מדי יום נושאות אותי רגלי לדרכן. פעם לנחל, פעם לחוף הים ופעם לשדות. בדרכי אל הנחל מוצאת עצמי פוסעת בשדרה המוליכה אל הגבעה האדומה, בית העולם של חברי הכפר שלנו. גבעה ירוקה ומטופחת הצופה אל העמק והים, מקום בו ישכון יום אחד גם ביתי שלי.

נזכרת בפעמים הרבות בהן צעדתי בשדרה בדממה, מהרהרת במי שנישא לפני ונפרד כעת מן העולם. נזכרת במילים שנישאו לזכרו או זכרה, בתפילות החרישיות שעלו על שפתי ובמחשבה שלוותה אותי, תמיד מלווה, שיום יבוא וגם אני אבוא בשערי בית העולם הזה. אבוא ולא אצא עוד. נישאת בידי יקירי אשאר לצידם של מי שעשו את דרכם לפני, כמותם אצא גם אני להמשך המסע, רחוקה מכל אלה שביכו את לכתי.

פוסעת לנחל דרך שדרת העצים. נושמת. נרגשת. נוגעת בחמלה בארעיותי

לעולם לא נשכח, כי רגלנו דרכה בשבילים,

לעולם לא נשכח, כי עיננו טבלה בשמים,

כי צמחה במרחב הקמה, בין אלפי שיבולים,

שיבולת אחת דקה ירוקת-העין.

כי נתיבנו רחב והלכנו הלוך ומעוד,

כי אהבנו לצחוק וקיווינו לגווע -

אם ליבנו איננו עונה לשמחה הגבוהה עד מאוד,

הוא עונה לכאב הגבוה.

לאה גולדברג

שמיים/ ויסלבה שימבורסקה

מזה היה צריך להתחיל; שמיים.

חלון ללא אדן, ללא מסגרת, ללא שמשות.

פתח ומאום מלבד זאת,

אך פתוח לרווחה.

אינני חייבת לחכות ללילה בהיר,

או להרים את ראשי,

כדי להתבונן בשמיים.

יש לי שמיים מאחורי גבי, בהישג יד ועל העפעפיים.

השמיים מתהדקים סביבי

מרימים מלמטה.

אפילו ההרים הכי גבוהים

אינם קרובים לשמיים יותר

מן העמקים הכי עמוקים.

אין הם נוכחים בשום מקום יותר

מאשר במקום אחר.

השמיים מכבידים על ענן באותו חוסר רחמים

שבו הם מכבידים על קבר.

החפרפרת חשה התרוממות רוח שמיימית

בדיוק כמו הינשוף המרפרף בכנפיו.

דבר, הנופל לתהום,

נופל משמיים לשמיים.

גרגריים, נוזליים, סלעיים,

בוערים ומעופפים

משטחי השמיים, פרורי השמיים,

נשיפות השמיים וערמותיהם.

השמיים נוכחים בכל

אפילו במחשכים שמתחת לעור.

אני אוכלת שמיים, מפרישה שמיים.

אני מלכודת בתוך מלכודת,

דייר שדרים בו,

חיבוק שמחבקים אותו,

שאלה בתוך תשובה על שאלה.

החלוקה לארץ ושמיים

איננה הדרך הנכונה לחשוב

על השלמות הזאת.

היא רק מאפשרת לעבור את החיים

בכתובת מדוייקת,

שקל יותר לאתרה,

אם תחפשו אותי.

פרטיי המזהים הם

התלהבות ויאוש.

שבת הייקו בים - 1

חיכיתי לך

מחכה לך

אחכה לך

שבת הייקו בים - 2

הקו המפריד

בין

שמיים ומים

נמתח מתודעתי

שבת הייקו בים - 3

ערימת סידן,

הצטברות זמנית

על קו המים -

תולדות חיי

שבת הייקו בים - 4

בואי ולכתי

נפרדים זה מזה

במורד

הנשימה האחת

כֹּחִי הוֹלֵךְ וָדָל –

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!

הֱיֵה לִי גֶשֶׁר צַר מֵעַל לִתְהוֹם תּוּגָה, מֵעַל תּוּגַת יָמַי.

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי, הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!

הֱיֵה לִי נֶפֶשׁ-מָה

הֱיֵה מִשְׁעָן לַלֵּב,

הֱיֵה אִילָן מֵצֵל עַל פְּנֵי מִדְבַּר שְׁמָמָה.

הֱיֵה נָא טוֹב אֵלַי!

הַלַּיְלָה כֹּה אָרֹךְ, הַשַּׁחַר כֹּה רָחוֹק.

הֱיֵה לִי אוֹר מְעַט, הֱיֵה שִׂמְחַת-פִּתְאֹם,

הֱיֵה לִי לֶחֶם חֹק!

רחל

לו באת/ יונתן רטוש

לו באת

כמו שאת

כעת עתה

הייתי מקבל אותך

כל כך פשוט

כמו שאת

כמו שבאת -

ואת

אותי -

אחרת

- הן לא באת.

לו מת

כמו שאת

כעת עתה

הייתי מקבר אותך

כל כך פשוט

כמו שמת

כמו שאת-

ואת

אותי -

אחרת

- הן לא מת.

יונתן רטוש

אִם תִּתֵּן לִי חֶלְקִי בְּאֵימַת מַחֲשַׁכֶּיךָ

אוּלַי יֵאוֹר לִי מְעָט.

אִם תִּפְרֹק עַל כְּתֵפַי אֶת כֹּבֶד עֻלְּךָ מֵעָלֶיךָ

אוּלַי יֵקַל לִי מְעָט.

אִם תָּבִיא אֱלֵי כְּפוֹר עַזְבוּתִי אֶת צִנַּת בְּדִידוּתֶךָ

אוּלַי יֵחַם לִי מְעָט.

כְּמוֹ עֵץ בִּשְׁלָגָיו, הַנּוֹצֵר אֶת אֲבִיב נִצָּנָיו

בַּקָּרָה,

אֶעֱמֹד בְּפִתְחֵי יְגוֹנֶיךָ.

וְהָיָה מַכְאוֹבְךָ לִי תְּשׁוּרָה.

בְּיָדַיִם טוֹבוֹת אֶשָּׂאֶנּוּ.

לֹא אֶפֹּל, לֹא אֶכְרַע -

אַל תִּירָא.

"פעם אחת בעשרת ימי תשובה ישבתי ביני לבין עצמי ופשפשתי במעשי, והרהרתי איזוהי הדרך שאבוד לי לילך בה בעבודת השם, ולא מצאתי לגופי טוב ממדרגת האין. היינו לשום עצמי אין ואפס, שאם אתה עושה עצמך אין ממילא רב החפציות שמעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ממלא בטלים, שאם אתה אין לא כדאי להם להיטפל בך ונמצאים כל עיתותיך בידך לעבוד את בוראך בלא בטלים הרבה, שאינך צריך לבטל זמן על אותם החפציות".

מתוך "ספר תכלית המעשים" - ש.י. עגנון

לפני שהוא מגיע להארה,

אדם קם בכל בוקר ועובד כל היום בשדותיו,

חוזר הביתה לאכול ארוחת ערב, הולך למיטה,

עושה אהבה עם אשתו ונרדם.

אבל אחרי שהשיג הארה...

אדם קם בכל בוקר ועובד כל היום בשדותיו,

חוזר הביתה לאכול ארוחת ערב,

הולך למיטה,

עושה אהבה עם אשתו ונרדם...

שלדון קופ, מתוך "אם תפגוש את הבודהא בדרך הרוג אותו".

בחריצים

שביני

ובין

הרגע הזה

פעורה

תהום

הזמן

"הרחקתי מעלי את השניות, ראיתי כי שני העולמות הם אחד;

אחד אחפש, אחד אדע, אחד אראה, לאחד אקרא.

הוא ראשון, הוא אחרון, הוא החיצון, הוא הפנימי..

אם פעם בעולם הזה אזכה לשהות רגע עמך,

ארמוס את שני העולמות, ארקוד בחדוות ניצחון עד-עולם.

הוי שמסי טבריס, כה שיכור אני בזה העולם

עד כי אין בפי דבר לספרו זולת שיכרון וגיל"

ג'לאל אל-דין רומי, משורר, מיסטיקן ומאהב. מאה 13

ולו לרגע...

מאיטה את מרוץ הדרך. נשענת בזהירות לאחור. מחפשת נקודת עגינה. מנוח ללב. תמיכה לגוף. מזור לרוח במסעות נדודיה. סדק זעיר להניח בו את הנשימה. מבקשת להתרווח. להתמסר. להתעטף בחיק ידיים שיודעות להקשיב. שיודעות להתפנות מעצמן. להתקרב. להיפגש וברכות - לגעת. חושבת לעצמי, כמה נדירה היא האפשרות לשכון בטח בחיקו הפנוי של האחר. להיות, ולו לרגע, נראית. מובנת. מוגנת. נתמכת. חשופה. אהובה. ולו לרגע.

הדרך האינסופית מכאן לכאן

שוכנת בתוך הגוף הזה, כאן. קשובה לנשימה. שומעת את המולת החדר ואת רחשי העולם. נוכחת עם הקולות הבוקעים גם מסדקי הגוף. מגלה שהרוח משתוקקת להיות "שם" - שואפת אל מחוזות האתמול והמחר. אצה לה אל סבך הבעד והנגד. נוטשת את מרחבי הקיום של הרגע הזה והמקום הזה, וגולה בכפייתיות אל שדות האשליה וארצות הדמיון - אל מה שהיה. אל מה שיהיה. אל מחוזות התשוקה והפחד. שובי לביתך, אני מזכירה לעצמי פעם ועוד פעם. ולרגע חוזרת לשכון במקום בו נוכח גופי. אבל הרוח בשלה. היא שבה ומתגנבת ממני, ומפליגה לה אל עולמות התעתוע. שוב היא נופלת בסבך הסיפורים שמחפשים להם סוף. שוב נפתלת בסבך הסכסוכים שמבקשים את הצדק. שוב היא ואני כמו שתיים זרות.

הו, כמה ארוכה היא הדרך הביתה.

הנצח מפריד ביני לביני, בין כאן לבין כאן.

אינסופי הוא מסע השיבה אל המקום ואל הזמן שמעולם לא נטשתי באמת.

מציאות/ ויסלבה שימבורסקה

המציאות אינה נמוגה

כמו שנמוגים החלומות.

שום רשרוש, שום פעמון

לא יניסו אותה,

שום צעקה או שאון

לא יעוררו ממנה.

עכורים ורב-משמעיים

המראות בחלום,

וניתן לפרשם

באופנים רבים.

המציאות משמעה מציאות

וזו כבר חידה קשה.

לחלומות יש מפתחות.

המציאות נפתחת מעצמה

ואינה מניחה לסגרה.

נשפכים ממנה

תעודות בית-ספר וכוכבים,

נושרים פרפרים

ונשמות של מגהצים ישנים,

כובעים חסרי ראש

וקרעי עננים.

אלה יוצרים חידת ציור

שאין לפתרה.

בלעדינו לא היו חלומות.

זה שבלעדיו לא הייתה מציאות

לא נודע,

ותוצר נדודי-שנתו

נופל בחלקו של כל מקיץ.

לא החלומות מטורפים,

המציאות מטורפת,

ולו בשל העקשנות

שבה היא נאחזת

ברצף האירועים.

בחלומותינו עוד חי

זה שמת באחרונה,

נחן אפילו בבריאות

ובנעורים מחודשים.

המציאות מניחה לפנינו

את גופת המת.

המציאות אינה נסוגה ולו צעד.

אווריריות החלומות מאפשרת

לזכרון להתנער מהם בקלות.

המציאות אינה צריכה לחשוש משכחה.

היא מקרה קשה.

רובצת על כתפינו,

מכבידה על ליבנו,

צונחת לרגלינו.

אין מפלט ממנה,

בכל תלוונו.

ואין בנתיב מסענו

תחנה

שבה לא תחכה לנו.

אל עבר/רחל חלפי

לו הייתי יכולה למוסס

את מבני-העל הנוקשים בתוך חזי

שהקמתי לגונן עלי

אילו יכולתי למוסס אותם

לחלחל בעדם

למטה

אל עבר מקלעת השמש אל עבר טבור הלב והבטן

אל זכרונות האהבה החיבוק

שחיבקה אותי אמא שלי ונהרה אלי

כשהחזיקה בי, קטנה יונקת,

ושרה לי שירים ואני

בזרועותיה

פרי קטן זהוב

אל עבר/רחל חלפי

"הדרך השלמה אינה קשה / עבור מי שאינו מעדיף.

חופשית משנאה ומאהבה / הכול בהיר בה וגלוי לעין.

עשה את ההבחנה הקלה ביותר / ושמים וארץ נפרדים לעולם.

אם ברצונך לראות את הדברים כפי שהם / אל תאחז בדעה בעד או נגד. . .

הדרך שלמה / היא מרחב ללא גבול

שדבר לא חסר בו / ולא דבר עודף. . .

אם איננו רואים / את טבען האמיתי של התופעות

הרי זה מפני שאנו בוחרים / לקבל או לדחות.

