רק התשוקה נותרה
בי, כמו קללה,
כמחלה –
ללכת, עוד ללכת,
עוד –
אולי
באיזה גבול אחרון
שבינתי איננה מגיעה
עדיו, אוכל לרכון
ולהניח
את המשא הזה הרב, ואז
לצעוד אחורה פסע,
לא יותר, פסיעה
קטנה מלוא עולם,
ויתור
והודאה: אני
כאן,
הוא
שם,
וגבול עולם
בין כאן לשם.
כך לעמוד,
ואז, לאט,
ל ד ע ת,
להתמלא כולי
בַידיעה
כפי שהפצע מתמלא
בדם:
ככה הוא
היות אדם.
דוד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן
מי ייתן ונדע כולנו, אני כאן, הוא שם.
תודה לאילן לוטנברג שחלק, תודה לאיריס נייס שצילמה
בי, כמו קללה,
כמחלה –
ללכת, עוד ללכת,
עוד –
אולי
באיזה גבול אחרון
שבינתי איננה מגיעה
עדיו, אוכל לרכון
ולהניח
את המשא הזה הרב, ואז
לצעוד אחורה פסע,
לא יותר, פסיעה
קטנה מלוא עולם,
ויתור
והודאה: אני
כאן,
הוא
שם,
וגבול עולם
בין כאן לשם.
כך לעמוד,
ואז, לאט,
ל ד ע ת,
להתמלא כולי
בַידיעה
כפי שהפצע מתמלא
בדם:
ככה הוא
היות אדם.
דוד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן
מי ייתן ונדע כולנו, אני כאן, הוא שם.
תודה לאילן לוטנברג שחלק, תודה לאיריס נייס שצילמה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה