מתוך "מסע דניאל" / יצחק אורפז

"וחושב אני, כל שמצוי בזרימה מצוי בגרגר-החול הבודד, וכל שמצוי בעולם מצוי בכל עצם מן העצמים בעולם, וכל עצם בעולם נושא עליו את חותם כל הבריאה; והנה, מביט אני בגרגר שבידי, והוא אחד ויחיד ודבר אינו דומה לו ודבר אינו מגבילו, וחש אני בו בלבד.

ואומר אני בלבי: חד-פעמי הוא העצם הבודד, לא היה כמוהו מלפנים ולא יהיה עוד כמוהו לעולמים בתוך הזרימה הנצחית אל השונה; וחושב אני שגדול הוא העצם הבודד בחד-פעמיותו מן העולם כולו, שאין בעולם כולו מה שאין בו ועוד יש בו מה שאין בעולם; ומבקש אני לדעת מה הוא שישנו בו ואין בעולם; ומביט אני בגרגר-החול – וחומק לו הגרגר שבידי; ועוצם אני את עיני ופוקחן – והנה הגרגר הזה כולו וגם אני עמו בתוך עיני. – ידעתי כי אין לזה מילים.

ואמרתי בלבי: כל דבר בעולם הוא לב העולם, ואין דבר גדול מדי ודבר קטן מדי, ואין מעשה חשוב ומעשה בלתי חשוב והכל הוא שווה ערך בבריאה.- ראה את החיפושית שהילוכה מלכותי ואינה מואסת בגללי עיזים. וחושב אני בלבי: אשרי האיש הרואה כל דבר בחד-פעמיותו – במגע ידו יפריח אבן, קללתו ברכה וגם טירופו חסד וכל מעשהו שמחה.
ושומע אני קול קורא בחלונות: ראה כל דבר בחד-פעמיותו ואתה נושע".

תודה לד"ר מירי גלעד על הפניית תשומת ליבי לקטע זה

קדיש / פנחס שדה

קדיש / פנחס שדה

לאטי, בצהרי יום חורף, תחת שמים שקטים, פוסע הייתי בבית העלמין של חולון. מימיני ומשמאלי מוארות באורה החיוור של שמש רחוקה, ניצבו המצבות. לבנות, אפורות, קצתן שחורות, נוף של אילנות אבן נמוכים, ללא ענף ועלה. בעודי פוסע כך, בדרכי אל קצה אחר של שדה הקברות, חלף מבטי על פני המלים החרוטות באבן. דומיה שררה מסביב, שום אדם לא נקרה על דרכי. מה שמשך את תשומת-לבי היה מיעוט הכתוב על המצבות, ככל שראתה עיני לא נכתבו , בדרך כלל, אלא שם המנוח, לעתים גם יום לידתו ויום פטירתו, אף גם שם אביו ואמו. ולא עוד. וכי מה עוד ניתן לכתוב? לאחר היציאה מן העולם הזה הכל אחד, ומה שהיה איננו עוד, והכל שווים בנוחם מנוחת עולם. כך הלכתי לאטי, איש עדין חי, בין לוחות השיש והמלים. ואולם ככל שהוספתי ללכת הבחינה עיני כי עוד דבר-מה נוסף, פה ושם, על המעט שנכתב, עוד מלה אחת. פה ושם, על מצבה זו או אחרת, נאמר על המנוח כי איש צנוע היה. והאיש הצנוע, כך נחרט על האבן, או האישה הצנועה. משתאה מעט הרהרתי בחכמתם של הללו שכתבו זאת על מצבת האדם, או שמא היה זה המנוח עצמו אשר ביקש כי ככה ייכתב עליו. הן תואר זה אין גדול ממנו, שהרי זו הסגולה היחידה המתאימה לאדם, הסגולה האחת שהיא נכונה, מדויקת. דבר זה, שאולי אינו זכור היטב בשעות שונות ומקומות אחרים, ברור היה בלכתי לי לאט במשעול של בית העלמין בחולון, תחת השמים של צהרי יום החורף, על העפר אשר, באותה שעה, ידעתי בידיעה גמורה כי אליו, או אל שכמותו, ישאוני ויורידוני, והוא יהא בסופי.

