אֶל בֵּית מָלוֹן רָעוּעַ זֶה – "תֵּבֵל",

,פּוּנדָּק שֶׁדַּלתּוֹתָיו הֵן יוֹם וָלֵיל

סוּלטָן אַחרֵי סוּלטָן בְּרֹב הָדָר

.בָּא, גָּר יוֹמוֹ, וַיֶּרֶד לוֹ בַצֵּל

אם אתה יכול לבלות בחוסר תועלת מושלם אחר-הצהריים שהוא חסר תועלת באופן מושלם, הרי למדת איך לחיות.

מתורת הדאו

אֲנִי עוֹמֵד עַכְשָׁו בַּנּוֹף
שֶׁאוֹתוֹ רָאִינוּ יַחְדָּו מִן הַגִּבְעָה:
הָעֵצִים שֶׁנָּעוּ בָּרוּחַ,
כְּנוּעַ אֲנָשִׁים בְּאַחָרִית הַיָּמִים
וְאשֶׁר מֶרְחַקָּם הַקָּרוֹב כָּל-כָּךְ
הָיָה לְלא נְשׂא,
וְאָמַרְנוּ,
"חֲבָל שֶׁאֵין לָנוּ זְמַן.
כְּשֶׁנִּהְיֶה בַּפַּעַם הַבָּאָה, נֵלֵךְ לְשָׁם".

אֲנִי שָׁם.
וְיֵשׁ לִי זְמַן,
אֲנִי הַפַּעַם הַבָּאָה.

יהודה עמיחי

"בשנת 1228 הייתי דורש לפני נזירים במקדש ריושו בסין המזרחי, ולבקשתם חזרתי וסיפרתי מיני קואן ["שיחות מטורפות"] עתיקים לעורר את רוח הזן בהם. היה בדעתי להשתמש בקואנים כאדם המרים לבנה כדי לדפוק על שער, ומשנפתח השער אין עוד צורך בה, בלבנה, והריהי מושלכת ככלי אין חפץ בו. בכל אופן נאספו רשימותי באופן בלתי צפוי, וארבעים ושמונה קואנים נמצאו בתוספת הערותי בסיפורת ובחרוז וכל קואן וקואן..קראתי לספר "השער ללא שער" כי חפצתי שיקראנו התלמיד כקורא במדריך.
אם אמיץ רוח יהיה הקורא כל צורכו, וימשיך בהתבוננותו ישר קדימה, כל רעיון-שווא ואשליה לא יוכלו הפריעו. עתיד הוא לזכות בהארה [התעוררות] כאבותינו הקדמונים בהודו ובסין, אם לא למעלה מזה. אך אם יהסס ולו לרגע אחד בלבד, יהיה כאותו אדם המציץ מבעד לצוהר קטן בציפייתו לפרש שעתיד לחלוף על סוסו: כהרף עין עלול הוא להחמיצנו ולא לראותו..."

מו-מון [1183-1260], כינויו של החכם הסיני שכתב את 'מו-מון קואן', אסופת ה"שער ללא שער/מחסום". תכליתם של הסיפורים המאתגרים, השיחות המטורפות וחסרות הפשר שבין מורה לתלמיד, הוא להוות מחסום בפני המוכר והידוע, ובה בעת לשמש גם שער אל מרחב תודעתי חדש, ער, חופשי ופוקח עין.

"דַּע אֶת עַצְמְךָ וַעֲדַיִן אֵינֶנִי יוֹדֵע
אַחֲרֵי עֶשְׂרִים, שְׁלוֹשִׁים וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.
יוֹם אַחַר יוֹם מוֹסִיף יְדִיעָה, וְיוֹם
אַחַר יוֹם גּוֹרֵע. וְאֵין לְכָך סִיּוּם בַּזְּמַן
רַק הַתְחָלָה."

עמוס לויתן

"המשפט הבא הוא שקרי.
המשפט הקודם הוא נכון".

פעם, ניסיתי לפצח.
היום - מחייכת.
סימנים של הזדקנות?

"לצלם - משמע לקנות חזקה על העצם המצולם...ליצור יחס מסוים אל העולם. יחס דמוי ידע - ולפיכך דמוי עצמה...בעיקרו של דבר זהו פולחן חברתי, הגנה מפני חרדה...כשם שהתצלומים מעניקים בעלות דמיונית על עבר שהוא בלתי ממשי, כך הם מסייעים לבריות להשתלט על החלל כשאין הם בטוחים בו"

סוזן זונטאג, מתוך 'הצילום כראי התקופה'
עוד ועוד אני תוהה על הצורך "לתפוס את הרגע"...

היה היו בסין שני חברים, האחד ניגן בנבל בכשרון שאין דומה לו והשני האזין בכשרון שאין דומה לו. כאשר האחד היה מנגן או שר אודות הר, השני היה אומר: "אני יכול לראות את ההר לנגד עינינו". כאשר הראשון ניגן אודות מים, השני היה קורא בקול: "הנה הנהר הזורם!". יום אחד נפל המאזין למשכב וכעבור זמן מת. חברו חתך אז את מיתרי הנבל שלו ולעולם לא ניגן בשנית.
מאז נחשב חיתוך מיתרי הנבל כסימן לחברות אמיתית.

"אין איש - אמן,חוקר,או מטייל עובר אורח - שיוכל לסמן את הנקודה המדויקת שבה הופך נחל להיות ים.
או את ההרף שבו הופך ניצן לפרח.
או את הרווח שבין הקיץ לסתיו. ושבין נימצא לאיננו". 

רבקה מרים מתוך 'לפני הנסיעה'

וישנו עוד אדם שרצינו לדבר עליו אבל שכחנו את שמו ושכחנו את מראהו. אנחנו זוכרים רק את הדברים האחרים. שהיה במרחק של גוף אדם מפני האדמה. שקרב ורחק. שהלילה כיסה עליו והיום האיר אותו ודברים מעין אלו. זהו האדם המדויק ביותר שאנחנו זוכרים. ועל כן אנחנו מתגעגעים אליו כל הימים ומפני שאיננו זוכרים את שמו הגעגועים גדולים יותר מכפי שאפשר לומר.

האדם הזה הולך אתנו בכל מקום ואלמלא הוא היינו מתים משברון הלב. ואם הדברים האלה נדמים למישהו כהתחכמות שיבחן את עצמו. האדם הזה הוא גם גיבורו של הספר שאנחנו כותבים עכשיו (ושל כל הספרים האחרים שכתבנו). אילו זכרנו אותו לא היינו צריכים לכתוב.

יואל הופמן, מתוך 'מצבי רוח'

"את הריק כבר אין לתפוס [לדמות] בצורת היעדרות [של גוף, של דברים, של רגשות, של מילים וכו': אין] - כאן אנחנו קורבנות של הפיזיקה העתיקה; יש לנו תפיסה כימית משהו על הריק. הריק הוא בראש ובראשונה החדש [שהוא היפוכה של החזרה].. באמצעות טכניקה שלמה ואף קוד משקלי הצליח האייקו לאדות את המסומן. לא נותר ממנו אלא ענן דק של מסמן"

רולאן בארת על עקרון "אידוי המסומן" של האייקו היפני, מתוך 'אימפריה של סימנים', מסע סמיוטי-דמיוני ביפן