אושר?

יהיו שיאמרו שהחופש והאושר שלנו מתחילים בנקודה שמעבר לגבולות המוכר והידוע, במרחב האינסופי שנמצא 'שם', מעבר לאני. ויהיו אחרים שיאמרו שהחופש והאושר שלנו מתחילים דווקא עם ההשלמה [אפילו כניעה] לאותו 'אני' - גורל או יעוד - ממנו, וללא כל סיכוי, אנחנו מנסים כל העת להימלט. עם מי הצדק?
עד כמה סיפוק הוא פרי ההסתפקות? עד כמה לצאת בעקבות החשק משמע להיוותר מחושק וסובל? מתי קבלה של ה'ככה' הזה הוא מעשה של התקרבנות ומתי אותה הקבלה עצמה היא רגע קטן ויקר של אושר?
[לפותרים נכונה מובטח..אושר גדול..או שלא..]

הנחיות פשוטות למדיטציה?

הנחיות פשוטות למדיטציה? 

  

ודאי מכל..

אינך יודע מה יבוא קודם: יום המחרת או יום מותך. אימרה טיבטית

ומאמר מצויין של ראם דאס על העתיד הוודאי של כולנו.

http://www.ramdass.org/dying-is-absolutely-safe/

לדעת את עצמי

לדעת את עצמי.
לדעת על עצמי.
ומיהו היודע?
ומהי הידיעה?
לעולם לא אדע.
לא אדע?

אקהרט טול מדבר - http://www.youtube.com/watch?v=KopmSpe33Eg
בקרוב - הרצאה על ספרו "כוחו של הרגע הזה", מיזם משותף עם מיטב ספרי הרוח של "פראג-הוצאה לאור".

סתיו בחלונות ובלבבי..

בימים סתווים,
בחילופי עונות,
בזמנים של עדינות הלב,
הנוגעת בחלופיות
של האדמה השברירית
מתנגן במעמקים כאבו של וינסנט...

http://www.youtube.com/watch?v=oxHnRfhDmrk

גם מחר..

"...גם מחר אוסיף להיות. כדי להבחין בי יהא עלייך להיות ער מאוד. אני אהיה פרח או עלה. אני אתקיים בצורות אלה ואברכך לשלום. אם תהיה קשוב מספיק, תכיר אותי, ואז תוכל לברך אותי לשלום. אני אתמלא שמחה רבה"..

לא מילות פרידה. אולי גם.
ובעיקר - מבט נוסף על שלוב-היותינו כאן, על האדמה הזאת.

מתוך "לב ההבנה", הארותיו הפואטיות של טיך נהאט האן לסוטרת הלב.
צילמה איריס נייס

בין זה לזה..

אָדָם חַי בָּעוֹלָם שֶאוֹתוֹ הוּא עוֹשֶֹה לְעַצְמוֹ ,
מִן הַתַּאֲווֹת שֶבְּשָֹרוֹ מִתְאַוֶּה לְעַצְמוֹ
מִן הַנוֹפִים שֶבָּהֶם הוּא מַמְתִּיק לְעַצְמוֹ
אֶת הַפְּחָדִים שֶבָּהֶם הוּא מַפְחִיד אֶת עַצְמוֹ
וּמִן הָאַהֲבָה שֶאוֹתָהּ הוּא אוֹהֵב לְעַצְמוֹ.
וּמִן הַשִֹּנְאָה שֶאוֹתָהּ הוּא שֹוֹנֵא לְעַצְמוֹ
וּבַקַּיִץ הוּא יוֹצֵא אֶל מִחוּץ לְעַצְמוֹ
וּבַסְּתָיו הוּא חוֹזֵר חֲזָרָה לְעַצְמוֹ
וְרוֹאֶה מֶה עָשָֹה לְעַצְמוֹ
בַּקַּיִץ וּמַה לא עָשָֹה לְעַצְמוֹ
מַבְחִין בֵּין זֶה לְזֶה וּמֵבִין לְעַצְמוֹ.

נתן זך

אבי

אבי אתה בחלומַי. ירח נרדם תחת
אבן - ענן. אתה רואה
זה חוזר. על חייך אתה חוזר.
על החיים ועל האהבה ועל המוות
ועליי.

אבות ישורון

מתוך "נופל מחוץ לזמן"...הוא שם, אני כאן..