את קברה של אמי, אשר מתה עלי שבעה ימים קודם לכן, באתי לפקוד.

אחר כך, לבדי תחת השמים השקטים, עמדתי מול תלולית החול, בתוך מרחב החולות, ואמרתי את מלות הקדיש. וחוזר הייתי ואומרן, בימים הבאים, וכפליאה מתחדשת מדי יום ביומו מביט הייתי במלים האחדות הללו הנדפסות על דף הסידור, משתאה לחכמתם השקטה, הטראגית, של הללו אשר חיברו תפילה קצרה זו לעילוי הנשמה. אף מלה, אף מלה אחת מתוך שבעים וכמה מלים שבתפילה זו, אף כי הלא זו תפילתו של היתום על אביו או אמן יולדתו, או על קרוב ערירי, לא יוחדה להווייתו האישית של זה שהלך לעולמו, אף לא במילה אחת נזכרים שמו ופעלו, קל וחומר חלקו ונחלתו בעולם הזה. אדם יסודו בעפר וסופו לעפר, כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד . מה אם כן, נותר לומר במלות התפילה. אך זאת בלבד, שיתגדל ויתקדש שם האל הנעלם, בעולם שברא כרצונו, עד אחרית הזמן שהוא שלו, למעלה מכל ברכה ושיר אשר דל לשונו של האדם מסוגל להם. ועוד זאת, שהנותר בחיים הנושא תפילה זו מבקש בסיומה מעט שלום וחיים על עצמו, ועל השרויים עדיין עמו בעולם ובזמן הזה.

איה אמא?

"והאב שב מטכס הקבורה.
אצל החלון עמד ילדו, נער כבן שבע,
עיניו פקוחות לרווחה, קמע של זהב תלוי על צוארו,
ובליבו מחשבות אשר מבינת שנותיו נשגבו.

ואביו חבקו בין זרועותיו,
והנער שאל: "איה אמא?"
ויען אביו: "בשמיים", ובידו הורה אל מול הרקיע.

ובלילה נאנח האב בשנתו, מעוצם צערו.
אצל דלת חדר המשכב דלקה המנורה באורה העמום,
ולטאה רדפה אחרי העש אשר על הקיר מנגד.

וייקץ הנער משנתו, וימש בידו את המיטה -
והנה ריקה היא,
ויחמוק בלאט החוצה אל המרפסת.
וישא הנער עיניו אל הרקיע,
ושעה ארוכה התבונן דומם,
ותשלחנה מחשבותיו הטרופות שאלה אל תוך הלילה: "איה השמיים?"

אך אין קול ואין עונה.
ויהיו הכוכבים כדמעות יוקדות אשר לאפלה הנבערת מדעת".

מתוך: שימיני כחותם, רבינדראנת טאגור, בתרגומה של פועה שלו-גורן, פרק ל"ג

תפילת הרופא - מיוחסת לרמב"ם. מוגש כחומר למחשבה

"תְפִילָת הָרוֹפֶא - המיוחסת לרמב"ם.


אֵל עֶלְיוֹן, טֶרֶם שֶׁאֲנִי מַתְחִיל בַּעֲבוֹדָתִי הַקְדוֹשָׁה לְרַפֵּא אֶת יְצוּרֵי כַּפֶּיךָ, אֲנִי מַפִּיל אֶת תְּחִינָתִי
לִפְנֵי כִּסֵא כְּבוֹדְךָ, שֶתִּתֵּן לִי אֹמֶץ רוּחַ וּמֶרֶץ רַב
לַעֲשׂוֹת אֶת עֲבוֹדָתִי בֶּאֱמוּנָה, וְשְׁהַשְׁאִיפָה לִצְבֹר הוֹן אוֹ
לְשֵׁם טוֹב לֹא תְּעַוִּר אֶת עֵינַי מִלִּרְאוֹת נְכוֹחָה.

