תקווה

תקווה היא
המקום בו הצעיר
יודע להשפיל מבט,
להצטער,
והזקן עודו זקוף
רב קשב
מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת
לבקש לעצמו משאלה...

אין זו שאיפתי/פרננדו פאסואה

"אין זו שאיפתי להיות משורר
זה האמצעי שלי להשאר לבד"

פרננדו פאסואה, סופר ומשורר פורטוגלי
1888-1935

כמה פשוט

כמה פשוט
לו ידעה הפרידה כך מעצמה
להיפרד.
כמו עלה, לנשור בסתמיות 
מלוח הלב
בלא להותיר בו חותם.
כמה פשוט
לו ידעה הפרידה
בשתיקה להסתלק,
בלא לדרוש מילות סיכום
או דבר הספד,
בלא לחוש בחסרונה של אמירת
'תודה' ו'סליחה' ו -
'הייתה בינינו אהבת אמת,
כזו שלעולם לא אוכל לשכוח'.
כמה פשוט
לו נשמטה הפרידה,
לו נשכחה,
לא נטפלת עוד אל הנפרד המתייסר,
לא מתנחלת בחדרי לבו הנטושים,
אפילו לא חוששת להיתלש מספר דברי ימיו.
מסכימה למות זקופה,
לא עוד להיות
כל כך בלתי נפרדת.

שיר אהבה יפני, מאה 10

אחרי שראיתי את שאהבה נפשי
בחלומי,
קוסמים ללבי
תעתועי החלום.

שיר אהבה יפני, מאה 10

האל נולד/פרנננדו פסואה

האל נולד. האחרים מתים. 
האמת לא באה ולא הולכת: משתנה רק הטעייה.
נצח אחר יש לנו כעת והוא תמיד טוב מזה שכבר היה. 
עיוור, חורש המדע באדמה החרושה. 
משוגעת, חולמת הדת את פולחנה המיותר. 
אל חדש הוא רק מלה חדשה:
אל תחקור ואל תאמין:
הכל נסתר.

פרנננדו פסואה

הימים שלי/פרננדו פסואה

אם כשאמות ירצו לכתוב את הביוגרפיה שלי,
הרי אין פשוט מזה.
יש רק שני תאריכים – זה של לידתי וזה של מותי,
בין האחד למשנהו כל הימים הם שלי.

פרננדו פסואה
צילמה איריס נייס

דקה דומיה

מבקשת דקה דומיה,
לא דקה ציבורית, מגויסת בחיל ורעדה.
לא דקה מהולה בעולמות חסרים - 
מפשפשת בעברה בקוצר רוח או תולה תקוות שווא בעתיד לבוא.
מבקשת דקה דומיה
אישית
אילמת,
בלא 'יזכור' ובלא אל של רחמים.
דקה חרישית,
עם צפירה מחרידת לבב
שאיש לא ישמע.
מבקשת דקה דומיה -
לא רק אחת לשנה,
אפילו לא אחת לחודש.
מבקשת דקה שבועית,
דקה יומית,
דקה רגעית.
דקה שוככת,
דקה שוכחת,
דקה דוממת,
דקת-מנוח דקיקה
כנצח -
כי סערת עלי.

אם אי פעם/פו הדב

אם אי פעם יגיע יום שבו לא נוכל להיות ביחד, 
תשאיר אותי בלבך, 
שם נוכל להיות ביחד לנצח.

פו הדב

כל בוקר/אגי משעול

כל בוקר, במעבר העדין בין שינה לערות, ניתנת לנו לרגעים הזדמנות לשהות במצב תודעה מיוחד במינו, שבו אנו פנויים מעצמנו ואיננו אלא התרחשות פשוטה, חופשית ממחשבות, רגשות או רצונות. כך גם בהשראה – איננו “מרוכזים” (כפי שטועים לחשוב) כי אם להפך,שרויים בקשב נטול מושא ובלתי ממוקד שבו המחשבה אינה חומדת את תכניה, בנים ולא נים אקטיבי, תנומת חתול שרק קצה זנבו או אוזניו מעידים על דריכותו השקטה. ואפילו פזילת העיניים הקלה וארשת הבהייה, אינה אלא ביטוי גופני לאיזו פזילה פנימית.
השכל מנמנם עדיין ועצל במידה מספקת כדי לאפשר לחלום או לשיר להגיח כפי שהם בלי שיחטפו כל ידי תנועת המחשבה. השירה והמחשבה הם כמעט דבר והיפוכו: שירה מתפשטת לאט כמו כתם על פי ההיות ואילו המחשבה טבעה קווי ותכליתי. אבל לזמן קצר, כל בקר, היא מנמנמת עדיין ומי שאינו עט על הכיור לשטוף, לצחצח ולמחות כל שריד מהעולם המסתורי שזה אך נפלט ממנו, לח מחלומות, יוכל להנות מן המתנה המושטת לו מדי בוקר כהזמנה לטקס.
במשך שנים אני מנהלת יומן חלומות. אינני יכולה להצביע על מטרתה של עבודה מחייבת זו שלקחתי על עצמי, אבל עם השנים הפכו המחברות לביוגרפיה של חיי החלומים. אני אומרת ביוגרפיה מכיוון שהחומר המצטבר חושף רצף ממשי מתפתח הנרקם על וילון הדימויים השקוף המפריד בין שני העולמות. אם נקח בחשבון שכשליש חיינו עובר עלינו בשינה (ואין בכך לומר כי בשני השלישים האחרים אנו ערים ממש) הרי שמדובר בכמות עצומה של חוויות הנשמטות מהכרתנו).
מסעות ליליים אלו שחלקם הבאתי בספרי “מחברת החלומות” (הוצ. אבן חושן) גורמים לי כל בוקר פליאה רבה על זהותו של הנווט שבי, זה המשגר אותי למימדים אחרים ואף יודע להשיבני לחדרי ולהניחני בשלום על מיטתי. פליאה ילדותית דומה לזו תוקפת אותי גם בזמן טיסה – איך מכל השמיים האלה הטייס יודע : לוד.
אני מודה שאף פעם לא היה לי עניין מיוחד בפשר הפסיכולוגי של החלומות. ההשתאות והיופי חזקים ממנו לאין שיעור. כל חלום הוא הפקה ייחודית שבה החולם הוא הבמאי, התסריטאי, המלהק, השחקנים והצופים.
קיים הבדל מהותי בין שירי חלום ושירים על חלום. שירים על חלום אינם שונים משירים אחרים שנכתבו בשיתוף פעולה עם המחשבה, אבל שירי חלום הם אלה שנחלצו בזמן לפני התערבותו של השכל, שמן הסתם טבעו הוא לחשוב. שירים אלה משמרים את אווירת החלום והגיונו האחר.
חלום הוא כמו פילם רגיש בתוך מצלמה, כזה הנשרף לאורם של רשמים חיצוניים, ולכן אין לזוז ואין לפקוח את העיניים לפני שחזורו. השחזור כמוהו כגיבוי או לחיצה על מקש הEnter לתוך הזיכרון, וחדר החושך, הגוף, צריך להיות מוגף כשמעבירים מהויזואלי למילים. כל ניסיון גס ללכוד את החלום מבריח אותו לבלי שוב בחזרה אל ארץ הידיעה.

אגי משעול.

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט/אדמיאל קוסמן

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם
וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי
אַשר יָצאָה מִן הַתֵבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,
ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.

אדמיאל קוסמן

המשאלה

המשאלה שלא לסבול עוד את מכאובי הגוף ואת ייסורי הנפש משותפת לכולנו. 
מי מאתנו לא מחפש נתיב בריחה מן המייסר - מן הפחד, הפגיעות, הבושה, האשם, הכעס או השנאה? הכאב נתפס כאויב ומיחושי הלב - כמחסום שיש לסלקו. 
אלא שנתיב הבריחה מן הייסורים אינו אפשרי באמת. 
לזמן מה נוכל אמנם להעלים עין מן המבוע שבתחתית הלב ולמצוא נחת במפגש עם חברים, בהליכה בטבע, בשירה ובריקוד. אך אם נבקש לעצמנו חירות של אמת - אושר ולא רקעונג, נחת רוח ולא רק סיפוק מיידי של חשקי הגוף - כי אז נגלה שלא נוכל למצוא את מבוקשנו בתנועת הקצף על המים, אלא רק במגע הכן, הרך והאמיץ עם תנועת המעמקים, במפגש הקרוב פנים אל פנים עם פנינו המקוריים.
אין דרך עוקפת ייסורים, מלמד הבודהא. רק נתיב שחוצה אותם בצלילות. מסע שמסכים להינגע בחשיפות גם בכואבים שבפחדיו, במביישים שבתחושותיו ובמביכים שבמעשיו.
קיצור לדרך - אין.
זולת חמלה ורכות ואמון והסכמה אמיצה ואצילית לחדול אחת ולתמיד ממנוס השווא מפני הצל.

ציפור נפשי/אהוד מנור

.עוד מחכה, לא אפחד, 
גם אם הזמן שיניו נועץ, 
עוד יש בי רוח עד אין קץ 
לאחד, 
שציפור נפשי בכף ידו תרעד...

אהוד מנור. צילמה איריס נייס

חג אהבה שמח,
עד יכלו ימי

הָאִם אַתָּה מְשׁוֹרֵר?/עבדאללה עזייזה

הָאִם אַתָּה מְשׁוֹרֵר?
הֵשַׁבְתִּי: לֹא.
מִנַּפְשִׁי אֲנִי בּוֹרֵחַ
וְנִכְנָס לְתוֹךְ מַרְאָה,
שָׁם אֲנִי שׁוֹמֵעַ הֵד
וּמְשִיב מִלִּים.

עבדאללה עזייזה
מערבית: און ברק

האם עלי ללכת

האם עלי ללכת
ולשחר פניך,
או להמתין עד שתבוא?
עודני מהססת והשינה נפלה עלי
- ודלתי לא נעולה.

שיר אהבה יפני.

