יום שישי, 8 בנובמבר 2013

long..

הגעגוע קצר הרוח, ה- longing, 
הוא פרי התעתוע, אחיזת השווא של ה- belonging.
אז אולי מוטב פשוט כך להניח ל-be, ולהיות? 
[כלומר let it be] 
או אז, הרוח של ה-longing -
תתארך לה, 
בטוב.

החלון

מַה כְּבָר עָשִׂיתִי? 
אֲנִי שָׁנִים לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם. 
אֲנִי רַק הִסְתַּכַּלְתִּי בַּחַלּוֹן. 
טִפּוֹת גֶּשֶׁם נִסְפְּגוּ לְתוֹךְ הַדֶּשֶׁא, 
שָׁנִים עַל שָׁנִים. 
זֶה הָיָה דֶּשֶׁא רַךְ וּמְשֻׁבָּח.
שַׁחֲרוּרִים הִתְהַלְּכוּ עָלָיו.
אַחַר כָּךְ פָּרְחוּ מַחֲרוֹזוֹת דַּקּוֹת שֶׁל פְּרָחִים זְעִירִים
בְּוַדַּאי בָּאָבִיב.
אַחַר כָּךְ צִבְעוֹנִים,
נַרְקִיסִים אַנְגְלִיִּים, לֹעַ הָאַרְיֵה
שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד.
אֲנִי שׁוּם דָּבָר לֹא עָשִׂיתִי.
חֹרֶף וְקַיִץ הִתְהַפְּכוּ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הַדֶּשֶׁא.
יָשַׁנְתִּי כָּל כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר.
הָיָה זֶה חַלּוֹן גָּדוֹל דֵּי הַצֹּרֶךְ.
כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ
רָאִיתִי בַּחַלּוֹן.

דליה רביקוביץ', "החלון".

זיכרון וכאב

אני רוצה ללמוד להפריד את הזיכרון מהכאב,
או לפחות את חלקו. 
את מה שניתן. 
שלא כל העבר יהיה ספוג כל כך בכאב. 
כך גם אוכל לזכור אותך יותר, 
אתה מבין: לא אפחד כל פעם מכוויית הזיכרון.
וגם אמרתי - אני חייב להיפרד ממך.

דויד גרוסמן ,'נופל מחוץ לזמן'

מחשבות על אימון הרוח

אימון המדיטציה והלימוד הבודהיסטי מצא בעשורים האחרונים מקום של כבוד בשדה הטיפול ובעולם התרפיה. יותר ויותר מטפלים, אנשי גוף או מלומדי נפש, מעמיקים בתורות הרוח מן המזרח, והופכים את התרגול ואת מעשה ההתבוננות לאימון יום-יומי. ועם זאת, בתוך השמחה מן הברכה שמוצאים רבים בעשייתם מקננת בי מפעם לפעם אי נחת. שוב ושוב אני חשה כיצד התשוקה למצוא פתרון למצוקות החיים ולכאבי הנפש והגוף הופכת אט אט לציר המרכזי בשיחהבודהיסטי העכשווי.
איכויות הריפוי הגלומות בפרקטיקה העתיקה ואישושן ההולך ומצטבר בכלי המחקר המודרני מהוות מצד אחד מוקד של משיכה ועניין לעולם הטיפולי. אך בה בעת, מגמה מבורכת זו מצרה ומצמצת את שדה המחיה של הרוח - את השירה, את האמנות, את המבט ואת הלב. העיסוק הבלתי פוסק במצוקות ה"אני" - בזה הסובל ובזה המייחל לאושרו - נראה לעתים כנרקסיזם רוחני, שבו המשנה הבודהיסטית מגויסת כאמצעי, ככלי או כשיטה לשיכוך מכאובים. ונשכחת העובדה שהבודהיזם הוא עולם ומלואו ושתכליתו [אם יש בכלל כזו] היא לא רק למגר כאבים, אלא לגעת בחיים במישרין; לנסוק אל השחקים של קיומנו הרוחני, לצלול למעמקיו ולגלות את המצוי בכל, לא רק בתוכו, אלא גם מעל ומעבר לאותו זה המכונה "אני".

כן..

אלמד שפתי לומר 'כן'
מלשון 'כהן', מלשון 'כינור'
לא אסרב, לא אמאן, לא אמלט, לא אברח
כך
כנגן המנגן
אעלה בחומה ללא מגן - ואומר
בלשון קונם, כשיר מזמור:
כן, כן, כן. כן.

רבקה מרים

ואני הקטנה מוסיפה: אמן
בתודה לצלם האלומני

דקה דומיה..

מדיטציית ספסל:
להרגיש שדקה היא נצח, 
להרגיש שדקה היא הרף עין,
להרגיש שדקה,
להרגיש.
נשמתו של העולם ברגעים.
לחינם בדורות נבקשנה.
נפלאים, נפלאים עד אין חקר
חייו הגדושים
של הרגע.

נתן אלתרמן

ערך?

מה ערך חיי? בסוף [איני יודע איזה סוף]
אחד אומר: הרווחתי שלוש מאות מעות,
אחר אומר: היו לי שלושת אלפים ימי תהילה,
אחר אומר: הייתי שלם עם מצפוני ודי בכך,
ואני, אם יופיעו שם וישאלו למעשיי,
אומר: הבטתי בדברים
ותו לו.

פרננדו פסואה

כאן, עכשיו, וכאן ועכשיו

לשווא ניסיתי לפרק את הצמד-חמד "כאן ועכשיו",
למשל, ניסיתי להיות רק "כאן", בלא עכשיו.
וגם להפך.
להיות רק "עכשיו", בלא כאן.
ולא צלחתי: אי אפשר זה בלי זה.
המסקנה [הזמנית/טיפשית] היא, ש-ו' החיבור - היא עניין מתחשק...

בשבח הבטלה..

יום העבודה שלנו צריך לעמוד על ארבע שעות, שתוכל לתת לאדם את המצרכים החיוניים ואת הנוחות האלמנטרית של החיים. ואילו הזמן הפנוי, צריך שיועמד לרשותו של האדם על מנת שיוכל לעשות כראות עיניו ולהתמסר לסקרנותו. ואז, מעל לכל, תשרה הרגשת אושר וחדוות חיים, במקום עצבים מרוטים, ליאות והפרעות בדרכי העיכול.

ברטראנד ראסל, פילוסוף ומתמטיקאי בריטי, 
מתוך: בשבח הבטלה, 1932
צילמה עמליה גולד

כאוס?

ככל שדעתי משגת, לתהות ולבהות אינם מסימני האנרכיה וחוסר הסדר, אלא רק תנודות עדינות של שתיקה ותשומת הלב של התודעה. אז איך קרה ש"תוהו ובוהו" הפך לשם נרדף לכאוס שדורש תיקון וארגון והתערבות, אפילו - אלוהית?

צילמה: עמליה גולד

תקווה

תקווה היא המקום בו הצעיר יודע להשפיל מבט, להצטער, והזקן עודו זקוף רב קשב מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת לבקש לעצמו משאלה...