אָדוֹן הֲעוֹלָמִים, גֲלוּי וְיָדוּעַ לכֹל בְּנֵי בְּרִיתֶךָ שְׁרָק אָתָה לֶבָד
הוּא מָעָנִישׁ וְמְחַנֶן, מָכֶּה וְמְרָפֶּא. בְּרָם בֶּחֹכְמָתְךָ אֵין
סוֹף רַצִיתָ שְׁאָנִי, עַבְדֶךָ הָאָבְיוֹן, בָּשָׂר וָדָם, עָפָר
וָאֶפֶר בִּיכֹלְתִי הָצָנוֹעַה וּבֶשִׂכְלִי הָקָטָן צָבָרְתִי יֶדָע עָל
גוּף הָאָדָם ועָל רוּחוֹ, שְׁאָתָה בְּרַחֲמֵיךָ הָגָדוֹלִים גִילִיתָ
בֶּעוֹלָמְךָ הָגָשְׁמִי. וְהִנֶה, אָנִי בְּפְּקֻדָתְךָ, בְּמִצְוָתְךָ
וּבְעֶזְרָתֶךָ מַתְחִיל לֶרָפֶּא יְצוּרֵי כַּפֶּיךָ בְּהָבָנָתִי
הָמְלֵיאָה שְׁרָק בִּימִינְךָ הָרָמָה וְהָנִשְׂאֶת הָהָחְלָטוֹת עָל
חָיִים וְעָל מָוֶת, עָל הָבְרָאָה וְעָל חוֹלִי, עָל הָצְלָחָתִי
בְּרִפּוּי הָחוֹלֶה וְעָל כִּשְׁלוֹנִי בְּעָבוֹדָתִי.

שוֹכֵן בִּמְרוֹמָיו, מֶלֶך חַי וְקַיָם, יְהִי רָצוֹן מִלֶפָנֵיךָ שֶתִתֶן לִי,
לֶעַבְדְךָ, לֶבֶּן אֲמָתֶךָ חֶפֶץ, כֹּח וֶיָכוֹלֶת שִׂכְלִית
לֶהַמְשִׁיךְ לִלְמוֹד רַפוּאָה בַּאֵין הָפְסָקָה לֶאוֹרֶךְ כֹּל חָיָי
מִפִי רוֹפְאִים נֶבוּנִים מִמֶנִי.


תְזַכֵּנִי לְהַבִּיט עַל כֹּל סוֹבֵל, הַבָּא לִשְׁאֹל בַּעֲצָתִי, כְּעַל אָדָם,
בְּלִי הֶבְדֵּל בֵּין עָשִׁיר וְעָנִי, יְדִיד וְשׂוֹנֵא, אִישׁ טוֹב
וְרַע, בַּצַר לוֹ הַרְאֵנִי רַק אֶת הָאָדָם, אַהֲבָתִי לְתּוֹרַת
הָרְפוּאָה תְּחַזֵּק אֶת רוּחִי, רַק הָאֶמֶת תִּהְיֶה נֵר לְרַגְלַי,
כִּי כֹל רִפְיוֹן בַּעֲבוֹדָתִי יָכוֹל לְהָבִיא כִּלָּיוֹן וּמַחֲלָה
לִיְצִיר כַּפֶּיךָ. אָנָא ה' רַחוּם וְחַנוּן, חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵּנִי
בְּגוּפִי וּבְנַפְשִׁי, וְרוּחַ שָלֵם תִּטַּע בְּקִרְבִּי.


בָּרוּך אַתָה, אָדוֹן כֹּל הֲמָעָשִׁים וּבוֹרֵא כֹּל הֲהָבְרָאוֹת.

Call Me by My True Names/Thich Nhat Hanh

Call Me by My True Names

Do not say that I'll depart tomorrow
because even today I still arrive.
Look deeply: I arrive in every second
to be a bud on a spring branch,
to be a tiny bird, with wings still fragile,
learning to sing in my new nest,
to be a caterpillar in the heart of a flower,
to be a jewel hiding itself in a stone.
I still arrive, in order to laugh and to cry,
in order to fear and to hope.
The rhythm of my heart is the birth and
death of all that are alive.
I am the mayfly metamorphosing on the surface of the river,
and I am the bird which, when spring comes, arrives in time
to eat the mayfly.
I am the frog swimming happily in the clear pond,
and I am also the grass-snake who, approaching in silence,
feeds itself on the frog.
I am the child in Uganda, all skin and bones,
my legs as thin as bamboo sticks,
and I am the arms merchant, selling deadly weapons to
Uganda.
I am the twelve-year-old girl, refugee on a small boat,
who throws herself into the ocean after being raped by a sea
pirate,
and I am the pirate, my heart not yet capable of seeing and
loving.
I am a member of the politburo, with plenty of power in my
hands,
and I am the man who has to pay his "debt of blood" to, my
people,
dying slowly in a forced labor camp.
My joy is like spring, so warm it makes flowers bloom in all
walks of life.
My pain if like a river of tears, so full it fills the four oceans.
Please call me by my true names,
so I can hear all my cries and laughs at once,
so I can see that my joy and pain are one.
Please call me by my true names,
so I can wake up,
and so the door of my heart can be left open,
the door of compassion.

Thich Nhat Hanh

איתקה / קונסטנדינוס קוואפיס

איתקה | קונסטנדינוס קוואפיס

כִּי תֵּצֵא בַּדֶּרֶךְ אֶל אִיתָקָה
שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד
מְלֵאָה בְּהַרְפַּתְקָאוֹת, מְלֵאָה בְּדַעַת.
אַל תִּירָא אֶת הַלַּסְטְרִיגוֹנִים וְאֶת הַקִּיקְלוֹפִּים
אַל תִּירָא אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמִּשְׁתּוֹלֵל.
לְעוֹלָם לֹא תִּמְצְאֵם עַל דַּרְכְּךָ
כָּל עוֹד מַחְשְׁבוֹתֶיךָ נִשָּׂאוֹת, וְרֶגֶשׁ מְעֻלֶּה
מַפְעִים אֶת נַפְשְׁךָ וְאֶת גּוּפְךָ מַנְהִיג.
לֹא תִּתָּקֵל בַּלַּסְטְרִיגוֹנִים וּבַקִּיקְלוֹפִּים
וְלֹא בְּפּוֹסֵידוֹן הַזּוֹעֵם, אֶלָּא אִם כֵּן
תַּעֲמִידֵם לְפָנֶיךָ נַפְשְׁךָ.

שְׁאַל כִּי תֶּאֱרַךְ דַּרְכְּךָ מְאֹד.
כִּי בִּבְקָרִים רַבִּים שֶׁל קַיִץ תִּכָּנֵס
בְּחֶדְוָה, בִּפְלִיאָה רַבָּה כָּל כָּךְ
אֶל נְמֵלִים שֶׁלֹּא רָאִיתָ מֵעוֹלָם.
בְּתַחֲנוֹת-מִסְחָר פֵינִיקִיּוֹת תַּעֲגֹן
תִּקְנֶה סְחוֹרוֹת מְשֻׁבָּחוֹת לָרֹב,
פְּנִינִים וְאַלְמֻגִּים, עִנְבָּר וְהָבְנֶה,
וּמִינִים שׁוֹנִים שֶׁל בְּשָׂמִים טוֹבִים
כְּכָל שֶׁרַק תִּמְצָא בְּשָׂמִים טוֹבִים.
עָלֶיךָ לְבַקֵּר בְּהַרְבֵּה עָרֵי מִצְרַיִם
לִלְמֹד, לִלְמֹד מֵאֵלֶּה הַיּוֹדְעִים.

וְכָל הַזְּמַן חֲשֹׁב עַל אִיתָקָה
כִּי יִעוּדְךָ הוּא לְהַגִּיעַ שָׁמָּה.
אַךְ אַל לְךָ לְהָחִישׁ אֶת מַסָּעֲךָ
מוּטָב שֶׁיִּמָּשֵׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת.
שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.

אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת.

