תקווה

תקווה היא
המקום בו הצעיר
יודע להשפיל מבט,
להצטער,
והזקן עודו זקוף
רב קשב
מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת
לבקש לעצמו משאלה...

אין זו שאיפתי/פרננדו פאסואה

"אין זו שאיפתי להיות משורר
זה האמצעי שלי להשאר לבד"

פרננדו פאסואה, סופר ומשורר פורטוגלי
1888-1935

כמה פשוט

כמה פשוט
לו ידעה הפרידה כך מעצמה
להיפרד.
כמו עלה, לנשור בסתמיות 
מלוח הלב
בלא להותיר בו חותם.
כמה פשוט
לו ידעה הפרידה
בשתיקה להסתלק,
בלא לדרוש מילות סיכום
או דבר הספד,
בלא לחוש בחסרונה של אמירת
'תודה' ו'סליחה' ו -
'הייתה בינינו אהבת אמת,
כזו שלעולם לא אוכל לשכוח'.
כמה פשוט
לו נשמטה הפרידה,
לו נשכחה,
לא נטפלת עוד אל הנפרד המתייסר,
לא מתנחלת בחדרי לבו הנטושים,
אפילו לא חוששת להיתלש מספר דברי ימיו.
מסכימה למות זקופה,
לא עוד להיות
כל כך בלתי נפרדת.

שיר אהבה יפני, מאה 10

אחרי שראיתי את שאהבה נפשי
בחלומי,
קוסמים ללבי
תעתועי החלום.

שיר אהבה יפני, מאה 10

האל נולד/פרנננדו פסואה

האל נולד. האחרים מתים. 
האמת לא באה ולא הולכת: משתנה רק הטעייה.
נצח אחר יש לנו כעת והוא תמיד טוב מזה שכבר היה. 
עיוור, חורש המדע באדמה החרושה. 
משוגעת, חולמת הדת את פולחנה המיותר. 
אל חדש הוא רק מלה חדשה:
אל תחקור ואל תאמין:
הכל נסתר.

פרנננדו פסואה

הימים שלי/פרננדו פסואה

אם כשאמות ירצו לכתוב את הביוגרפיה שלי,
הרי אין פשוט מזה.
יש רק שני תאריכים – זה של לידתי וזה של מותי,
בין האחד למשנהו כל הימים הם שלי.

פרננדו פסואה
צילמה איריס נייס

דקה דומיה

מבקשת דקה דומיה,
לא דקה ציבורית, מגויסת בחיל ורעדה.
לא דקה מהולה בעולמות חסרים - 
מפשפשת בעברה בקוצר רוח או תולה תקוות שווא בעתיד לבוא.
מבקשת דקה דומיה
אישית
אילמת,
בלא 'יזכור' ובלא אל של רחמים.
דקה חרישית,
עם צפירה מחרידת לבב
שאיש לא ישמע.
מבקשת דקה דומיה -
לא רק אחת לשנה,
אפילו לא אחת לחודש.
מבקשת דקה שבועית,
דקה יומית,
דקה רגעית.
דקה שוככת,
דקה שוכחת,
דקה דוממת,
דקת-מנוח דקיקה
כנצח -
כי סערת עלי.

אם אי פעם/פו הדב

אם אי פעם יגיע יום שבו לא נוכל להיות ביחד, 
תשאיר אותי בלבך, 
שם נוכל להיות ביחד לנצח.

