יקירתי
אני מתנצל מראש. אני יודע שמכתבי זה מעט יכאיב לך. שלשום אחרי שנפרדנו לאחר
המריבה הקלה שהיתה לנו, לא עצמתי עין כל הלילה. בסופו של דבר ירדתי ב-4
בבוקר לקפה, הזמנתי קוניאק ובהיתי בזוגות שחזרו ממסיבות סוף השבוע, תוך
שאני מהרהר במשפט האחרון שזרקת לי לפני שנפרדנו "אני לא בטוחה שאתה אוהב
אותי".
כשפגשתי אותך לראשונה, לפני 3 שנים, ראיתי אישה יפה מאד, חכמה מאד וחמה.
התייחסת אלי באהבה, ברוך ובעיקר בחום רב. אהבתי את זה, גם היום אני אוהב את
זה. כל זה חלף בראשי כשישבתי חסר מנוחה בקפה ב-4 לפנות בוקר. ואז, כשהבטתי
באחד הזוגות הצעירים ההם, הכל כך שתויים, כשהגבר אחז ברכות בפניה של הנערה,
הוא נגע בה רק בקצות אצבעותיו והביט בעיניה מקרוב כל כך שנדמה היה שהוא כלל
לא רואה אותה. ואכן, הוא לא ראה אותה, אני בטוח בכך. במבט כללי אפשר היה
לחשב שאין מישהו אחר בעולם הזה שהוא אוהב, מלבד הנערה שעל פניה הוא מעביר
את קצות אצבעותיו בעדינות רבה כל כך. באותו רגע הבנתי שהוא לא אוהב אותה. כן,
הוא היה מאוהב בה עד קצות אצבעותיו, אבל לא אותה הוא אהב. הוא אהב את מה
שהיא מייצגת. הוא לא ראה אותה כלל. באותו רגע הבנתי את ההבדל הגדול, האין-סופי,
שבין להיות מאוהב לבין לאהוב. אנסה להסביר את עצמי - ואלוהים הטוב,
אני כל כך מקווה שאצליח -כאשר מאוהבים במישהו, לא מכבדים אותו, כן, פשוט כך.
אין כבוד במאוהבות. ולו רק בגלל העובדה הפשוטה שכשמאוהבים במישהו לא רואים אותו.
נשוא "אהבתנו" תמיד ייצג עבורנו משהו אחר, אני מנחש שהמשהו ההוא הוא מעברנו. לעיתים
רחוקות נוכל להצביע על המקור, אך דבר אחד ברור, הוא או היא, לא המקור.
אנחנו מאוהבים בחיוך שלה, בחוכמת החיים שלה, לעיתים ביכולת הבישול שלה,
בטוב ליבו ובעוד אלף אלפי סיבות, שאנו לא מודעים להם כלל. תמיד תהיה סיבה
טובה. באהבה, לא במאוהבות, אין סיבה. כשאנחנו אוהבים, אנחנו אוהבים ללא סיבה.
אנחנו אוהבים כלום. אנחנו אוהבים את כולם (בעברית "כלום" ו"כולם", היא אותה
מילה אך בסדר אותיות אחר, ד.ס). את כל האנשים אנחנו אוהבים. לפעמים, לעיתים
קרובות מדי, אהבתנו מתבטאת בצורות משונות מאד. למשל בצורת "שנאה". כן, עד
כדי כך. כשהגעתי למסקנה הזאת, מצאתי את עצמי לבד בקפה, הזוג ההוא נעלם לפתע. הזמנתי
עוד כוסית קוניאק והייתי מאושר. אין לי מושג למה. הבנתי עד כמה אני מאוהב
בך. בעיניך הכחולות, בשיערך היפה, בחיוך העדין שלך ובדרך שאת אוחזת בעורפי
כשאני מנשק אותך. אה, כן, אני גם מעריץ את הדרך שבה את מבשלת. אני מאד אוהב
לשמוע אותך לוחשת קרוב לאוזני "אהובי". וכשאת חוזרת על כך מספר פעמים,
דמעות נקוות בעיני. אני שותק במצבים כאלה מהסיבה הפשוטה, אני נחנק מהתרגשות
ומאבד את יכולת הדיבור שלי, אהובתי. חייכתי למלצר האלג'ירי, השארתי לו תשר כפול ויצאתי מהקפה בדיוק כשפריז
הכחילה באור השחר. מרחוק מבעד לערפל הבוקר הבחנתי בשני שיכורים מתקוטטים.
איזו דרך משונה, חשבתי, להביע אהבה. אני מדמיין אותך מנשקת את עיני העצומות, הדומעות.
אני מתנצל מראש. אני יודע שמכתבי זה מעט יכאיב לך. שלשום אחרי שנפרדנו לאחר
המריבה הקלה שהיתה לנו, לא עצמתי עין כל הלילה. בסופו של דבר ירדתי ב-4
בבוקר לקפה, הזמנתי קוניאק ובהיתי בזוגות שחזרו ממסיבות סוף השבוע, תוך
שאני מהרהר במשפט האחרון שזרקת לי לפני שנפרדנו "אני לא בטוחה שאתה אוהב
אותי".
כשפגשתי אותך לראשונה, לפני 3 שנים, ראיתי אישה יפה מאד, חכמה מאד וחמה.
התייחסת אלי באהבה, ברוך ובעיקר בחום רב. אהבתי את זה, גם היום אני אוהב את
זה. כל זה חלף בראשי כשישבתי חסר מנוחה בקפה ב-4 לפנות בוקר. ואז, כשהבטתי
באחד הזוגות הצעירים ההם, הכל כך שתויים, כשהגבר אחז ברכות בפניה של הנערה,
הוא נגע בה רק בקצות אצבעותיו והביט בעיניה מקרוב כל כך שנדמה היה שהוא כלל
לא רואה אותה. ואכן, הוא לא ראה אותה, אני בטוח בכך. במבט כללי אפשר היה
לחשב שאין מישהו אחר בעולם הזה שהוא אוהב, מלבד הנערה שעל פניה הוא מעביר
את קצות אצבעותיו בעדינות רבה כל כך. באותו רגע הבנתי שהוא לא אוהב אותה. כן,
הוא היה מאוהב בה עד קצות אצבעותיו, אבל לא אותה הוא אהב. הוא אהב את מה
שהיא מייצגת. הוא לא ראה אותה כלל. באותו רגע הבנתי את ההבדל הגדול, האין-סופי,
שבין להיות מאוהב לבין לאהוב. אנסה להסביר את עצמי - ואלוהים הטוב,
אני כל כך מקווה שאצליח -כאשר מאוהבים במישהו, לא מכבדים אותו, כן, פשוט כך.
אין כבוד במאוהבות. ולו רק בגלל העובדה הפשוטה שכשמאוהבים במישהו לא רואים אותו.
נשוא "אהבתנו" תמיד ייצג עבורנו משהו אחר, אני מנחש שהמשהו ההוא הוא מעברנו. לעיתים
רחוקות נוכל להצביע על המקור, אך דבר אחד ברור, הוא או היא, לא המקור.
אנחנו מאוהבים בחיוך שלה, בחוכמת החיים שלה, לעיתים ביכולת הבישול שלה,
בטוב ליבו ובעוד אלף אלפי סיבות, שאנו לא מודעים להם כלל. תמיד תהיה סיבה
טובה. באהבה, לא במאוהבות, אין סיבה. כשאנחנו אוהבים, אנחנו אוהבים ללא סיבה.
אנחנו אוהבים כלום. אנחנו אוהבים את כולם (בעברית "כלום" ו"כולם", היא אותה
מילה אך בסדר אותיות אחר, ד.ס). את כל האנשים אנחנו אוהבים. לפעמים, לעיתים
קרובות מדי, אהבתנו מתבטאת בצורות משונות מאד. למשל בצורת "שנאה". כן, עד
כדי כך. כשהגעתי למסקנה הזאת, מצאתי את עצמי לבד בקפה, הזוג ההוא נעלם לפתע. הזמנתי
עוד כוסית קוניאק והייתי מאושר. אין לי מושג למה. הבנתי עד כמה אני מאוהב
בך. בעיניך הכחולות, בשיערך היפה, בחיוך העדין שלך ובדרך שאת אוחזת בעורפי
כשאני מנשק אותך. אה, כן, אני גם מעריץ את הדרך שבה את מבשלת. אני מאד אוהב
לשמוע אותך לוחשת קרוב לאוזני "אהובי". וכשאת חוזרת על כך מספר פעמים,
דמעות נקוות בעיני. אני שותק במצבים כאלה מהסיבה הפשוטה, אני נחנק מהתרגשות
ומאבד את יכולת הדיבור שלי, אהובתי. חייכתי למלצר האלג'ירי, השארתי לו תשר כפול ויצאתי מהקפה בדיוק כשפריז
הכחילה באור השחר. מרחוק מבעד לערפל הבוקר הבחנתי בשני שיכורים מתקוטטים.
איזו דרך משונה, חשבתי, להביע אהבה. אני מדמיין אותך מנשקת את עיני העצומות, הדומעות.
ז'אק פראנס. (1930- ) מזכיר המערכת וכותב קבוע בירחון הספרותי "מחילות,
הדרך אל החופש". פריז, יולי – 1966, חודש לפני הוואקנס
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה