"בשנת 1228 הייתי דורש לפני נזירים במקדש ריושו בסין המזרחי, ולבקשתם חזרתי וסיפרתי מיני קואן ["שיחות מטורפות"] עתיקים לעורר את רוח הזן בהם. היה בדעתי להשתמש בקואנים כאדם המרים לבנה כדי לדפוק על שער, ומשנפתח השער אין עוד צורך בה, בלבנה, והריהי מושלכת ככלי אין חפץ בו. בכל אופן נאספו רשימותי באופן בלתי צפוי, וארבעים ושמונה קואנים נמצאו בתוספת הערותי בסיפורת ובחרוז וכל קואן וקואן..קראתי לספר "השער ללא שער" כי חפצתי שיקראנו התלמיד כקורא במדריך.
אם אמיץ רוח יהיה הקורא כל צורכו, וימשיך בהתבוננותו ישר קדימה, כל רעיון-שווא ואשליה לא יוכלו הפריעו. עתיד הוא לזכות בהארה [התעוררות] כאבותינו הקדמונים בהודו ובסין, אם לא למעלה מזה. אך אם יהסס ולו לרגע אחד בלבד, יהיה כאותו אדם המציץ מבעד לצוהר קטן בציפייתו לפרש שעתיד לחלוף על סוסו: כהרף עין עלול הוא להחמיצנו ולא לראותו..."

מו-מון [1183-1260], כינויו של החכם הסיני שכתב את 'מו-מון קואן', אסופת ה"שער ללא שער/מחסום". תכליתם של הסיפורים המאתגרים, השיחות המטורפות וחסרות הפשר שבין מורה לתלמיד, הוא להוות מחסום בפני המוכר והידוע, ובה בעת לשמש גם שער אל מרחב תודעתי חדש, ער, חופשי ופוקח עין.