פו הדב

כל בוקר/אגי משעול

כל בוקר, במעבר העדין בין שינה לערות, ניתנת לנו לרגעים הזדמנות לשהות במצב תודעה מיוחד במינו, שבו אנו פנויים מעצמנו ואיננו אלא התרחשות פשוטה, חופשית ממחשבות, רגשות או רצונות. כך גם בהשראה – איננו “מרוכזים” (כפי שטועים לחשוב) כי אם להפך,שרויים בקשב נטול מושא ובלתי ממוקד שבו המחשבה אינה חומדת את תכניה, בנים ולא נים אקטיבי, תנומת חתול שרק קצה זנבו או אוזניו מעידים על דריכותו השקטה. ואפילו פזילת העיניים הקלה וארשת הבהייה, אינה אלא ביטוי גופני לאיזו פזילה פנימית.
השכל מנמנם עדיין ועצל במידה מספקת כדי לאפשר לחלום או לשיר להגיח כפי שהם בלי שיחטפו כל ידי תנועת המחשבה. השירה והמחשבה הם כמעט דבר והיפוכו: שירה מתפשטת לאט כמו כתם על פי ההיות ואילו המחשבה טבעה קווי ותכליתי. אבל לזמן קצר, כל בקר, היא מנמנמת עדיין ומי שאינו עט על הכיור לשטוף, לצחצח ולמחות כל שריד מהעולם המסתורי שזה אך נפלט ממנו, לח מחלומות, יוכל להנות מן המתנה המושטת לו מדי בוקר כהזמנה לטקס.
במשך שנים אני מנהלת יומן חלומות. אינני יכולה להצביע על מטרתה של עבודה מחייבת זו שלקחתי על עצמי, אבל עם השנים הפכו המחברות לביוגרפיה של חיי החלומים. אני אומרת ביוגרפיה מכיוון שהחומר המצטבר חושף רצף ממשי מתפתח הנרקם על וילון הדימויים השקוף המפריד בין שני העולמות. אם נקח בחשבון שכשליש חיינו עובר עלינו בשינה (ואין בכך לומר כי בשני השלישים האחרים אנו ערים ממש) הרי שמדובר בכמות עצומה של חוויות הנשמטות מהכרתנו).
מסעות ליליים אלו שחלקם הבאתי בספרי “מחברת החלומות” (הוצ. אבן חושן) גורמים לי כל בוקר פליאה רבה על זהותו של הנווט שבי, זה המשגר אותי למימדים אחרים ואף יודע להשיבני לחדרי ולהניחני בשלום על מיטתי. פליאה ילדותית דומה לזו תוקפת אותי גם בזמן טיסה – איך מכל השמיים האלה הטייס יודע : לוד.
אני מודה שאף פעם לא היה לי עניין מיוחד בפשר הפסיכולוגי של החלומות. ההשתאות והיופי חזקים ממנו לאין שיעור. כל חלום הוא הפקה ייחודית שבה החולם הוא הבמאי, התסריטאי, המלהק, השחקנים והצופים.
קיים הבדל מהותי בין שירי חלום ושירים על חלום. שירים על חלום אינם שונים משירים אחרים שנכתבו בשיתוף פעולה עם המחשבה, אבל שירי חלום הם אלה שנחלצו בזמן לפני התערבותו של השכל, שמן הסתם טבעו הוא לחשוב. שירים אלה משמרים את אווירת החלום והגיונו האחר.
חלום הוא כמו פילם רגיש בתוך מצלמה, כזה הנשרף לאורם של רשמים חיצוניים, ולכן אין לזוז ואין לפקוח את העיניים לפני שחזורו. השחזור כמוהו כגיבוי או לחיצה על מקש הEnter לתוך הזיכרון, וחדר החושך, הגוף, צריך להיות מוגף כשמעבירים מהויזואלי למילים. כל ניסיון גס ללכוד את החלום מבריח אותו לבלי שוב בחזרה אל ארץ הידיעה.

אגי משעול.

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט/אדמיאל קוסמן

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם
וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי
אַשר יָצאָה מִן הַתֵבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,
ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.

אדמיאל קוסמן

המשאלה

המשאלה שלא לסבול עוד את מכאובי הגוף ואת ייסורי הנפש משותפת לכולנו. 
מי מאתנו לא מחפש נתיב בריחה מן המייסר - מן הפחד, הפגיעות, הבושה, האשם, הכעס או השנאה? הכאב נתפס כאויב ומיחושי הלב - כמחסום שיש לסלקו. 
אלא שנתיב הבריחה מן הייסורים אינו אפשרי באמת. 
לזמן מה נוכל אמנם להעלים עין מן המבוע שבתחתית הלב ולמצוא נחת במפגש עם חברים, בהליכה בטבע, בשירה ובריקוד. אך אם נבקש לעצמנו חירות של אמת - אושר ולא רקעונג, נחת רוח ולא רק סיפוק מיידי של חשקי הגוף - כי אז נגלה שלא נוכל למצוא את מבוקשנו בתנועת הקצף על המים, אלא רק במגע הכן, הרך והאמיץ עם תנועת המעמקים, במפגש הקרוב פנים אל פנים עם פנינו המקוריים.
אין דרך עוקפת ייסורים, מלמד הבודהא. רק נתיב שחוצה אותם בצלילות. מסע שמסכים להינגע בחשיפות גם בכואבים שבפחדיו, במביישים שבתחושותיו ובמביכים שבמעשיו.
קיצור לדרך - אין.
זולת חמלה ורכות ואמון והסכמה אמיצה ואצילית לחדול אחת ולתמיד ממנוס השווא מפני הצל.

