מעבה האדמה. ובין שמיים וארץ מתוח קלות המיתר של הלב – לא מתוח מדי, לבל יפקע. לא משוחרר מדי, לבל לא ישמע בו הצליל. המיתר מתוח במידה הנכונה, אותה יודע הלב, והוא לבדו. ערות רפויה, רפיון ער.
מניחה את חוט תשומת הלב על המיתר, מגלה את תנועות הנשימה בגוף. מזמינה את הלב ואת התודעה לשוב בצלילות למקום בו נוכחת הנשימה, נוכח גופי, לכאן. קוראת לתודעה לשוב בשלמות הביתה. והנשימה? היא שעושה דרכה מקצות עולם זורמת פנימה אל גופי, כמים שנעים בפשטות ובטבעיות ממעלה המפל אל תחתיתו.
נושמת את נשימתי, והיא - אותי. זיקה רוחנית. חשה את פעמי הנשימה בהלמות הלב, בתנודת הכתפיים, בתנוחות הבטן, בתנועת התודעה. גופי יודע את נשימתו מעצמו, יודע את חיותו בידיעה שאינה יודעת. נשימתי לא זקוקה לעצותיי, לא נסמכת על דעותיי, לא מבקשת את חכמתי. איני יכולה להתנגד לאוויר שממלא אותי כעת. איני יכולה גם לאחוז באוויר שמבקש להיפרד ממני ולהמשיך לדרכו. הכול עובר וחולף כרצונו, כרוחו, מתנגן על תיבת התהודה שלי.
בלא דעות, בלא מחשבות, בלא בעד ובלא נגד, איני יכולה אלא להתמסר לגלי הנשימה. אדוות הרוח, נצח חד פעמי שבטובו מזין אותי, מחייה לרגע זעיר ומסתלק לדרכו בלא להותיר בי סימניו.
למן הנשימה הראשונה ועד לאחרונה, למן רגע לידתי ועד לרגע מותי אני משכן ארעי לאינספור נשימותיי. אין ספור קבלות פנים, אין ספור פרידות. אין ספור פעימות חשופות והתמסרות לרוח. בלא אחיזה, בלא השתוקקות, מזכירה לי הנשימה שמתחת האף ברב צניעותה את כל תורת הבודהא, את חכמת הריקוד ואת תבונת החיים.

תקווה

תקווה היא המקום בו הצעיר יודע להשפיל מבט, להצטער, והזקן עודו זקוף רב קשב מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת לבקש לעצמו משאלה...