עבדי זמן/ר' יהודה הלוי

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ
"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

ר' יהודה הלוי

https://www.youtube.com/watch?v=npLcDItUnyM

המכתב

את המכתב הזה קיבלתי מחברי, ילדי כיתה ב' 3, בבית הספר 'ברנר' בכפר סבא, בספטמבר 1972, חודשיים בלבד לאחר שנפרדנו, שעה שנסעתי עם משפחתי לשליחות בברזיל. איש מאתנו לא יכול היה לשער איך יתהפך אז גלגל החיים, ימים קצרים לאחר שיגיע המכתב ליעדו. 
השנה, במלאת 44 סתווים לנסיעה ההיא, אשוב לראשונה לריו הרחוקה, לחפש אחר בית מגורי [הכתובת הרי כאן..], לפשפש במחסן הזכרונות האבודים, ובעיקר - לצעוד בדרכה האחרונה של אמא שיצאה בצהרי היום לאסוף אותי מבית הספר ומעולם לא הגיעה ליעדה.

חירות

חירות קשורה בבחירה, בתשומת לב, בהתמסרות.
ואיך נדע מהי הבחירה הטובה עבורנו? ולאן עלינו לנוע על פני מפת הדרכים של החיים? ובאילו מן הדרכים נמצא את החירות? ואולי כדי ללמוד על בחירותינו כעת נרחיק במחשבה אל רגעי הסיום של החיים, אל הנשימות האחרונות. 
ולו נשאל אז: 
"על מה אנחנו מתחרטים? 
על מה אנחנו מצטערים?" 
איזו תשובה נענה?

מספרים על רב זוסיא, החסיד הגדול, שערב מותו העיד בפני תלמידיו שאינו פוחד מן המוות. גם לא מן השאלה שישאל בוראו: מדוע זה לא היית משה רבינו? דבר אחד מפחיד אותו, אמר,לא למה לא הייתי משה אלא שמא לא הייתי רב זוסיא בחיים האלה שניתנו לי במתנה.

חירות היא קבלה עמוקה וכנה של החיים שניתנו לנו.
בחירה להסכים בשלמות ובהכנעה צנועה
להיות
מי שאנחנו כבר.
מי שהננו -
בלא מורא,
בלא התנצלות.
בחמלה
ובאהבה.

הנני

הנני משום שאני מובטת
בך.
הנני משום שלבי נפעם
בקרבך.
הנני משום שחוטי נפשי
שזורים בנימייך.
הנני משום
אהבתך.
וכשאינך עוד.
הנני?

לגעת בנצח

אם אי פעם אבקש לגעת בנצח
לא אוכל אלא לפגוש בפירוריו,
כלומר בעכשוויותו החלופית,
כלומר ברגעיותו המתגרגרת,
כלומר בכלומיותו הנוכחת בהרף 
עפעוף העין או הבל
הפה.
אם ארצה אי פעם לגעת בנצח
לא אוכל אלא להתמסר לצו שעתו
הזמנית,
לקיומו החטוף,
הנוכח בכל,
המתכלה באחת בלא שישוב
עוד.
אם אי פעם אבקש לגעת בנצח
לא אוכל אלא להיכנע בפניו,
הוא הכובל את ימי ואת לילותיי
בשלשלאות הזמן
ואין
מוצא מן
ה'עכשיו'.
אם אי פעם אבקש לגעת בנצח
יהא עלי באחת
לחדול
מלבקשו
ולהיכנע לעריצותו -
אדון הכאן-יות העכשווית -
חולף ותמיד
לנצח.

חמלה עצמית

השבוע במפגשיי עם ההולכים בדרך [אולי בשל תכונת החג או עונת השנה המתעתעת גם את הלב] עולה שוב ושוב שאלת החמלה העצמית: האפשרות להכיל ברוך, לחבק באהבה ולקבל בלב שלם ומסור את נוכחותו המורכבת של ה'עכשיו'. בלא להתקפל מפני המאיים והמכאיב, בלא להתנפל על הנחשק או המרתיע - איך נוכל להיות עם הלב הנרעד והמיוסר בעדינות אוהבת ובהקשבת אמת?
דליק ואנכי שוחחנו פעם על חמלה.
שלפתי את השיחה מתוך המגירה של רדיו מהות החיים - EOL.co.il.
והנה היא כאן, להאזנתכם בכל עת למען יהיו הימים הללו 
שזורים בטוב.

http://ondemand.eol.co.il/episode/733/115-114/1259/מה-שלימד-הבודהה-חמלה

בודהא ומשה

שנהם התייתמו מאמם בגיל צעיר.
שנהם גדלו בשפע ונטשו אותו, מי מבחירה ומי בכורח.
שנהם פנו מן הארמון אל חיי הסבל האנושי.
שנהם נגעו בסבל ובבדידות מהם דלו את שורשי החירות והגאולה.
שנהם הפכו את מסע חייהם לשביל ודרך עבור האנושות.
שנהם העניקו לעולם תורת חיים של מוסר, אחריות ואהבת הזולת.
אך זה שפגש בכנף האל, נותר מרוחק ועלום בלכתו.
ואילו זה שמצא את האל בתוככי ליבו, נפרד מן העולם כאחד האדם.