וְהָיָה כִּי תִּמְצָאֶנָּה עֲנִיָּה - לֹא רִמְּתָה אוֹתְךָ אִיתָקָה.
וְכַאֲשֶׁר תָּשׁוּב, וְאַתָּה חָכָם, רַב-נִסָּיוֹן,
תּוּכַל אָז לְהָבִין מַה הֵן אִיתָקוֹת אֵלֶּה

.

[1911]

[מיוונית: יורם ברונובסקי]

קונסטנדינוס קוואפיס (1863 – 1933) הוא גדול השירה היוונית המודרנית, איש אלכסנדריה והתרבות הים-תיכונית הישנה והחדשה.

מראה מול מראה

מראה..1

לראות את פני במראה

כמו פגישה עיוורת.

לראות את פני במראה

כמו אישה עיוורת.

לראות את פני במראה

לחפש את 'פני',

לאבד את 'פני'

ולא למצוא את 'פני',

רק את מה שיש.

לשאול את פני במראה ' מי את?'

להקשיב לתשובה במתח.

לשאול את פני במראה 'מי את?'

ולהקשיב לתשובה בסבלנות.

לשאול את פני במראה 'מי את?'

ולהקשיב לפני במראה שואלים חזרה.

מראה ...2

להניח מראה מול כלום

להציץ

ולא לראות כלום

להניח מראה מול כלום

להציץ

ולראות כלום

מראה...3

"מראה מול מראה

אין שום דבר אחר"

מורה הזן איקקיו

ההזמנה / אוריה מאונטיין דרימר

ההזמנה מאת: אוריה מאונטיין דרימר

לא מעניין אותי במה אתה עוסק לפרנסתך.

אני רוצה לדעת למה אתה מייחל, והאם אתה מעז לחלום על פגישה עם משאת נפשך.

לא מעניין אותי בן כמה אתה.

אני רוצה לדעת האם אתה מוכן להיראות כשוטה למען האהבה, למען חלומות, למען ההרפתקה של החיים.

לא מעניין אותי אילו כוכבי לכת שוכנים באופק הירח שלך.

אני רוצה לדעת אם נגעת בלב הצער שלך, אם נפתחת בשל בגידות החיים, או התכווצת ונסגרת מחשש לכאב נוסף.

אני רוצה לדעת אם אתה יכול לשהות עם כאב, שלי או שלך, בלי לעשות דבר כדי להסתירו, לעמעמו או לתקן אותו.

אני רוצה לדעת אם אתה יכול לשהות עם שמחה, שלי או שלך. אם אתה יכול לרקוד בפראות ולתת לשיכרון החושים למלא אותך עד קצות אצבעותייך, מבלי להישמר להיות זהיר, להיות מציאותי או לזכור את מגבלותינו כבני אדם.

לא מעניין אותי אם הסיפור שאתה מספר לי נכון.

אני רוצה לדעת אם אתה יכול לאכזב אדם אחר כדי להיות נאמן לעצמך. אם אתה יכול לשאת את תוכחות הבגידה ולא לבגוד בנשמתך.

אני רוצה לדעת אם אתה יכול להיות נאמן, ועל כן ראוי לאמון.

אני רוצה לדעת אם אתה יכול לראות יופי גם אם לא כל יום יפה, ואם אתה יכול לטעת בחייך את נוכחות האלוהים.

אני רוצה לדעת אם אתה יכול לחיות עם כישלון, שלך ושלי, ועדיין להתייצב על שפת אגם ולצעוק אל הירח הכסוף "כן!"

לא מעניין אותי איפה אתה גר וכמה כסף יש לך.

אני רוצה לדעת אם אתה יכול לקום אחרי לילה של צער וייאוש, יגע, חבול כולך, ולעשות מה שצריך לעשות בשביל הילדים.

לא מעניין אותי מי אתה ואיך הגעת לכאן.

אני רוצה לדעת אם תעמוד איתי בלב ליבה של האש, ולא תיסוג לאחור.

לא מעניין אותי איפה או מה או עם מי למדת.

אני רוצה לדעת מה מחזיק אותך מבפנים, וכל השאר איננו חשוב.

אני רוצה לדעת אם אתה יכול להיות לבד עם עצמך, ואם אתה באמת אוהב לשהות במחיצתך ברגעים הריקים.