אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ
אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.
אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ
אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.
אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ
אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.

כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו
בַּקָּרָה,
אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ.
וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.
בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ.
לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע -
אַל תִּירָא.

לאה גולדברג

אניאתאניאת..

רק על ידי זה שהאתה נעשה נוכח, בא לעולם ההווה.

מרטין בובר, בסוד שיח.

בית

פיסה קטנה של ביחד...

ישנם ציירים שהופכים את השמש לכתם צהוב,
אבל ישנם אחרים,
שהודות לאמנותם ולכשרונם,
הופכים את הכתם הצהוב לשמש.

פיקאסו

חכמת הנבל העתיק

לפני שנים רבות, בעידן כסופי השיער, ניצב בעמק הלונגמן עץ הפאולינה, מלכו האמיתי של היער. הוא זקף צמרתו כדי לדבר עם הכוכבים; שורשיו נשתרגו עמוק לתוך האדמה, כשהם ממזגים את ליפופי הברונזה שלהם עם אלה של דרקון הכסף, שישן מתחתיו. 
ויהי היום, וקוסם גדול בנה מן העץ נבל מופלא, שרוחו העקשנית תאולף אך ורק על ידי הגדולים שבמוסיקאים. 
שנים רבות אצרו את הנבל קיסרי סין, אבל לשווא היו מאמציהם של אלה שניסו, איש איש בתורו, להפיק נעימה כלשהי ממיתריו. כמענה להשתדלותם הרבה ביותר, לא השמיע הנבל אלא קולות צורמים של בוז, רחוקים מרחק רב מן המוסיקה שהשתוקקו לשמוע. הנבל מיאן להכיר בשליט.
לבסוף הגיע פייאהו, נסיך הנבלאים. ביד עדינה הוא ליטף את הנבל, כדרך שבה מבקש אדם להרגיע סוס פראי, וברכות רבה נגע במיתרים. הוא שר על הטבע ועל העונות, על הרים גבוהים ועל מים זורמים, וכל זיכרונותיו של העץ ניעורו!
פעם נוספת, נשימת האביב המתוקה שבה ושיחקה בין עפאיו. מפלי המים הרעננים, בטפטפם במורד העמק, צחקו אל הפרחים המנצים. עד מהרה נשמעו הקולות החולמניים של הקיץ עם אינספור חרקיו, הטיפוף העדין של הגשם, יללת הקוקייה. הקשב! נמר נוהם, - העמק שוב עונה. הגיע סתיו; בלילה המדברי, חד כחרב, בוהק הירח מעל להקות הברבורים, ובעונג פראי מכות אבני הברד בענפים.
ואז המיר פייאהו את הסולם ושורר על אהבה. היער התנועע כמאהב נלהב אבוד בסרעפיו. כמו, כמו עלמה יהירה, ריחפה עננה בהירה וענוגה. אבל בחולפה נגרר על האדמה שובל של צללים, שחורים כייאוש. שוב נשתנה הסולם ופייאהו שר על מלחמה, על אבחת פלדה וסוסים בוטשים. ובנבל נעורה סופת עמק הלונגמן, דרקון שעט על גב הברק, מפולת הרעמים התנפצה בגבעות.
בהתרגשות שאל הקיסר השמימי את פייאהו, מה סוד כוחו. "אדוני", ענה פייאהו, "אחרים נכשלו מפני שהם שרו רק על עצמם. אני הנחתי לנבל לבחור את לחנו, ולא ידעתי אל נכון אם הנבל הוא פייאהו או פייאהו הוא הנבל".

מתוך "ספר התה", אוקאקורה קאקוזו.
תרגום מאנגלית: יורם קניוק.

מדיטציה

אמנות המדיטציה, כמו כל אמנות, דורשת 
כוס של הבנה,
חבית של אהבה
וים של סבלנות.

Saint Francis de Sales
מאה 16

חורף 2013

הייה לי חבר,
הייה לי אח..

האופה טוחן את גרעיני החיטה עד דק, כדי לעשות אותם לקמח. מדי פעם הוא מעלה מעט קמח לראות האם הוא דק דיו.
הקמח שואל את האופה,
האם אתה דק מספיק?
האופה מוסיף מים, לש את הקמח. מוסיף מה שמוסיף ומכניס לתנור.
הוא מוציא את הלחם חם וריחני מן התנור.
הלחם אומר לאופה,
אתה בהחלט נראה לי טעים.

[מתוך The Listening Book, W.A. Mathieu, מאנגלית יעקב רז]

צלול כל כך

באביב, הפרחים
בקיץ, הקוקיה
בסתיו, הירח המלא
בחורף, השלג הקפוא - 
הכל צלול כל כך

מורה הזן דוגן, מאה י"ג
מיפנית יעקב רז

לא שניים...

בלא להעדיף ובלא לדחות,
בלא בעד ובלא נגד,
בלא לאחוז במי מבין הצדדים..
ואני תוהה, אולי עמדה זו עצמה היא אחיזה באחד הצדדים...?

פעם...

פעם, מזמן, היינו אחת.
השמאנית, הקוסמת, המרפאה, מספרת הסיפורים, המיסטיקאית, המשוררת, הרקדנית, האלכימאית, עושה הניסים, השותקת.
מאז נולדה ה'אחת', באו השתיים. ורק זכר נותר מרקמת החיבור.