איפה ישנם עוד אנשים כמו בודהא ומשה?

תנועת הרגלים

לא רק סוכות, אלא גם חג הפסח, הוא חג הרגלים, מועד של תנועה, נדידה, וזמן לבחון שוב את את ההרגליות ולהתחדש בתוך סדרי עולם, בלא להתנגד להם, ובלא להיבלע ולאבד בתוכם גם את טעמנו האישי.

בין בישולי החג האחרונים - סידור הפרחים, הצחצוח האחרון ופתיחת הלב לקראת הבאים - מזמינה אתכם להצטרף אל דליק ואלי היום בשעה ארבע, לשיחה קצרה על תנועת הנדודים - על עזיבת הבית ועל מציאת הבית, בין הסדור והמשתנה, שבמתח שביניהם חבויה בין היתר גם חירותנו. הכניסה לשידור מכאן:http://live.eol.co.il/

מי ייתן ונמצא בפסח הזה את חירותנו האמיתית -
את האיזון הנכון שבין ה'עוד' וה'די',
בין ההקשבה הכנה לקול שבלב ובין ההיענות החומלת לקולות העולם.
ותודה גם על הביחד הזה כאן, בקודש ובחול.

חג שמח,
נעמה

עומר כיאם

אֶל בֵּית מָלוֹן רָעוּעַ זֶה – "תֵּבֵל",
פּוּנדָּק שֶׁדַּלתּוֹתָיו הֵן יוֹם וָלֵיל,
סוּלטָן אַחרֵי סוּלטָן בְּרֹב הָדָר,
בָּא, גָּר יוֹמוֹ, וַיֶּרֶד לוֹ בַצֵּל.

עומר כיאם

אָבִיב/רחל

הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ
אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין?
הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ,
וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין.

מַה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ,
אַדְמוֹנִי, מְבֻשָּׂם, וְנִלְהָב?
אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ
אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו?

הַאֶרְגַּז? הַאֶגְעַר בָּךְ בְּזַעַם?
הַאַרְחִיק מִגְּבוּלִי? אוֹ אוּלַי
אוֹ אוּלַי אֶתְרַצֶּה אַךְ הַפַּעַם
רַק הַפַּעַם... הַפַּעַם וְדַי!

אָבִיב,
רחל,
תל אביב, ניסן, תרפ"ו

ספירה נכונה/מאיה טבת

 חָיִינוּ נִמְדָּדִים בֶּהָמוֹן שְׁעוֹנֵי-חוֹל
הַמִּתְהַפְּכִים לְעוּמָּתֵנוּ כְּלוּלְיָינִים.
כַּמָּה זְמַן נוֹתָר עַד לַקַּיִץ הַבָּא?
כַּמָּה עַד שֶׁנָּשׁוּב וְנִפָּגֵשׁ?
כַּמָּה עַד לְמוֹתֵנוּ?
*
אֲבָל אֲנַחְנוּ מִתְעַקְּשִׁים לִמְנוֹת לְאָחוֹר אֶת
שְׁנוֹתֵינוּ הַמִּצְטַבְּרוֹת, בַּחֲתוּנוֹת כֶּסֶף
וְזָהָב וּבִגְּבּוּרוֹת,
וּלְהַעֲמִיד בִּיוֹגְרָפיוֹת עָבוֹת
וּלְהַאֲרִיךְ בִּרְשִׁימוֹת צֶאֱצָאִים
וּרְכוּשׁ.
*
כָּאָדָם היּוֹצֵא אֵל מַסָּע רָחוֹק
אַךְ בִּמְקוֹם לְהִתְבּוֹנֵן בָּאוֹפֶק הַנִּפְרָשׂ לְפָנָיו
מוֹדְדוֹת עֵינָיו מֵעֵבֶר לִכְתֵפוֹ אֶת
הַמֶּרְחָק הַמִּתְאָרֵךְ מִבֵּיתוֹ
עִם כָּל צַעַד

*
עָלֵינוּ לְסַפֵּר אֵת סִיפּוּר חַיֵּינוּ כָּךְ:
בְּמִשְׁפָּטִים מִתְקַצְּרִים,
בִּשְׁעוֹת שֵׁינָה מִתְמַעֲטוֹת.
בַּאֲרוּחוֹת קְטֵנוֹת וְהוֹלְכוֹת.
לְהַתְחִיל מִן הָאֱלוֹהִים,
לְסַיֵּים בְּגַרְגִּיר הַחוֹל הָאֶחָד
הָאַחֲרוֹן.
[צילום: Heyley Roberts]