רק התשוקה נותרה
בי, כמו קללה,
כמחלה –
ללכת, עוד ללכת,
עוד –
אולי
באיזה גבול אחרון
שבינתי איננה מגיעה
עדיו, אוכל לרכון
ולהניח
את המשא הזה הרב, ואז
לצעוד אחורה פסע,
לא יותר, פסיעה
קטנה מלוא עולם,
ויתור
והודאה: אני
כאן,
הוא
שם,
וגבול עולם
בין כאן לשם.
כך לעמוד,
ואז, לאט,
ל ד ע ת,
להתמלא כולי
בַידיעה
כפי שהפצע מתמלא
בדם:
ככה הוא
היות אדם.

דוד גרוסמן, נופל מחוץ לזמן
מי ייתן ונדע כולנו, אני כאן, הוא שם.

תודה לאילן לוטנברג שחלק, תודה לאיריס נייס שצילמה

לא?

לא נכון לומר שיש 'אני'
לא נכון לומר ש'אין אני'
לא נכון לומר..

לא?

בימים אלה מציינים 138 שנים להולדתו של קרל גוסטב יונג - אנליטיקאי שוויצרי, ממניחי היסוד של הפסיכולוגיה המודרנית. יונג פיתח הגות מקורית ורחבת יריעה הנוגעת בסמלים, בטקסים ובפואטיקה, וזו הטביעה חותמה גם מעבר לתחומי הפסיכותרפיה – על עולם האמנות, הפילוסופיה, ההיסטוריה, חקר הדתות והפולקלור, האלכימיה והמיסטיקה. עבודתו של יונג חרגה מגבולות השיח והשדה הקליני אל עבר אוצרות הרוח האנושית העתיקה - ההודית והסינית בעיקר - שהותירו בו רושם עז; וגישתו הייחודית היוותה בסיס לדיאלוג הפורה המתקיים מאז ועד ימינו בין עולם הרוח והנפש של מזרח ומערב.

עוד על יונג ומחקריו -* בסדרת שיחות בין ד"ר מיכה אנקורי וליאת רגב:http://ondemand.eol.co.il/taxonomy/term/226
* וגם - אלן ווטס משוחח על יונג -
http://www.youtube.com/watch?v=NLXbmAxSEUc

רוח העמק היא בת-אלמוות,
ושמה הנשיות המסתורית.
שער הנשיות המסתורית
היא שורש שמיים וארץ.
היא מתקיימת לעדי-עד
ופועלת בלי לאות.

דאו דה ג'ינג, פרק 6, בתרגומם של יורי גראוזה וחנוך קלעי
ציורו של נזיר הזן סינגאי, [1750 - 1837]

כמו הדג שנתפס במנעמי הקרס, כך קשה הוא השחרור מפיתיונות האחיזה..
פמה צ'ודרון בשיחה מלב אל לב עם ביל מויירס על המסע הבודהיסטי שלה.
http://billmoyers.com/content/pema-chadron/

מֵאַיִן הַגַּעְגּוּעִים הַקּוֹרְעִים אֶת הַלֵּב, הַהֶמְיָה אֲשֶׁר לֹא תִּתֵּן דּוֹמִי לָאָדָם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה? מֵאַיִן הַצִּמָּאוֹן אֲשֶׁר יַרְגִּישׁ כָּל אִישׁ בַּעַל נֶפֶשׁ, צִמָּאוֹן עוֹלָמִי, צִמָּאוֹן הַשּׁוֹתֶה אֶת לְשַּׁד הָאָדָם, צִמָּאוֹן אֲשֶׁר כָּל הָאוֹצָרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, כָּל הָעֹנֶג, הַטּוֹב וְהַיֹּפִי שֶׁבָּעוֹלָם, לֹא יַרְוֵהוּ אַף בִּמְעַט מִן הַמְּעַט? עַל מַה יֶהֱמֶה לֵב הָאָדָם? אֶל מַה הוּא שׁוֹאֵף כָּל כָּךְ? אֶל מַה הוּא עוֹרֵג? מַה הוּא מְבַקֵּשׁ? וּמַה הוּא זֶה הַמּוֹסֵךְ בְּלֵב הָאָדָם תּוּגָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, 'מָרָה שְׁחוֹרָה', אֲשֶׁר כָּל שִׂמְחָה שֶׁבָּעוֹלָם לֹא תְּגָרְשֶׁנָּה, אוֹ יוֹתֵר נָכוֹן - שֶׁפּוֹרֶצֶת וְחוֹרֶגֶת מִמִּסְגְּרוֹתֶיהָ דַּוְקָא בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה הַיּוֹתֵר עֲצוּמָה?

וְעוֹד: מִי שֶׁשָּׂם לֵב אֶל טֶבַע הַגַּעְגּוּעִים, מִי שֶׁהִסְתַּכֵּל הֵיטֵב אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ, אֶל הַגָּנוּז וְטָמוּן בְּכִלְיוֹן נַפְשׁוֹ, הוּא יֵדַע, כִּי לֹא אֶל מַה שֶּׁכָּאן אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אֶל מַה שֶּׁלֹּא כָּאן, אֶל מַה שֶׁאֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְכַנּוֹת בְּשֵׁם, אֶל מַה שֶׁלֹּא יָחוּלוּ עָלָיו אֹמֶר וּדְבָרִים. יֵשׁ אֲשֶׁר טוֹעִים הִנְנוּ וְחוֹשְׁבִים, שֶׁעִקָּר חִשְׁקֵנוּ הוּא אֶל אֵיזֶה דָּבָר חִיצוֹנִי, וְאוּלָם כֵּיוָן שֶׁנִּמְלָא חִשְׁקֵנוּ, כֵּיוָן שֶׁהִשַּׂגְנוּ אֶת הַדָּבָר שֶׁחָשַׁקְנוּ בּוֹ, מִיָּד אָנוּ רוֹאִים, כִּי בְּעִקָּר לֹא אוֹתוֹ חָפַצְנוּ, לֹא אֵלָיו עָרְגָה נַפְשֵׁנוּ, כִּי אִם אֶל אֵיזֶה דָּבָר אַחֵר. וְהִנֵּה הִשַּׂגְנוּ גַּם אֶת הַדָּבָר הָאַחֵר הַהוּא – וְהָעֲרִיגָה לֹא חָדֵלָה. מִתְחַבְּטִים אָנוּ בְּתַאֲווֹת וּתְשׁוּקוֹת אֵין קֵץ – וְהַצִּמָּאוֹן אֵינוֹ פּוֹסֵק בִּמְעַט מִן הַמְּעַט. הֱוֵה אוֹמֵר: לֹא אֶל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, מַשֶּׁהוּ מֻקָּף וּמֻגְדָּר בְּטִבְעוֹ וְקָרוֹב לְחוּשֵׁינוּ וּתְפִיסָתֵנוּ אָנוּ מִתְגַּעְגְּעִים, כִּי אִם אֶל מַה שֶׁאֵין לוֹ תְּחִלָּה וְתִכְלָה, שֶׁנִּמְצָא מֵעֵבֶר לְכָל הַגְּבוּלִים. מֵעֵבֶר לְכָל הָ'אֱנוֹשִׁי' וְהַ'טִּבְעִי', מֵעֵבֶר לְכָל הַ'יֵּשׁ' וְהַ'קַּיָּם' וְהַנִּתְפָּס.

כִּלְיוֹן-הַנֶּפֶשׁ וְגַעְגּוּעֵי-עוֹלָם' ר' הלל צייטלין [ובתודה לעמיר פריימן]

וגם..
מתוך "מה שלימד הבודהא" - על פרידה וגעגועים..להאזנה לחצו כאן:
http://ondemand.eol.co.il/episode/733/115-114/12/פרידה-וגעגוע

התמונה מכאן: http://www.redbubble.com/people/reilly58/works/3500433-happiness-is-the-longing-for-repetition

נפנוף היד של מי שנוסע
אינו זה של הנשאר.
הראשון, ליבו כבר לא פה,
ממהר לגמור את הנפנוף,
בקוצר רוח, כמגרש זבוב;
השני מוכן לנפנף עוד ועוד,
מה בוער לו לחזור לחדרו
לראות אותם קירות.

'האישה המופלאה שבתוכנו', חנוך לוין.

לֹא מִכְּבָר, בְּיוֹם קַיִץ כָּבֵד בַּשָּׁרָב,
אָמַר אֵלַי מִישֶׁהוּ: לָמָּה זֶה לֹא תִּקְנֶה לְךָ מְאַוְרֵר
לִלְחֹם בַּשָּׁרָב הַזֶּה, וְאַתָּה אִישׁ יוֹשֵׁב בַּיִת כָּל יָמֶיךָ, וּבַלֵּילוֹת.
וְחָשַׁבְתִּי בַּדָּבָר, אַךְ אָמַרְתִּי אֶל לִבִּי: הִנֵּה אֲנִי
אֵין לִי מִלְחָמָה עִם הַחֹם, אוֹ עִם הַקֹּר,
וְאֵין בְּלִבִּי עֲלֵיהֶם טְרוּנְיָה כָּלְשֶׁהִי.
הֵן לֹא בְּזָדוֹן בָּאִים הֵם אֵלַי. לֹא אֶת רָעָתִי הֵם מְבַקְּשִׁים.
הֵם נוֹלְדוּ כָּךְ. חֹם הַקַּיִץ, צִנַּת הַחֹרֶף. אֵין זֶה אֶלָּא כְּפִי שֶׁבְּרָאָם הַבּוֹרֵא.
בְּטֶבַע הַדְּבָרִים הוּא. עַל פִּי מַתְכֻּנְתוֹ שֶׁל סֵדֶר הָעוֹלָם.
הָיִיתִי אוֹמֵר, בְּבוֹאִי לְהַרְהֵר בַּדָּבָר, כִּי לִבִּי רוֹחֵשׁ אֲלֵיהֶם כְּמוֹ יְדִידוּת.
בְּבוֹאָם אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם: בְּרוּכִים אַתֶּם בְּבוֹאֲכֶם, וּבְלֶכְתָּם: לֶכְתְּכֶם לְשָׁלוֹם.
שׁוּבוּ נָא אֵלַי גַּם בַּשָּׁנָה הַבָּאָה, אוֹמֵר אֲנִי. מְקַוֶּה אֲנִי גַּם אָז לִהְיוֹת כָּאן.

'על אי־הצורך לקנות מאוורר בקיץ'. פנחס שדה

"מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאֶה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִילוּ מִי שֶעָבַר בְּיַם-סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמֵּזִיעַ
שֶל ההוֹלֵך לְפָנָיו.."

יהודה עמיחי, מתוך "נסים"

מודָה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ..

שחרית של שבת בנחל

יָלַדְתִּי –
וַעֲדַיִן תְּפוּחָה כְּרֵסִי לְפָנַי,
עֲדַיִן מְבַעֲטִים תִּינוֹקוֹת בִּי,
עֲדַיִן תּוֹכְפִים בִּי צִירִים…
מְיַלֶּדֶת קִצְרַת-צַוָּאר הוֹלֶכֶת אַחֲרַי
וּמוֹשֶׁכֶת-שׁוֹלָה מִתּוֹכִי יְלָדִים.

רבקה מרים

זרעי קיץ
נשאים ברוח...

בילדותי,
כך דמיינתי את הכניסה לגן עדן:
שדרת פיקוסים עגולי גזע, עוטי צל, מסוככים מפני פגעי עולם ומלואו.
מאז פגשתי שערים רבים,
לאותו הגן,
שנמצא
כאן..

אם כל הדברים חוזרים אל האחד,
לאן הולך האחד..?

ג'או ג'ו

"כשאתה סבור כי כבר אתה יודע הכל,
עמוד לשעה קלה באפר פורח".

אביגדור דגן, בינת השכווי

הריון ארוך. לידה טבעית. רק היום, עצה קטנה: 
"התחילו במקום שבו אתם נמצאים", פשוט משום שאין מקום אחר..מתוך מילות ההקדמה שכתבתי לספרה של פמה צ'ודרון שיוצא היום במהדורה העברית, מבית 'פראג'. מי ייתן ויביא עמו מעט נחת, לכולנו...

לעולם אני כאן. 
שוכנת ברגע הזה.

הגוף כאן.
הנשימה כאן.
העכשיו – גם הוא כאן.
איפה עוד יכול להימצא?
אין מקום אחר.
לעכשיו.
אין מקום אחר.
לי.
איני יכולה אלא להיות כאן.
בחירה? גזירת גורל?

אבל המחשבות בשלהן,
נודדות.
ואני, כמעט כבולה, מפליגה עמן:
אל מחוזות האתמול והמחר,
אל שדות הפחד והתשוקה,
אל מרחבי ה'בעד' ו'הנגד',
אל עולמות ה'אני' וה'אחר'.

והרוח שסועה ומסוכסכת.
מבקשת לאחוז בנעים, לבל יחמוק ממני.
מבקשת לגרש את הבלתי נעים, לבל ישכון בלבי לנצח.
סכסוך הרוח מתעתע ומתעצם,
וכמו עוקר את קיומי מן הכאן הזה,
שהוא עכשיו,
שהוא ביתי.
ולי – הרי אין בית אחר.

ולו יכולתי לעמוד בלב הסערה,
רוחי בעין רוחה,
ולו יכולתי לשכון בתוככי ה'ככה' הזה
של הרגע הזה,
בתוך תוכה של השניות,
ומעט מעבר לכל ה'זה-מול-זה',
לו יכולתי להיות כאן,
רק 'כאן',
כל כולי
'כאן',
שוכנת בשלמות
בתוך הנשימה ששוכנת בי,
היא השכינה ואני לה משכן,
ואנחנו לא שתיים,
ואולי אחת,
לו יכולתי –
בלא לאחוז,
בלא להדוף,
רק להיות.

