מתבונן במראה,
שואל "מי אני?"
מתבוננת בי בשתיקה.
שותק איתה. ממתין אולי תגלה עוד.
והיא סבלנית. עיקשת בשתיקתה.
לא אשאל - לא תשאל.
ממשיך ושותק. רק מחשבותיי רועמות בראשי.
מובט. מגלה לפתע "מי אני?"
וברגע הבא, כבר לא...
תקווה היא המקום בו הצעיר יודע להשפיל מבט, להצטער, והזקן עודו זקוף רב קשב מסוגל עוד בנשיבת הרוח האחת לבקש לעצמו משאלה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה