יום שבת, 17 באוגוסט 2013

נפנוף היד של מי שנוסע
אינו זה של הנשאר.
הראשון, ליבו כבר לא פה,
ממהר לגמור את הנפנוף,
בקוצר רוח, כמגרש זבוב;
השני מוכן לנפנף עוד ועוד,
מה בוער לו לחזור לחדרו
לראות אותם קירות.

'האישה המופלאה שבתוכנו', חנוך לוין.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

תקווה

תקווה היא המקום בו הצעיר יודע להשפיל מבט, להצטער, והזקן עודו זקוף רב קשב מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת לבקש לעצמו משאלה...