אמרת: יד..

אמרת: יד.
ואמרתי: היד היא אדמה וגם רוח.
היא הממשות שהתלבשה בתנועה.
ומיד
חפנתי אלי ידך הפצועה
שתוכל מיגיעותיה לנוח.

אם תטה עכשיו ידך על המים
לא יבדיל עוד רקיע בינם לשמים.

רבקה מרים

מתוך לב ההבנה..

"יום סתיו אחד בפארק, הייתי שקוע בהתבוננות בעלה קטן מאוד, אבל יפהפה, שצורתו צורת לב. צבעו היה כמעט אדום והוא היה תלוי אך בקושי על הענף, מוכן לנשור למטה. ביליתי איתו זמן ארוך מאוד ושאלתי אותו שאלות רבות. גיליתי שהעלה היה מולידו של העץ. אנחנו רגילים לחשוב על העץ כאמא ועל העלים כילדים, אבל כשהבטתי היטב ראיתי שהעלה הוא גם מולידו של העץ. במוהל שאותו יונקים השורשים יש רק מים ומינרלים, שלא די בהם כדי להזין את העץ. משום כך, העץ מעביר את המוהל אל העלים, העלים לוקחים על עצמם את מלאכת התמרת המוהל הגס למעודן, ובעזרת השמש והאוויר הם שולים אותו בחזרה כדי להזין את העץ. לפיכך, גם העלים הם כאם לעץ. וכיוון שהעלה מחובר לעץ בענף, קל להבחין ביחסי הגומלין בין שניהם.
"שאלתי את העלה אם הוא פוחד עכשיו, כשבא הסתיו והעלים האחרים נושרים. העלה אמר לי, 'לא. כל משך האביב והקיץ הייתי מלא חיים. עבדתי קשה ועזרתי להזין את העץ, והרבה ממני נמצא בעץ. אל נא תאמר שאני רק הצורה הזאת, משום שצורה של עלה היא רק חלק זעיר ממני. אני הנני כל העץ. אני יודע שאני כבר קיים בתוך העץ, וגם כשאחזור לאדמה אמשיך להזין את העץ. לכן אינני דואג. כשארפה מהענף הזה ואשוט למטה אל האדמה, אנופף בידי אל העץ ואומר, 'נתראה שוב בקרוב מאוד'.
"באותו יום נשבה רוח, ולאחר זמן מה ראיתי את העלה עוזב את הענף ושט לו אל האדמה במחול עליז, מכיוון שבעודו נושר מטה כבר ראה את עצמו שם, בתוך העץ. התמלאתי שמחה וידעתי שעלינו ללמוד הרבה מהעלה שלא פחד – הוא ידע שדבר לא נולד ודבר אינו מת."

תיך נהאט האן מתוך "לב ההבנה"

ועוד על המוות

בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית
שֶׁל מָוֶת. מִשְׁקָלוֹ אֵינוֹ גָּדוֹל.
בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן
נִשָּׂא אוֹתוֹ אֶל כָּל אֲשֶׁר נֵלֵךְ.
בִּיקִיצוֹת יָפוֹת, בְּטִיּוּלִים,
בּשִׂיחַ אוֹהֲבִים, בְּהֶסַּח-דַּעַת
נִשְׁכָּח בְּיַרְכְּתֵי הֲוָיָתֵנוּ
תָּמִיד אִתָּנוּ. וְאֵינוֹ מַכְבִּיד.

לאה גולדברג

געגועים

ויש הר ועל ההר עומד אבן ומן האבן יוצא מעיין,
וכל דבר יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב..
וזה ההר עם האבן והמעיין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם,
וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם,
וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעיין הנ"ל וכוסף ומשתוקק
תמיד מאוד מאוד לבוא אל אותו המעיין.
בהשתוקקות גדול מאוד מאוד.

רבי נחמן

הצל

היו פעם איש וצלו. 
לילה אחד הצל עמד. 
נטל נעלי האיש ומעילו, 
נעל, לבש. עבר מצד אל צד, 

הסיר גם את מגבעת אדוניו מן הקולב,
ניסה להסיר גם ראשו מעליו,
לא הצליח. הסיר ממנו את פניו,
לבש גם אותן, לא התעצל.
בבוקר יצא החוצה עם מקל.

רץ אחריו האיש ברחוב,
צווח אל מכריו: זה מעשה נורא!
זה צל! זה לץ! זה לא אני! אני אכתוב
לשלטונות! הוא לא יוכל לי! כך צווח מרה,
אבל קמעה קמעה הורגל, שקט. לסוף
נשכח ממנו המאורע.

הצל, נתן אלתרמן

הכל בתנועה..

[צילמה איריס נייס]

האזינו להקלטה הקצרה..

http://ondemand.eol.co.il/episode/1157/993/11/%D7%93%D7%A8-%D7%A0%D7%A2%D7%9E%D7%94-%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%A8%D7%99-%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%93%D7%A7%D7%94-%D7%95%D7%A7%D7%A6%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%AA%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%94-%D7%9E%D7%AA%D7%9E%D7%93%D7%AA#.UoSqIWry6gw.facebook

מתוך יומנו של ק.ג. יונג

"אינני יודע כל תשובה לשאלה האם הקארמה שאני חי היא תולדה של חיי בעבר, או האם היא בעצם הישגם של אבותי, אשר מורשתם נצברה בי. האם אני צירוף של חייהם של אבותי והאם חיי הם מימוש של חייהם, האם חייתי כאישיות ספציפית והאם התקדמתי בחיי אלו עד כדי מציאת פתרון. לאלוהים פתרונים.
בודהא הותיר את השאלה פתוחה, והייתי רוצה להניח, שהוא עצמו אינו יודע אל נכון מהי התשובה. אוכל לדמיין לעצמי שחייתי בתקופה קודמת ואז עמדתי בפני שאלות שלא הייתי בשל להשיב עליהן; ולפיכך היה עלי להיוולד שנית לשם השלמת הייעוד שהוטל עלי. עם מותי, מעשיי ילוו אותי - כך אני מדמה את הדבר. אביא עמי את כל אשר עשיתי. בינתיים חשוב להבטיח לבל אתייצב באחריתי בידיים ריקות. גם בודהא חשב על כך, ככל הנראה, כאשר ניסה למנוע מתלמידיו לבזבז את זמנם בעיונים ריקים."

מתוך יומנו של קרל גוסטב יונג: זכרונות, חלומות, מחשבות

ת נ ו ע ה

דבר אותה - וכבר איננה היא
שתוק אותה - ומיד תחמוק
באה מקצות עולם ואינה מותירה חותם
מסתלקת באחת ואינה מותירה עקבות
לעולם כאן
תתמיד בעכשוויות
גלויה לעין כל -
פתאומית
פועמת
מפעימה
ומיד
נעלמת

ת נ ו ע ה

After The Ecstacy, The Laundry...

חיי...

כל ה'יש' הזה של הרגע הזה
שאני מכנה 'חיי'
נמצא כאן
רובץ לפתחי
נושם מתוכי
פועם מחריצים זעירים 
של תחנת מעבר נסתרת
על גשר צר שנמתח בין עבר לעתיד.
וככל שאתבונן, לא אוכל לגלות
כיצד מסתננות להן כך
לאור היום
פיסות של אתמולים
מבעד לסדקי העכשיו;
ואיך דבקים להם רסיסים של ימי המחרת
אל הבלי הרגע הזה -
כתמים של זיכרון ועלעלים של פחד
זה מתוך זה
צובעים בלא רשות
בלא חמלה
ובלא זמן
את ענני תחנת הגבול
של ה'יש' הזה
של הרגע הזה
שאני מכנה 'חיי'.

ערב של סתיו

הדרך הזאת,
שאיש לא הולך בה -
ערב של סתיו.

באשו, מאה 17
מיפנית, יעקב רז