ציפור נפשי/אהוד מנור

.עוד מחכה, לא אפחד, 
גם אם הזמן שיניו נועץ, 
עוד יש בי רוח עד אין קץ 
לאחד, 
שציפור נפשי בכף ידו תרעד...

אהוד מנור. צילמה איריס נייס

חג אהבה שמח,
עד יכלו ימי

הָאִם אַתָּה מְשׁוֹרֵר?/עבדאללה עזייזה

הָאִם אַתָּה מְשׁוֹרֵר?
הֵשַׁבְתִּי: לֹא.
מִנַּפְשִׁי אֲנִי בּוֹרֵחַ
וְנִכְנָס לְתוֹךְ מַרְאָה,
שָׁם אֲנִי שׁוֹמֵעַ הֵד
וּמְשִיב מִלִּים.

עבדאללה עזייזה
מערבית: און ברק

האם עלי ללכת

האם עלי ללכת
ולשחר פניך,
או להמתין עד שתבוא?
עודני מהססת והשינה נפלה עלי
- ודלתי לא נעולה.

שיר אהבה יפני.

משבר

למונח 'משבר' יש בעברית המודרנית קונוטציה שלילית של קושי, התפרקות ושֶבר. 
האופטימיים יעידו, כי בכל משבר טמונה בצד הקושי גם הזדמנות לצמיחה ולשינוי. אלא שאין צורך באופטימיות כדי להבין שהשניים - השבר והיצירה, ההתפרקות וההיוולדות - כרוכים זה בזה מעצם קיומם. 
על כך תעיד גם העברית העתיקה שכינתה את הכסא עליו כורעת האישה ללדת בשם 'משבר', משבר הלידה. בעת הכריעה, שעה שהרחם נבקע וכאב הצירים מפלח כסכין את שדרת הגוף - כאב שלא ישכח אך גם לא ייזכר - בלב המשבר, יגיח אל העולם ראשו של תינוק ויגמע את נשימתו הראשונה. 
להיוולד מתוך משבר, ולא רק כמטפורה. 
להשתבר ולהצטמח - כך טבע הדברים.

ג'לאל א־דין רומי

בוא, בוא, היה מי שתהיה
נווד, עובד האלוהים, אוהב העזיבה,
אין זה משנה.
לא שיירת ייאוש היא שיירתנו.
בוא, אפילו אם הפרת את נדריך 
אלפי פעמים.
בוא, בוא עוד פעם,
בוא.

ג'לאל א־דין רומי

ריימונד קארבר

והאם קיבלת מה
שרצית מהחיים האלה, למרות הכל?
כן.
ומה רצית?
לומר על עצמי נאהב, להרגיש שאני
נאהב
על פני האדמה הזאת.

ריימונד קארבר

על אהבה וחושך/עמוס עוז

מה היה סוד קסמו הגברי של סבא? 
זאת אולי התחלתי להבין רק כעבור שנים. הוא ניחן בתכונה שכמעט ואינה מצויה בין גברים, תכונה מופלאה שאולי אין סקסית ממנה בעיני הרבה נשים: הוא הקשיב.לא סתם העמיד, מתוך נימוס, פני מקשיב, בעודו מצפה בלי סבלנות שהיא תגמור ותשתוק כבר.לא היה חוטף את משפטיה של בת שיחו ומסיימם בקוצר-רוח במקומה.לא קטע אותה ולא קפץ אל תוך דבריה כדי לסכם אותם ולעבור כבר הלאה.לא היה מניח לבת שיחו לדבר אל האוויר בעודו מכין בינתיים בראשו מה ישיב לה כאשר תסיים סוף-סוף.לא היה מעמיד פני מתעניין או נהנה, אלא התעניין ונהנה באמת. נו, מה: סקרן בלתי נלאה היה.לא היה קצר רוח. לא חתר לסובב את השיחה מן העניינים הפעוטים שלה אל העניינים שלו, החשובים.להפך: מאוד-מאוד אהב את העניינים שלה. דווקא נעם לו תמיד להמתין לה, וגם אם האריכה היה ממתין לה ומתענג בינתיים על כל פיתוליה.לא מיהר. לא האיץ. היה מחכה לה שתסיים, וגם כשגמרה לא התנפל ולא חטף אלא אהב להמשיך להמתין לה:אולי יש לה עוד קצת? אולי יבוא לה עוד גל?אהב להניח לה לאחוז בידו ולהוליך אותו אל המקומות שלה, ובקצב שלה. אהב ללוות אותה כמו חליל המלווה את הזמרה.אהב להכיר אותה. אהב להבין, לדעת. אהב לרדת לה עד סוף דעתה, ועוד קצת.אהב להתמסר, נהנה היה להתמסר עוד יותר מאשר התענג על התמסרותה.נו, שטו: הן היו מדברות ומדברות אליו לשובע, כאוות נפשן, מדברות גם על העניינים הפרטיים החשאיים והפגיעים ביותר, והוא ישב והקשיב בחכמה ברוך באמפתיה ובאורך-רוח.לא, לא באורך-רוח כי אם בהנאה וברגש.המון גברים יש כאן שנורא-נורא אוהבים סקס, כמה שרק ייכנס, אבל שונאים נשים.סבא שלי, כך נדמה לי, אהב גם וגם.ובעדינות: לא חישב חשבונות, לא היה חוטף לו את שלו, אף פעם לא מיהר. אהב לשוט ולא היה נחפז לעגון.

עמוס עוז, מתוך " על אהבה וחושך". Photo by Henri Cartier-Bresson

שיר אהבה יפני/מאה י"ח

מדוע תאסרי עלי 
לחשוף את לבי?
אפילו עשבי השדה והעצים 
חסרי הנפש -
משמיעים קולם ברוח.

שיר אהבה יפני, מאה י"ח

ומי אהיה מחר

ומי אהיה מחר, כשיימוג בי זיכרון אתמולך?
מבטך הפך זה מכבר לתמונה,
קולך היה רק לאות
ומרווח האותות דומם לאיטו
נספג בכאב בתהום הנשייה.
שדה הלב הופך בור,
פעימותיו מתגרגרות לאבק,
אהבתו מתכלה לאפר.
ההיית..? ההייתי..?
האם נשוב ונהיה עוד..?

מרים חלפי

היום כבר איבד מיומו
מולד חיוור מולך בשמיים

כבר לא אור
ועוד לא חושך

בשעה הזאת
בין אור לחושך
אין בי חטא
ואין בי חסד

הדברים הרחוקים
קרבים אלי
והקרובים
רוחקים

אני בתווך

ישות זעירה
המכילה
עד אין להכיל

ובשעה הזאת
אין חוצץ ביני
ובין מה
שמכיל אותי

מרים חלפי
בתמונה: הגר ביתי מפרו הרחוקה

זרע ופרח

הזרע לעולם לא יזכה לפגוש בניצן,
הניצן לעולם לא יכיר את הפרח,
הפרח לא ידע שיום אחד יהיה לזרע.
בלא מותו של הזרע איך ינץ הניצן?
בלא מותו של הניצן איך יפרח הפרח?
בלא מותו של הפרח איך יוזרע הזרע?
זרע ופרח - בלא פגישה
מתים זה אל זה
ומנצים חיים.

מישל פוקו \ סדר השיח

"לשיח שעלי לשאת היום, ולאלה שאצטרך לשאת כאן אולי במשך שנים, הייתי רוצה, לו הדבר היה אפשרי, להסתנן בחשאי. יותר משהייתי רוצה לשאת דברים, הייתי רוצה להיעטף על ידי הדברים ולהינשא באמצעותם הרחק מעבר לכל התחלה אפשרית. הייתי שמח להיווכח כי בשעת הדיבור עצמו, קול שאין לו שם מקדים אותי זה מכבר: או אז הייתי צריך רק להמשיך אותו, לפתח את המשפט, להשתכן בלא משים בין סדקיו – כאילו השעה לרגע הקול הזה את עצמו ושיגר לעברי אות. או אז לא הייתה כל התחלה, ובמקום להיות מי שנובע ממנו השיח, הייתי נתון לחסדי התנהלותו, ולא הייתי אלא פרצה זעומה, נקודת היעלמותו האפשרית."
מישל פוקו \ סדר השיח. מצרפתית: נעם ברוך, הוצאת בבל

מישל פוקו, מהפילוסופים הידועים והמשפיעים של המאה העשרים (נפטר ביוני 1984). רוב ספריו פורסמו לאחר מותו ומבוססים על ההרצאות אותן העביר בכל יום רביעי בקולז' דה פראנס לפני שני אודיטוריומים מלאים. קטע זה לעומת זאת הוא הפתיחה של הרצאתו היחידה אותה בחר להוציא בחייו כספר, המוקדש לשאלות הנוגעות לעצם הדיבור ולעצם המעמד. ספר מרתק, מורכב וקשה לקריאה, אשר ניתן לראות בו גם התרסה על תפיסתנו את עצמנו כאינדיבידואלים עצמאיים בעלי חופש בחירה והתנהלות רצונית.

מדיטציה

שמעו מה אומרים עליה [ושלא בצדק...]
* שהיא טכניקה מהירה להתרגעות, לסילוק מחשבות שליליות ולפתרון כל בעיותינו.
* שהיא מעשה מסתורי, עלום, כזה ששייך לקדושים, למתבודדים ולמתנזרים.
* שהיא עלולה להיות מסוכנת ולבטח אנוכית, כזו שמבריחה אותנו מן העולם.

מדיטציה.
והיא - כל כולה
פקיחת חלון רחב אל רגע ההווה.
תהייה ובהייה,
בהתכוונות לב שלמה ובלא כל שיפוט..

פרננדו פסואה

מה ערך חיי? בסוף [איני יודע איזה סוף]
אחד אומר: הרווחתי שלוש מאות מעות,
אחר אומר: היו לי שלושת אלפים ימי תהילה,
אחר אומר: הייתי שלם עם מצפוני ודי בכך,
ואני, אם יופיעו שם וישאלו למעשיי,
אומר: הבטתי בדברים ותו לו.

פרננדו פסואה

ימי הקיץ, 1991.

אם תפגוש את הבודהא בדרך

"נשמתו של העולם ברגעים,
לחינם בדורות נבקשנה.
נפלאים, נפלאים עד אין חקר
חייו הגדושים
של הרגע..."

נתן אלתרמן

תודה גדולה וחמה לכל משתתפי הקורס הרענני "אם תפגוש את הבודהא בדרך"..תודה על החקר ועל נפלאות הרגע.
בעוד שבועיים נמשיך את המסע בכיוונים חדשים, וגם מי שלא היה אתנו מוזמן להצטרף. פרטי התכנית: כאן: אנא גוללו מטה..
http://naamaoshri.com/הבודהא-בדרך-מפגשים-שהיו-לא-שלא-היו-עם-ד/

פנים אל פנים

פנים אל פנים ואין מה לומר.

מתוך "בידיים ריקות שבתי הביתה". 
פסוקי זן בתרגומם של איתן בולוקן ודרור בורשטיין.

אין מה לומר
רק געגוע ל
פנים אל פנים

'אני אוהבת אותך'.

לו הייתה לי רק עוד שעה אחת לחיות -
שישים דקות
שלוש מאות ושישים שניות -
נשימות אחדות, 
פעימת לב דועכת,
כפות ידיים חמימות על לחי,
הייתי מבקשת ללחוש לך,
[לו רק היה ניתן לי],
לומר
'תודה'
ו'סליחה'
וגם
'אני אוהבת אותך'.
ואולי
[ורק אם אפשר היה עוד לבקש],
הייתי מאושרת לדעת,
שהאהבה הזאת
גם עבורך
הייתה
באמת.

כאחד האדם

בספרו "אמא ומשמעות החיים" מספר ארווין יאלום על מפגשיו הקרובים עם מטופליו. פולה, אישה מלאת חיות, נטולת שדיים שבגופה פשה הסרטן, מספרת ליאלום שתקופה זו בחייה היא "תור הזהב". 
"נסה להבין" היא אומרת, "הזהב אינו המוות, אלא ההתנסות בחיים לנוכח פני המוות. חשוב כמה חד ויקר מפז כל מה שקורה בפעם האחרונה: האביב האחרון, המעוף האחרון של תפרחת שן הארי, נשירתה האחרונה של הוויסטריה. תור הזהב היא גם תקופת שחרור גדולה" היא מוסיפה. "תקופה שבה יש לך את החירות לומר 'לא' לכל ההתחייבויות המטופשות, להתמסר אך ורק למה שאכפת לך באמת - נוכחות החברים, חילופי העונות, געש הים..."

מבקשת מעומק הלב להודות לכל מברכים והמברכות על החיבוק החם והאוהב ביום המשכיותי. תודה על הזכות לגעת ועל האפשרות להינגע.
מאחלת לעצמי שלא אשכח את חכמתה של פולה: לחיות את רגעי החסד הקצרים של חיי, את נוכחות אהובי, את חילופי העונות ואת געש הים - כתור הזהב, עוד בטרם יקצוב הגוף את זמני באכזריות.
מבקשת בכל לב להימצא ראויה לחיים שניתנו לי לפני יובל ועוד שנה,
ולפסוע בהם בכנות וביושר,
ברכות.
ענווה ונכנעת.
כאחד הדשאים.
כאחד האדם.

הקשבה

"ההקשבה היא הכלי החשוב ביותר שעומד לרשותנו למימוש הפוטנציאל האנושי", טוען הפסיכולוג קארל רוג'רס. ולא בכדי: היא מאפשרת לפתוח מרווח לנשימה, מרחב להתבוננות, זמן למחשבה ולדיבור שיש בו יותר חמלה ופחות כעס, יותר תשומת לב ופחות דחף אוטומטי.

* אני מבקשת להזמינכם למסע קצר הנוגע בתרגול אמנות ההקשבה והדיבור בהשראת החכמה הבודהיסטית. נתרגל מדיטציית קשב פתוח, נשוחח, נעמיק, נתאמן ונלמד את אמנות הקשב והדיבור, מתוך מפגש עדין עם עצמנו ועם העולם.
* 8 מפגשים, ימי ב', 17:30-20:00, החל מ- 11.4, בכפר ויתקין.
ההרשמה מסתיימת. נותרו מקומות אחרונים.
אשמח לקראתכם,
נעמה
052-4261196
http://naamaoshri.com/אמנות-ההקשבה-לפעימות-הלב/

אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי /לאה גולדברג

אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ
אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.
אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ
אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.
אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ
אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.

כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו
בַּקָּרָה,
אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ.
וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.
בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ.
לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע -
אַל תִּירָא.

לאה גולדברג

חמלה אחת

"...וגופך לי
מבט
וחלון
וראי..."

גופך לי מבט - דרכך אני רואה. עייניך - עיניי. ליבך - לבבי.
גופך לי חלון - מבעדך אני מביטה, העולם נגלה לפני מבעד לבשרך.
גופך לי ראי - דרכך אני ניבטת, אני מובטת. מבטך מקיים אותי, נוסך בי חיים.

חמש מילים - עולמות אינספור - חמלה אחת

דיוק הכאב/יהודה עמיחי

דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב
על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.
אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:
זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר
זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה
כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים
אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,
הרגשתי כמו בשמיים. ואפילו איש החלל שריחף
בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.
טשטוש האושר ודיוק הכאב
ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם
את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.

יהודה עמיחי

מסכה

במקום לעטות מסיכה
בפורים הזה,
במקום
להתחבא מאוחרי פניה של
'זו שהייתי רוצה להיות',
מבקשת להתקלף מן המעטים -
להתנשל,
להיחשף,
להיפרם,
להסיר את מערומיי השנים,
את קליפות הקיום,
את נשלי הידיעה,
ולהותיר את הלב עירום,
תינוקי וחשוף,
כן,
רך
ואוהב.
ועל פניו יעטה מסכה
של 'פניו המקוריים',
נטולת מיסוך,
ספוגה בתחושת הזיקה
של קיומי בך,
בניחוח נשימתך בתוכי.
פורים -
זמן להסיר מסכה
ולפגוש בי-בך-בנו
בשדה הריק של ההתמסרות,
ובידיים פשוטות -
לשוב הביתה.

צילמה: Ayelet Landau

המאסטר של ההר הקר/שירתו של האנשאן

איזו היא 'דרך ההר הקר'?
אין בה סימן, לא לפרסת הסוס ולא לעגלה.
ערוציה פתלתלים, חומקים בלא עקבות.
צוקי העד - מי ידע את גובהם?
במקום בו נוטף הטל בריבוא העשבים
במקום בו הומים עצי האורן ברוח -
כאן אבד השביל,
כעת בא הזמן,
הגוף שואל את צילו:
איזו היא הדרך הביתה?

שירתו של האנשאן ["המאסטר של ההר הקר"]
בתרגום חופשי מאנגלית

This spring

This spring
Why am I getting so old?
From the clouds
birds flee


Spring Aging
Basho [1644-1694]
Translator:Dongbo 東波

http://www.mountainsongs.net/poem_.php?id=716

אהבתי

אהבתי

אהבה

חחח

מדהים!

עצב

כעס

הגיבי