אל תחיה בסבך התופעות / גם לא בתחושת הריקות.

היה שקט באחדות הדברים / והדעות השגויות ייעלמו מעצמן. . .

בעולם העליון של ככות אמיתית / אין "אחר" ו"עצמי";

אם נשאל לזהותנו / נוכל לומר רק, "לא–שניים".

משפטי הפתיחה של שין שין מינג ["משנת האמונה בתודעה"] פרי עטו של סנגצאן [Sengcan, מת ב-606]. החיבור הפואטי נחשב לשיר הזן הראשון והוא ספוג ברוח הדאואיזם הסיני ובחכמת החיים של "לא שניים".

---

לאט כהולם הלב/ לאה גולדברג

אולי כאן נגמרת דרכי

על הסף השליו.

נוטפים כוכבים ירוקים

לאט- כהולם הלב.

באיושת ענפים יבשה

בירכת שלומים:

העצים הקטנים בחורשה

חיכו לי כל הימים.

מה מוזר שביקשתי אותך

בדרכים לרוב,

עד שבאתי אל סף ביתך

והוא כה קרוב.

אני יכול לחפש ולמצוא משהו שאני יודע שאני מחפש,

במקום שאני מחפש: מפתחות במגירה למשל.

אני יכול לחפש משהו שאני יודע שאני מחפש,

ולמצוא משהו שאיני מחפש: תמונת מחזור מהתנועה, למשל.

אני יכול לחפש, בלי לדעת מה, ולמצוא משהו שלא ידיעתי:

שביל חדש בהר,

תחושה של סחרור,

גן קטן בקצה רחוב,

דת חדשה,

ידיד בפונדק, למשל.

ואני יכול להיפטר לחלוטין מעמדת המחפש,

ולמצוא תמיד...

מתוך ההקדמה ל"שיחות מטורפות", יעקב רז

וידוי

רצוני להתוודות, לתת דין וחשבון לעצמי, לתת דין וחשבון לאלוהים,

זאת אומרת למדוד את חיי ומעשי לעומת האידיאל הגבוה,

הטהור ביותר אשר עומד לפני.

להשוות מה שהיה צריך להיות לעומת מה שהיה...

ואני... חטאתי לאנשים באדישות, בחביבות חיצונית.

חטאתי לעצמי בבזבוז כוחות וכישרונות, בהזנחה, בחוסר התפתחות רוחנית.

ובכל זאת איני יְרֵאָה לעמוד בפני הדין. חטאתי לשם מטרה, ורצוני היה טוב.

אם נכשלתי, אם לא הייתי די חזקה,

אם לא מצאתי את הדרך, את הצורה – איני מתביישת,

רק מצטערת על כך.

וידוי מיומנה של חנה סנש - 11.10.1940 ערב יום הכיפורים

ללא מיתר

"ג'רמיה היה מנגן בקונטרבס ברחובות סנט-לואיס שבארצות הברית. הוא היה פורט, פום-פום, פום, על הקונטרבס-של-ארבעת-המיתרים והיה מנגן מנגינות ושר שירים ומספר סיפורים לעוברים ושבים. אנשים אהבו את מנגינותיו, והיו מטילים מטבעות של תודה אל תוך מזוודת הכלי.

יום אחד פקע מיתר בכלי של ג'רמיה, והוא נותר עם קונטרבס-של-שלושה-מיתרים.

ואז יכול היה ג'רמיה לנגן פחות מנגינות ולשיר פחות שירים ולספר פחות סיפורים, אך הוא המשיך לפרוט, פום-פום, פום, ולנגן מנגינות ולשיר שירים.

יום אחד פקע עוד מיתר בכלי של ג'רמיה, והוא נותר עם קונטרבס-של-שני-מיתרים. ואז יכול היה ג'רמיה לנגן עוד פחות מנגינות ולספר עוד פחות סיפורים.

אלא שהוא המשיך לפרוט, פום-פום, פום. ולנגן מנגינות.

יום אחד פקע עוד מיתר בכלי של ג'רמיה והוא נותר עם קונטרבס-של-מיתר-אחד. ואז יכול היה ג'רמיה לנגן עוד פחות מנגינות. אלא שהוא המשיך לפרוט, פום-פום.

יום אחד פקע המיתר האחרון בכלי של ג'רמיה, והוא נותר עם קונטרבס-של-לא-מיתר.

ואז יכול היה לנגן את כל המנגינות שבעולם".

מתוך "שיחות מטורפות", מאת יעקב רז

על הקונטרבס, בני האהוב, אמיר.

הרך והנוקשה

"לעולם יהא אדם רך כקנה,

ולא יהא קשה כארז.

מה קנה זה כל הרוחות באות ונושבות בו-

הולך ובא עימהם,

דממו הרוחות – חוזר הקנה עומד במקומו.

ומה סופו של קנה זה?

זכה ליטול הימנו קולמוס לכתוב ספר תורה.

אבל ארז אינו עומד במקומו,

אלא כיוון שנשבה רוח –

עוקרתו והופכתו על פניו.

ומה סופו של ארז?

באים אליו סתתין ומסתתין אותו

ומסככין ממנו בתים

והשאר משליכין אותו לאור, לשריפה.

מכאן אמרו:

יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".

רבי שמעון בן אלעזר

"האדם

בכניסתו לחיים גמיש ורפוף,

במותו – צפוד ונוקשה.

כל העשבים והצמחים

בכניסתם לחיים – גמישים וענוגים,

במותם – יבשים וכמושים.

על כן

הצפידות והנוקשות מתלוות למוות,

הגמישות והרפיפות מתלוות לחיים.

לפיכך

צבא נוקשה אינו מנצח,

עץ נוקשה מוזמן לגרזן.

הנוקשה והגדול נמצא למטה,

הגמיש והרפוף נמצא למעלה".

לאו דזה, החכם הסיני [בן המאה השישית לפני הספירה]

געגועים לליטוף/ אגי משעול

כֻּלָּנוּ כָּאן -

אֵלֶּה מֵאִתָּנוּ הַחַמִּים וּמִתְרוֹצְצִים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

וְאֵלֶּה הַקָּרִים הַטְּמוּנִים כְּבָר בְּבִטְנָהּ -

צַיָּדֵי אֹשֶׁר וַעֲרִיקֵי סֵבֶל

שֶׁהַמַּלְאָכִים, מִנְּדִיבוּת אוֹ שַׁעֲשוּעַ, הֶעֱנִיקוּ לָנוּ רֶגַע שֶׁל בְּדוֹלַח,

לִטּוּף אוֹר שֶׁמֵהֶסַּח דַּעַת יָכֹלְנוּ לָחוּשׁ בּוֹ -

מִתְחַבְּקִים עַכְשָו זֶה עִם זֶה כְּנֶאֱחָזִים

הַמְצָרְפִים אַהֲבָה לְאַהֲבָה

וַאֲנַחְנוּ מִתְבּוֹנְנִים זֶה בָּזֶה

בְּפִלְאֵי הַפָּנִים שֶאֵין לָהֶם אָח,

וְנוֹגְעִים זֶה בָּזֶה

בְּפִלְאֵי הָאֶצְבָּעוֹת וְחָכְמָתָן הַנִּבְדֶּלֶת מֵחָכְמָתֵנוּ,

בְּחִיּוּכֵנוּ הָרָחָב וְשִׁנֵּינוּ הָרְבוּעוֹת

וְהַלֹּא-מְחַרְחֲרוֹת רִיב

שֶׁאָנוּ מְגַלִּים זֶה לָזֶה,

בְּמַגָעֵנוּ הַמִּתְרַגֵּשׁ, הַחַם וְהַחוֹשֵׁשׁ

(כִּי הַזּוּלַת תָּמִיד הוּא רֹשֶׁם עַז מִנְּשֹא,

חִידָה שֶפִּתְרוֹנָהּ מְרֻמָּז רַק בְּמַבָּטוֹ

הַנִּשְׁקָף כִּרְאִי)

וְהַחֶמְלָה -

הַנְּשִׁימָה הַחֲמִימָה הַנּוֹשֶׁבֶת בַּיְּקוּם,

מְרַכֶּכֶת אֶת בְּשָׂרֵנוּ הַבָּהוּל תָּמִיד קָדִימָה

וּמַעֲלָה אֶת הַבְּכִי הַכָּמוּס, הַפְּנִימִי,

כְּשֶׁמַּשֶּהוּ מֵחֲרַךְ הָרְאִיָּה שֶׁכְּבָר נִפְעַר בָּנוּ

מַשֶּהוּ מִשָּם תָּמִיד

רוֹאֶה,

רַחוּם עַל הֱיוֹתֵנוּ אֲנָשִׁים,

חַנוּן עַל הַשְֹּכָמוֹת שֶׁכֹּה מִתְגַּעְגְּעוֹת לְמָעוֹף -