משבר

למונח 'משבר' יש בעברית המודרנית קונוטציה שלילית של קושי, התפרקות ושֶבר. 
האופטימיים יעידו, כי בכל משבר טמונה בצד הקושי גם הזדמנות לצמיחה ולשינוי. אלא שאין צורך באופטימיות כדי להבין שהשניים - השבר והיצירה, ההתפרקות וההיוולדות - כרוכים זה בזה מעצם קיומם. 
על כך תעיד גם העברית העתיקה שכינתה את הכסא עליו כורעת האישה ללדת בשם 'משבר', משבר הלידה. בעת הכריעה, שעה שהרחם נבקע וכאב הצירים מפלח כסכין את שדרת הגוף - כאב שלא ישכח אך גם לא ייזכר - בלב המשבר, יגיח אל העולם ראשו של תינוק ויגמע את נשימתו הראשונה. 
להיוולד מתוך משבר, ולא רק כמטפורה. 
להשתבר ולהצטמח - כך טבע הדברים.

ג'לאל א־דין רומי

בוא, בוא, היה מי שתהיה
נווד, עובד האלוהים, אוהב העזיבה,
אין זה משנה.
לא שיירת ייאוש היא שיירתנו.
בוא, אפילו אם הפרת את נדריך 
אלפי פעמים.
בוא, בוא עוד פעם,
בוא.

ג'לאל א־דין רומי

ריימונד קארבר

והאם קיבלת מה
שרצית מהחיים האלה, למרות הכל?
כן.
ומה רצית?
לומר על עצמי נאהב, להרגיש שאני
נאהב
על פני האדמה הזאת.

ריימונד קארבר

על אהבה וחושך/עמוס עוז

מה היה סוד קסמו הגברי של סבא? 
זאת אולי התחלתי להבין רק כעבור שנים. הוא ניחן בתכונה שכמעט ואינה מצויה בין גברים, תכונה מופלאה שאולי אין סקסית ממנה בעיני הרבה נשים: הוא הקשיב.לא סתם העמיד, מתוך נימוס, פני מקשיב, בעודו מצפה בלי סבלנות שהיא תגמור ותשתוק כבר.לא היה חוטף את משפטיה של בת שיחו ומסיימם בקוצר-רוח במקומה.לא קטע אותה ולא קפץ אל תוך דבריה כדי לסכם אותם ולעבור כבר הלאה.לא היה מניח לבת שיחו לדבר אל האוויר בעודו מכין בינתיים בראשו מה ישיב לה כאשר תסיים סוף-סוף.לא היה מעמיד פני מתעניין או נהנה, אלא התעניין ונהנה באמת. נו, מה: סקרן בלתי נלאה היה.לא היה קצר רוח. לא חתר לסובב את השיחה מן העניינים הפעוטים שלה אל העניינים שלו, החשובים.להפך: מאוד-מאוד אהב את העניינים שלה. דווקא נעם לו תמיד להמתין לה, וגם אם האריכה היה ממתין לה ומתענג בינתיים על כל פיתוליה.לא מיהר. לא האיץ. היה מחכה לה שתסיים, וגם כשגמרה לא התנפל ולא חטף אלא אהב להמשיך להמתין לה:אולי יש לה עוד קצת? אולי יבוא לה עוד גל?אהב להניח לה לאחוז בידו ולהוליך אותו אל המקומות שלה, ובקצב שלה. אהב ללוות אותה כמו חליל המלווה את הזמרה.אהב להכיר אותה. אהב להבין, לדעת. אהב לרדת לה עד סוף דעתה, ועוד קצת.אהב להתמסר, נהנה היה להתמסר עוד יותר מאשר התענג על התמסרותה.נו, שטו: הן היו מדברות ומדברות אליו לשובע, כאוות נפשן, מדברות גם על העניינים הפרטיים החשאיים והפגיעים ביותר, והוא ישב והקשיב בחכמה ברוך באמפתיה ובאורך-רוח.לא, לא באורך-רוח כי אם בהנאה וברגש.המון גברים יש כאן שנורא-נורא אוהבים סקס, כמה שרק ייכנס, אבל שונאים נשים.סבא שלי, כך נדמה לי, אהב גם וגם.ובעדינות: לא חישב חשבונות, לא היה חוטף לו את שלו, אף פעם לא מיהר. אהב לשוט ולא היה נחפז לעגון.

עמוס עוז, מתוך " על אהבה וחושך". Photo by Henri Cartier-Bresson

שיר אהבה יפני/מאה י"ח

מדוע תאסרי עלי 
לחשוף את לבי?
אפילו עשבי השדה והעצים 
חסרי הנפש -
משמיעים קולם ברוח.

שיר אהבה יפני, מאה י"ח

ומי אהיה מחר

ומי אהיה מחר, כשיימוג בי זיכרון אתמולך?
מבטך הפך זה מכבר לתמונה,
קולך היה רק לאות
ומרווח האותות דומם לאיטו
נספג בכאב בתהום הנשייה.
שדה הלב הופך בור,
פעימותיו מתגרגרות לאבק,
אהבתו מתכלה לאפר.
ההיית..? ההייתי..?
האם נשוב ונהיה עוד..?