במקום קורות חיים[נכתב אי-אז. השתנה כבר אינספור פעמים ונותר כחידה רלוונטית גם ברגע הזה]

"מי אני?" – זו שאלה שאני שואלת את עצמי מדי פעם, ברגעי הערות שלי. שאלה מסקרנת וגם מטלטלת. שאלה שבכל פעם מחדש אני נבוכה לגלות עד כמה היא חסרת תשובה. (ומיהי, בכלל, השואלת? ומיהי זו שנדהמת לגלות?) שאלה שכנראה אמשיך ואשאל, אמשיך ואשאל. אמשיך ואשאל.

אני מזיעה עכשיו. בחוץ הבנות משכשכות במי הבריכה. המים, השמש, הצחוק המתגלגל, צל הפקאן, הקונכיות שעל המדף, המחשבות שלי, הנשימות, הכיווץ בבטן, העייפות. רגע של סיפוק ועוד רגע של חוסר נחת. כל אלה הם חיי כעת. אוסף משתנה של אינספור תנאים ונסיבות. אלה הם חיי, ומי אני? מיהי בעלת החיים האלה? ומיהי זו ששואלת שאלות על חייה ברגע הזה, ואולי באותה הזדמנות גם שוכחת לנשום?

אני משכימה לקום כנעמה. וזהו רק שמי, אמירה שימושית ולא אמיתית. אני משכימה לקום גם כנעמה האימא של אמיר והגר ואבישג ואחינעם. אני משכימה קום כרעיה במיטה החסרה את ארנון, בן זוגי, שיוצא עוד לפני הזריחה לחליבת הבוקר. מכינה כריכים לבית הספר, מחפשת אחר גרב אבוד, עוזרת לשים מחברת מרופטת בתיק, מחדדת עיפרון, נותנת נשיקה, נפרדת ומברכת לשלום.

כל בוקר מחדש, כאילו הכל אותו דבר. כל בוקר מחדש כאילו שום דבר אינו כמו שהיה. כמה פעמים אני שמה לב להבדל שבין אתמול לבין היום? כמה פעמים יום האתמול דומה כל כך לרגעי העכשיו? הבדל קטן בתשומת הלב. הבדל גדול שבין רגע של נחת ובין רגע של חוסר סיפוק.
שעות ספורות חולפות ואני תלמידה. מתרגלת. יושבת בשיכול רגליים ובעיניים עצומות. נושמת בתשומת לב ומנסה להבין משהו על עצמי ועל החיים. לומדת מחכמתם של קודמי, אנשי הדהרמה והדרך, מוצאת עצמי מתפעלת בפעם המי יודע כמה מיופייה ומקסמה של תורת הבודהא. כל פעם מחדש. איפה האימא שבי בעת ההתפעלות הזו? איפה תורת הבודהא בשעת החלפת החיתולים בגן השעשועים? גם כאן אני אימא וגם כאן אני לא.

גם כאן אני תלמידה, וגם כאן אני לא. עדיין עם השאלה 'מי אני'?

בערוב היום מודה בתוככי לבי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי ללוות אנשים בנתיבות חייהם. פעם, איש עסקים שמחפש בתורת הבודהא שלווה ושקט וכעבור זמן מבין, שהחיים רצים מהר מדי ולא תמיד גם בכיוון המתאים לו. פעם חבורה מכובדת של אנשי טיפול ובריאות הנפש שמבקשים משהו עמוק לעצמם, מגע קרוב יותר, אינטימיות אחרת, נתיב חדש לטיפול. פעם, אישה באמצע הדרך שמשהו "פתאום" השתבש בחייה,. משהו התפרק, והיא מבקשת לגעת במצוקה בעדינות ובריקות שאין בה מילים. פעם קבוצה של נשים, אמהות ותיקות (ואולי גם מעט גברים אמיצים) שרוצה להתבונן בחיים באור רענן,.לראות את מלכודות היחסים הקרובים ולצאת מהסבך. ובסופו של היום באה זמנה של האהבה. ומי אני באהבה? אני החיבוק? אני המגע? אני תחושה? אני הרגש? אני המעשה? הולכת לישון עם השאלה 'מי אני'? ברכות מפנה מקום לחלום שיאיר מעט את החשכה, שיעיר אותי ליום חדש. מחדש.

כבר ארבעים שנה ועוד קצת שאני נושמת. שלושה עשורים לחיי לא שמתי לב לעובדה הזו. בעשור האחרון גיליתי את הנשימה ועולם חדש נפתח בפני. עולם ומלואו ממש מתחת לאפי. גיליתי שהנשימה היא אני. גיליתי שאני נושמת אותה כמו שהיא נושמת אותי. התבוננותי בנשימה ולמדתי משהו על חיי שלי.

כמו הנשימה, החיים משתנים מרגע לרגע.

כמו הנשימה החיים הם בדיוק מה שהם.

כמו הנשימה, כך בחיים – אינני יכולה להיאחז בדבר ואינני יכולה לדחות מאומה.

כמו הנשימה, כך בחיים, אני יכולה לקחת ממה שיש. לא יותר. אני יכולה לתת את מה שאין בו צורך.לא פחות.

כמו החיים כך הנשימה. אפשר לנשום סתם כך. ואפשר לנשום בתשומת לב.

ועדיין נותרת עם השאלה – מיהי זו שנושמת?
ומיהי זו שמתבוננת? ומיהי זו שמבינה דבר או שניים על חייה?
ומי היא זו שלא מבינה דבר?
ומי אני?
נושמת וממשיכה להתבונן.
מתבוננת וממשיכה לנשום.