לגלות את מה שלא ניתן לגלותו..

אדם יוצא למסע. מחפש בית. מבקש למצוא את ה"אני".
ובסופה של דרך הוא מגלה שהוא בבית. ושכך היה תמיד.
המסע שהתחיל כאן – מסתיים כאן.
ומה שהסתיים כאן – יתחיל שוב מכאן.
זו נקודת הזמן האחת שבה הכול הוא "כאן";
החידה היא הפתרון, והפתרון – חידה.
אין כל סוד. אין גם כל הבטחה למחר אחר.

לשוב הביתה משמע לגלות שדבר לא היה חסר מלכתחילה;
לגלות שאין מה לגלות.
אלא שלגלות ש"אין מה לגלות" - הוא הדבר היחיד שניתן לגלותו.
הוא ההישג שלא ניתן להשיגו.
הוא גם ההישג שלא ניתן אלא להשיגו.
אי-אפשר לחזור הביתה, משום שהבית "ריק", ומצוי בכול.
אי-אפשר שלא לחזור הביתה משום שהבית מצוי בכול והוא "ריק".
אי-אפשר לחזור הביתה ואי-אפשר גם שלא לחזור אליו.

זו אינה [רק] חידה פרדוקסלית, אלא [אולי] גם ראשית פתרונה.
תכלית המסע איננה מסקנתו.
אין מסקנה לדרך, ואין לה סוף פסוק.
תכלית המסע [מי יודע?] היא ללמוד לחיות בכל רגע מחדש עם הפרדוקס של חוסר התכלית, במקום להשתוקק ולפתור אותו אחת ולתמיד.
תכלית המסע [מי יודע?] היא להבין פעם ועוד פעם ועוד אחת, שאין תכלית למסע. שזוהי כל תכליתו.

מסתורי? בהיר?
"וסוד ההארה- מהו?", שואל התלמיד את מורה הזן.
"סוד ההארה הוא" יענה המורה "שכשאתה רעב – תאכל, וכשאתה עייף – תישן".
לא יותר וגם לא פחות.

צילמה עמליה גולד

אמנות ההקשבה

אמנות ההקשבה לפעימות הלב: פרק ראשון מתוך שלושה - 
על מקומה של ההקשבה בחיי הרוח ועל אתגרי ההקשבה גם בחיי המעשה.
"מה שלימד הבודהא": דליק ואנשי משוחחים ומקשיבים, ואתם מאוד מוזמנים להצטרף להאזנה.
כנסו בכל עת לקישור המצורף. http://ondemand.eol.co.il/episode/733/115-114/12/מה-שלימד-הבודהא-הקשבה-א

על הפרידה הגדולה

כאשר אנשים שואלים אותי מהי הדרך הטובה ביותר להתיר למישהו למות אני מציע להם לדמיין שהם ניצבים ליד מיטת אהובם ואומרים ברוך הגדול ביותר: 'אני כאן איתך, ואני אוהב אותך. אתה הולך למות, וזה טבעי לגמרי; זה קורה לכל אחד. הלוואי שהיית יכול להישאר כאן איתי, אבל אני לא רוצה שתסבול יותר. הזמן שבילינו יחד היה מספיק, ותמיד אנצור אותו בלבי. עכשיו בבקשה אל תאחז עוד בחיים. הרפה. מעומק הלב אני נותן לך את הסכמתי המלאה שתמות. אינך לבד, עכשיו ולעולם. אהבתי תלווה אותך תמיד'.

מחשבה מעוררת מחשבה על הפרידה הגדולה הצפויה לכולנו. אולי היום, אולי מחר. מי יודע? מתוך 'ספר המתים והחיים הטיבטי'.
צילמה עמליה גולד

בין מציאות ודמיון

מספרים שבטיבט הרחוקה, על סיפו של טקס החניכה, היה המורה מוליך את התלמיד אל פתחה של מערה גדולה, 'מערת אלף השדים', שמה. המערה נקראה על שום הפחד הגדול שעוררה בלב אלה הפוקדים אותה, בשעה שבחללה נופלות אבנים, מרעידות את קירותיה ומרעישות את המרחב בקולי קולות.
"אם תרצה לצלוח את מבחן החניכה בשלום" היה המורה מסביר לתלמידו בחמלה, "יהא עלייך להבחין היטב בין בדייה ובין מציאות. עלייך לזכור שהפחדים ותחושות הגוף שיעורו בך הם אמתיים. הלב הפועם בחוזקה, הזיעה הקרה, הנשימה המואצת. כבד את תחושות הגוף. למד להכילן, בלא לדחוק אותן, בלא לשפוט או לזלזל בהן. ובה בעת, זכור שהמקור לפחדיך הם סיפורי בדייה שנולדים מן התודעה המבוהלת שלך. זו ששומעת קולות רמים ומכנה אותם 'שדים' או 'מפצלות' בלא שיהיו כאלה. תודעתך ומחשבותיך מתעתעות בך ללא הרף. תודעתך שקרית, ותחושת הגוף דוברת אמת.
ואתה, בני, אם תזכור להבדיל בין השניים, בין האמתי והשקרי, בין המציאותי למתעתע, צלוח תצלח את מבחן החניכה בואך חייך הבוגרים".

תמונה טיבטית מן המאה ה-15.

כבר..עדיין..

הם ׳כבר׳
וגם ׳עדיין לא׳
כמו נוצרים בזה הקיום
את רזי עולם ומלואו.

אָבִי פִתְאם, מִכָּל הַחֲדָרִים 
יָצָא לְמֶרְחַקָּיו הַמוּזָרִים. 

הָלוֹך הָלַך לִקְרוא לֵאלוהיו, 
שֶהוא יָבוא לַעֲזור לָנוּ עַכְשָו. 

וֵאלוהִים כְבָר בָּא, כְּמו טורח,
תָלָה את מעילו עַל וָו-יָרֵח.

אַךְ אֶת אָבִינוּ, שֶיָצָא לְהובילו,
יַחֲזִיק הָאֱלוהים לָעַד אֶצְלו.

יהודה עמיחי
צילמה איריס נייס

להיות ולא להיות..

שתיים הן תשוקותינו העמוקות.
התשוקה להמשיך ולהתקיים עוד ועוד. שלא לחדול מן ההיות. 
והתשוקה להפסיק את הקיום. שלא להיות עוד. שלא להיות.
להיות וגם לא להיות.
שתי תשוקות. 
שני פחדים.

הכל חולף

אם 'הכל' כאן, נוכח בעכשיו הארעי הזה, 
אם דבר לא מגיח מן הלא-כלום בפתאומיות, 
אלא מבצבץ וצומח ועולה מתוך נסיבות ותנאים, 
כי אז - איך יתכן ש'הכל' כאן, 
והרי שורשיו ועתידו של 'הכל' [שהם הוא] נותרים 'אי שם', מלפנים או מאחור..?

הכל חולף

אם הוא חולף, לאן נעלם?
אם טרם הגיע, מניין זה בא?
אם הוא כאן, כיצד חומק לו ה'חולף' מן ה'טרם הגיע'?

זמן. 
אם לא ישאלני איש, מתוודה אוגוסטינוס, הריני יודע אותו.
אבל אם אשתוקק אני להסבירו לשואל, יתגלה בעליל שאיני יודע לומר דבר.

התמונה מתוך: http://janetsartplay.blogspot.co.il/2010_04_01_archive.html

דרך הזן

הבעיה שלנו היא שכוח המחשבה מאפשר לנו לבנות סמלים של דברים בנפרד מהדברים עצמם. זה כולל את היכולת ליצור סמל, אידיאה, של עצמנו, בנפרד מעצמנו. מכיוון שהאידיאה מובנת הרבה יותר מהמציאות, והסמל יציב בהרבה מהעובדה, אנו לומדים לזהות את עצמנו עם האידיאה של עצמנו ולהזדהות איתה. ומכאן התחושה הסובייקטיבית של 'עצמי' ש'יש לו' תודעה, של סובייקט מבודד מבפנים שהדברים קורים לו בלי רצונו. הזן, בהדגשה האופיינית של הקונקרטי, מצביע על כך ש'עצמי' זה, היקר לנו מכל, הוא אידיאה בלבד, שימושית ולגיטימית כל עוד רואים בה מה שהיא, אולם הרת אסון אם מזהים אותה כטבענו האמיתי.

אלן ווטס, דרך הזן.

אין לִי אישׁ מלְבַד התּהוּ
וְלַתּהוּ אין מלְּבַדּי אשָּׁה. 
אנוּ מתנַשְּׁקים על פִּי תהוֹם
וחֹשֶך עַל פְּנֵי תּהוֹם.
וְלַתּהוּ אין מלְּבַדּי אשָּׁה. 
והתּוֹהוּ יָתוֹם
וַאנִי יְתוֹמה
וְרוּחנוּ מרחפֶת על פְּנֵי המּיִם.

רבקה מרים

מחשבות על ה'דרך'

כשה'דרך' בעולם,
שולחים את סוסי המרוץ לזבל את השדות;
כשה'דרך' אינה בעולם,
מגדלים סוסי קרב ליד הערים.
אין פשע גדול מריבוי רצונות,
לא לדעת מתי די - אין אסון גדול מזה;
אין רעה חולה מחמדנות -
לכן:
מי שיודע מתי די,
תמיד יש לו די.

ספר הדרך והסגולה, פרק 46, בתרגומם של יואב אריאל ודן דאור.
כפר בלום, 1943. צילם לזר דונר.

http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2025987

אִמִּי אָפְתָה לִי אֶת כָּל הָעוֹלָם
בְּעוּגוֹת מְתוּקוֹת.
אֲהוּבָתִי מִלְּאָה אֶת חַלּוֹנִי
בְּצִמּוּקֵי כּוֹכָבִים.
וְהַגַּעְגּוּעִים סְגוּרִים בִּי כְּבוּעוֹת אֲוִיר
בְּכִכַּר הַלֶחֶם.
מִבַּחוּץ אֲנִי חָלָק וְשָׁקֵט וָחוּם.
הָעוֹלָם אוֹהֵב אוֹתִי.
אַךְ שְׂעָרִי עָצוּב כַּגֹּמֶא בַּבִּצָּה הַמִּתְיַבֶּשֶׁת וְהוֹלֶכֶת –
כָּל הַצִּפֳּרִים הַנְּדִירוֹת וִיפוֹת הַנּוֹצָה
נָסוֹת מִמֶּנִּי.

יהודה עמיחי

מסע הגיבור

את המונח “מסע הגיבור” טבע ג’וזף קמפבל, חוקר תרבויות, מיתולוגיות ומיתוסים, בספרו רב ההשפעה “הגיבור בעל אלף הפנים” שיצא לאור בשנת 1949. במחקריו השוואתיים בין תרבויות תבל גילה קמפבל יסודות משותפים לתהליכי ההתפתחות הרוחנית של "הגיבור" המיתי [ושל האדם המחפש משמעות]. את היסודות הללו רקם קמפבל למעין מפה בת עשרה שלבים המציינת את מסע הצמיחה של הגיבור: ראשיתו של התהליך בקריאה לצאת מן הבית ולעזוב את המרחב המוכר. המשכו - בתקופת חניכה ומאבק, בה נדרש הגיבור להתמודד עם כוחות חזקים ממנו. בסופה של החניכה המורכבת חלה תמורה ברוחו של הגיבור והוא "מפנים" או "מתמזג" עם מושאי מאבקו. מכאן, מתחיל המסע הביתה כשהוא שלם יותר, מודע וחומל.
"מסע הגיבור" הוא סיפור אחד על חיינו שלנו. הסיפור מהדהד בסמלים ובמיתוסים, בסיפורי עם ובאגדות, מסופר באלפי לשונות וגרסאות ומראה שוב ושוב כי ההבדלים בין בני האדם קטנים משניתן לשער, ושהמשותף להם רב ועולה על כל דמיון. הספר שנחשב לאחת מהקלסיקות של המאה העשרים וליסוד במדעי הרוח, תורגם לשפות רבות והשפיע עמוקות על דורות של אמנים ויוצרים מכל התחומים. והיום [מוטב מאוחר ומאף פעם..] הוא נגיש גם לקורא העברי..

http://www.ybook.co.il/hero_with_thousand_faces

ועוד על קמפבל, מן הרשת: http://www.youtube.com/watch?v=v6ObhG-Bdc8

וו-ווי..

כשחכמי הדאו אומרים "וו-ווי" [wuwei בסינית] הם מתכוונים ל"אפס המעשה". לא, זו לא ניגודה של הפעולה או קריאה לפסיביות כי אם הלך רוח הרמוני; תנועה על דרך הטבע ועם כיוון זרימתו. פעולה ספונטנית של מעורבות בלא התערבבות. עשייה שאין עמה מאמץ או רצון מחושב ומכוון, שאין עמה שניות בין עושה ובין מעשה, שאין בה סכסוך, כפייה, התחכמות או אנוכיות.
אפשר לומר ש"אפס המעשה" הוא עשייה מדויקת: לא גודשת ולא עודפת. לא ממעיטה ולא מעמיסה. כדרכם של השמים "..[ש]אינם מתחרים – ומיטיבים לנצח, אינם מדברים – ומיטיבים לענות". "'החכם מתגורר במעשה שבאפס המעשה. "[הוא] מנהיג את הלימוד שבאין-מילים...עושה למענם [של אחרים] ואינו בא בתביעות". פעולתו שקטה, נטולת רהב או רצון להרשים, ויש בה איכות של גריעה והפחתה. "אפס המעשה" היא גם דרכו ההרמונית של העולם. "הדרך לעולם הוא באין-עשייה, ואין דבר שאינו נעשה... בלא רצייה, באמצעות הדומם, יבוא העולם על תיקונו".

הציטוטים מתוך "ספר הדרך והסגולה" בתרגומם של יואב אריאל ודן דאור