להיות פשוט,
ופשוט להיות,
להיות ככה,
כמו שהנני,
בלא 'כמו',
בלא 'רק',
בלא 'פשוט',
רק הנני
[ואפילו בלא 'הנני' זה];
לו יכולתי,
כי אז הייתי 'אני',
זו שהנני,
ממילא.
זו שמסרבת לעצמה,
זו שחושקת,
זו שהודפת.
ולו הניחה זו לאחיזה,
ולו ויתרה על ההדיפה,
ולו הסכימה היא-אני
להיות כאן
ומכאן להתחיל,
כי אז -
אז היה מה שהיה:
רק
מה
שהיה.

ואולי לא כך:
כי אם
'היה
מה
שיש',
כאן.

ואשלח מנחה לך
מזמרת לבי...

הָאִם אַתָּה מְשׁוֹרֵר?
הֵשַׁבְתִּי: לֹא.
מִנַּפְשִׁי אֲנִי בּוֹרֵחַ
וְנִכְנָס לְתוֹךְ מַרְאָה,
שָׁם אֲנִי שׁוֹמֵעַ הֵד
וּמְשִיב מִלִּים.

'מַרְאָה', עבדאללה עזייזה. מערבית: און ברק.
מתוך: הליקון, גיליון 44, שירה עברית-ערבית, חורף 2001. 

לא תוכל להחזיק בו,
לא תוכל גם לאבדו.
בכך שלא תוכל להשיגו, תשיג אותו.
בהיותך דומם, ידבר אותך,
ובדבריך, ישתוק.

בואנו וצאתנו - מעגל.
לא נָשור ראשיתו, קצהו לא יתגַל.
אין איש, אשר יוכל להודיענו,
מאין באנו ואַן מפה נובַל.

עומר כיאם, מאה י"א
מפרסית בנציון בנשלום

א י פ ה נ מ צ א ו ת ה א ו ת י ו ת ה כ ת ו ב ו ת כ א ן ?
א י פ ה מ ת ק י י ם ה מ ו ב ן ש ל ה מ ש פ ט ה ז ה ?

לא בראש, לא בנייר, אלא במפגש שביניהם.

מתוך: 'אדם מצטלם בכתב', מרחב ישורון

החיפוש אחר האושר
דומה לעתים לניסיון השווא
לגהץ את הקמטים של בבואת העצים
מעל פני המים...

כמה יפה היא המילה ׳עולם׳.
יש בה ניחוח של נצחיות,
טעם של עדי עד,
מגע של יש, שאין בו אין.
ואולי יפה היא המילה ׳עולם׳
דווקא משום הנעלם שבה,
כמו חובקת ברכות את סוד ההעלמות
לעולם ועד?

כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר - בְּטֵלָה אַהֲבָה; 
וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם.

משנה, מסכת אבות ה', ט"ז.

ניתן להסביר מים, אולם הפה לא יהפוך רטוב בשל כך.
ניתן ללמד על טיבה של האש, אולם הפה לא יתחמם בשל כך.
בלא לגעת במים אמיתיים ובלא לחוש באש אמיתית, לא ניתן להכיר את אלה. אפשר להגדיר מזון באופן מדויק, אבל זה לבדו לא יפיג את הרעב.
אפילו להסביר ספר לא יהפוך אותו לנהיר. אם כך, איך זה מתקבל על הדעת שאדם ישיג הבנה מהסבריו של אדם אחר...?

מתוך: 'התודעה הבלתי כבולה', טקואן סוהו

בקיוטו אני
ועדיין מתגעגע
לקיוטו.

באשו, יפן, מאה 17.
תולדות האנושות בתכלית הקיצור.

דבר אותה - והיא איננה היא.
שתוק אותה - וכבר תחמוק, 
בלא שתותיר סימן.
                               

. . . ת נ ו ע ה . . .

אבל הוא לבדו
בין כה וכה...

כל העולמות באו למשתה, 
כל העולמות.
זה אחר זה
ידליקו לפיד
בהיכל הגוף החוגג, 
בטירה שפתחה שעריה
לשמש,
לכאב,
להוויה מתחוללת
במלכות
שכרתה ברית
לקול כנורות הכמיהה
עם האוקיינוס,
ועם הנס -
במקדש הרוך הנצחי
החצוב
באפלולית
של רגע נמוג.

המשתה/ זלדה