בְּעוּגוֹת מְתוּקוֹת.
אֲהוּבָתִי מִלְּאָה אֶת חַלּוֹנִי
בְּצִמּוּקֵי כּוֹכָבִים.
וְהַגַּעְגּוּעִים סְגוּרִים בִּי כְּבוּעוֹת אֲוִיר
בְּכִכַּר הַלֶחֶם.
מִבַּחוּץ אֲנִי חָלָק וְשָׁקֵט וָחוּם.
הָעוֹלָם אוֹהֵב אוֹתִי.
אַךְ שְׂעָרִי עָצוּב כַּגֹּמֶא בַּבִּצָּה הַמִּתְיַבֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת –
כָּל הַצִּפֳּרִים הַנְּדִירוֹת וִיפוֹת הַנּוֹצָה
נָסוֹת מִמֶּנִּי.
יהודה עמיחי
