לעולם לא תתנגד, לא תשפוט ולא תדחה.
לעולם לא תדרוש שאשאר
ולא תתלונן אם אעזוב בטרם עת.
תמיד תהא פנויה למעני,
בלא שתמהר,
נוכחת לצידי ככל שאבקש,
משקפת בדייקנות את נגיעות הזמן,
לא מהססת להדהד גם את חריצי הכאב החבוי.
בלא כחל וסרק,
בלא חנופה.
ככה.
אז איך קורה שאני,
שחושקת בכנות הזאת,
שבה ונמלטת
ממבט פני
במראה..?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה